שד"ל על ויקרא כ׳

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

מקור ויקרא כ׳
1 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
2 וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃
3 וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃
4 וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִ֩ימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃
5 וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת כׇּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
6 וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃
7 וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
8 וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
9 כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃
10 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃
11 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
12 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
13 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
14 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃
15 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכׇבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃
16 וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כׇּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣הֿ אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
17 וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּ֠וֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃
18 וְ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
19 וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃
20 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃
21 וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃
22 וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כׇּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כׇּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃
23 וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כׇּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃
24 וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃
25 וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃
26 וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃
27 וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ פ
פירוש שד"ל על ויקרא כ׳
1 ואני אתן את פני באיש הוא: אחר שנסקל, להכריתו מקרב עמו, כלומר לעשות שלא ישאר לו זרע ויהיה שמו מחוי, כי זה הוא הכרת.
2 למען טמא וגו': כי במקדש ה' היו זובחים שור או כבש או עז, ובבמת המולך היו זובחים בני אדם, והרי הוא כאילו שלחן ה' נבזה הוא ולכך יזבחו עליו חלב ודם הבהמות, ובמת המולך היא טהורה ונכבדת כי שם היו זובחים אדם דון יצחק.
3 עם הארץ: הם בני המשפחה וכמו שאומר אח"כ ובמשפחתו.
4 דמיו בו: מה שכתוב ברש"י כמו דמו בנפשו טעות הוא, וצ"ל כמו דמו בראשו יהושע ב' י"ט. אחר כמה שנים מצאתי בתנ"ך קטן דפוס אמשטרדם שנת כת"ם כתוב ס"א בראשו.
5 אשר ינאף את אשת רעהו: כמו אביו ואמו קלל ראב"ע, כלומר איש אשר יעשה דבר כל כך רע.
6 ואתהן: שתיהן אם הראשונה יודעת שלקח השניה ועכ"ז שוהה עמו ונבעלת לו שש"א.
7 דמיהם בם: אמר כן גם על הבהמה כאן ולא בפסוק שלמעלה, כי כאן הבהמה היא הפועלת יצחק פארדו, ולפיכך למעלה הבדילם ואמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו, וכאן הזכירם ביחד והרגת את האשה ואת בהמה; הן אמת כי אין בבהמה דעת טוב ורע, ולא יצדק לומר עליה דמיה בה, אבל התורה אמרה כן כדי שיתרשם יותר בלבות בני אדם כי כל עושה מעשה נתעב יקבל עונשו.
8 וראה את ערותה וכו': שאפילו הראיה מגונה בין אח ואחות, ולפי הם גדלים יחדו ולבם גס זה בזו וזו בה, לפיכך ראוי להחמיר בהם אפי' בראיה, ולפי שהם חשבו לעשות בסתר, ענש אותם שיכרתו לעיני בני עמם.
9 חסד הוא: מלשון פן יְחַסֶּדְךָ שומע, וכן בארמי ע' רש"י.
10 וערות אחות אמך וגו': צריך עיון גדול למה בפרשה זו שהיא פרשת עונשין בא פסוק זה לבדו דרך אזהרה לא תגלה ולא דרך עונש ואיש אשר ישכב, ובכל המפרשים רש"י לבדו העיר על זה. גם צ"ע על חלוף הסדר שנסדרו העריות בפרשת אחרי מות ובפרשה זו. גם הושמטו כאן שתי אחיות, אולי מפני האחת מותרת במיתת חברתה. ומה שרמז ראב"ע שהוא בשביל כבודו של יעקב הוא תפל בלי מלח, וכבר השיב עליו דון יצחק. ואמנם עונש לוקח אחות אביו או אחות אמו שאמר בו עונם ישאו ולא פירש עָנשם, אולי הוא כמו בפסוק שאח"כ שאמר חטאם ישאו ערירים ימותו, ויהיה עונש אלו ואלו למות ערירים. גם צ"ע למה הקדים אחות אם לאחות אב, ויוסף שבתי באזיבי אומר כי להיות שהבן יש לו געגועין עם אמו יותר מאביו קרוב יותר שתחשוק נפשו באחות אמו ולא באחות אביו. והנה נ"ל כי פסוק י"ט כ' וכ"א המכוון בהם ענין פרטי ומשונה מענין שאר העריות, כי כשהזכיר בפסוק י"ח שכיבת הנדה, השלים ענין עריות שאדם דבק בהן לתיאבון, ועכשו בה להזהיר על מי שאין לו בנים ולוקח אשה להעמיד ממנה בנים, על כן התחיל בלשון אזהרה ואמר לא תגלה, כלומר אל תחשוב כי מה שהזהרתיך בפרשה שלמעלה אינו אלא בעושה לתיאבון, ולא במי שעושה להעמיד זרע ולהקים את שמו, כי היבום להקים שם אחיו היה דבר נוהג אצלם, ואולי גם בשאר עריות היו לפעמים נוהגים היתר כשהיתה הכוונה לשם שמים. והנה אסר אחות האם ואחות האב ואשת הדוד ואשת האח, ובכלן העונש הוא למת בלא בנים, חֵלף מה שהיתה כוונת הלוקח להעמיד זרע. והנה הלוקח אשה לשום בנים אין ספק שיבחר שה שכבר ילדה זרע, לפיכך לא הוצרך להזכיר כאן היתר היבום, כי היבום הוא כשאין שם זרע, ואם מת האח בלא בנים, מסתמא גם אשת המת לא ילדה וכבר אפשר שילדה לאיש אחר קודם שתנשא לזה, אבל הכתוב מדבר בהווה, שנישאת בתולה ולא אלמנה, והאח החי המבקש אשה להעמיד תולדות לא יבחר באלמנת אחיו שמת בלא בנים. וזה שאמרתי כי בכלן העונש הוא למות בלא בנים, הוא מפורש בשני מקראות שאחר זה אבל בפסוק זה י"ט לא נתפרש העונש, רק אמר עונם ישאו, ויתכן להאמין שהכונה כמו בשני המקראות שלאחריו שכתוב בהם חטאם ישאו ערירים ימותו, ערירים יהיו. וכל זה שכתבתי על המקרא הזה ושנים שאחריו אינו אלא השערה בעלמא.
11 נדה היא: השכיבה הזאת רש"י לא האשה, כי היה לו לומר נדה היא לו, אבל נדה שם על ההרחקה כמו בנדת דותה.