רוממות אל על תהילים מ״ט

1 למנצח כו' המזמור הלזה חובר ללמד דעת את העם לעורר לב נרדמים בתרדמת הבלי הזמן ולהפיל עטרת גאות שכורי יין הון ועושר הבוטחים על חילם ורוב עשרם השמחים ללא דבר ולא נחלו על שבר יום המות מיום הולדם הרחוקה מכליותיהם ועולה על גביהם והחלו ואמרו למנצח כו' והנה לפי הענין קינה מיבעי ליה ולא מזמור על כן אמר לבני קרח מזמור כלומר כי להיות הלמנצח לבני קרח מזמור יאמר לו כי הלא בני קרח הן הם אשר רחקו בחילם מבטוח בו וברוב עשרם כאביהם כי זכרו יום המות ועל כן ובני קרח לא מתו במות אביהם אשר בו בטח לבו ויחלל כבודו וזהו למנצח לבני קרח מזמור:

2 שמעו זאת כל העמים כו' הנה אם באנו להקשות הקושיות הראויות להעיר במקראות ירבו מהתיבות אכן המשכיל להעירן יבין בישובן על פי דרכנו בס"ד. ואומרה כי הנה שמיעה היא מרחוק והאזנה מקרוב כנודע מרז"ל על פסוק האזינו השמים כו' ובישעיה הוא אומר שמעו שמים כו' כמו שאמרו ז"ל כי משה היה קרוב אל השמים מאל הארץ ונהפוך בישעיה ואמר הנה יש שני סוגים בבני האדם יש בלתי שקועים בעניני העולם ויש מחשיבים עצמם כתושבים בעולם בקבע ועל הסוג הא' אמר לשון שמיעה כי לא יצטרכו להתקרב בעצם לשמוע לקבל תוכחת ולהם הוא אומר שמעו זאת כל העמים ועל הסוג הב' אמר האזינו כלומר הגישו עצמכם בעצם כמשמעות האזנה כל יושבי חלד הם אשר הם כתושבים ולא כגרים בעולם וזה בין בני אדם הם ישראל הקרויים אדם או בני אברהם שנקרא אדם כמ"ש ז"ל על לקחת מתנות באדם גם בני איש הוא בני נח איש האדמה הם כל יתר אומות הנקראים בני נח וקראו איש כללות העמים רחוקים מבלתי עשות עיקר מהעולם הזה על כן אמר שמעו כמרחוק אך בישראל הקרובים יותר אמר האזינו ולא אל הצדיקים אשר הם כגרים בעולם הזה כד"א כי גרים אנחנו לפניך כי אותם ידעו וישכילו האמת כי ע"כ לא יעשו מהעולם הזה עיקר אך אדבר עם התושבים בעולם ולא גרים וזהו כל יושבי חלד שיחשיבו עצמם ליושבים ולא לגרים ומתהלכים שהם יושבי חלד עושים עיקר וישיבה בעולם הזה:

3 ומה שייחדתי אל העמים באמרי שמעו זאת כל העמים הוא כי שוא לכם התגאות בעה"ז כי הנה גם בני אדם המייחסים עצמם לבנים לאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה המחשיבים עצמם לגדולי המעלה גם בני איש כמ"ש ז"ל על פסוק כי בער אנכי מאיש כי על נח שנאמר בו איש האדמה ידבר ואשר תשמעו הוא יחד וכו' כי במקום שהם יחד שהוא באותו העולם מה שאין כן בעולם הזה שאין כל הדורות נמצאים בו יחד שם יהיו עשיר ואביון ולא פה כי מי שהוא עשיר פה עני הוא שמה וההיקש בהפכו כמאמר האומר בגמרא ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה באופן שהקרא עשיר או אביון שם הוא:

4 פי ידבר חכמות כו' הנה דרך המשורר המדבר ברוח הקדש הוא כי בא רוח הקדש ושם את הדברים בפיו ולשונו תדבר מאתו יתברך ואזן המדבר שומעת מה שמוציא מפיו וכותבם לדורות והוא מאמר דוד רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. ונבא אל הענין אמר המשורר אשר הושפע בו מבני קרח הרוח הקדש לזמר אותו הנה פי ידבר חכמות כו' לומר אם באתי להגיד כל אשר הושפע בפי ברוח הקדש מאתו ית' על דבר המות הלא רב הוא כי הנה פי ידבר חכמות והגות לבי מתוך הדברים ההם יש תבונות אל כל יושבי חלד אך אין חכמות ותבונות ראויות להמון:

5 לכן מה שאטה אזני לשמוע מאשר דבר פי להשמיע אל כל יושבי חלד אינם החכמות כי לא כלם ישכילו אותם רק אטה למשל אזני אשר אשמיע אותו במזמור זה ולהיות כי הנושא שאני בא לדבר יתן עצבת ופי ידבר בדאגה ובשממון והרוח החדש צריכה שמחה על כן אפתח לפחות פתח דברי בכנור ושמחה חידתי. או שיעור הענין אם תראוני מזמר וקינה מבעי' לי אינו כי אם אפתח בכנור פתיחה בלבד חידתי להחזיק ברוח הקדש שצריך שמחה כנגן המנגן:

6 ג או יהיה שיעור הכתובים בשום לב אל אמרו משל וחידה מה הוא שהוא ואל מי אמרתי שמעו והאזינו כלכם הלא הוא יחד עשיר ואביון שהוא שתשמעו העמים ותאזינו יושבי חלד שאני ממשל משל שיחד הם בויכוח עשיר ואביון והמשל וחידה הוא כאלו שניהם עשיר ואביון בויכוח:

7 ד וגם שפי יכול לדבר חכמות והגות לבי תבונות נוספות על החכמות שיצאו מפי ולא למשל משלים וחידה הלא הוא כי שמוע הזכיר המותה אין דרך אנשים לחפוץ לשמוע:

8 ה לא בלבד המון עם כי אם גם אני המוכיח אמרתי אטה למשל אזני והוא לומר כי אין צ"ל המון העם שלא יטו אל דברי חכמות ותבונות לדבר כזה כי אם אפילו אני כי חכם לבי אטה למשל אזני יותר מאל החכמות לקבל מוסר ועל פי דרכו אומר כי לא לייסר אתכם אני בא ולא לי אדרבה את עצמי אני בא להוכיח ועל כן יותר אטה אל המשל אזני מלדבר חכמות כלומר ועל כן נשאתי משל וחידה כאלו עשיר ואביון מווכחים יחד ולהורות היותי עצב ומבקש גם לעצמי הנהגה ומוסר להתנהג וגם למען קרב לשמוע דבר זה להטות אזני אמרתי אפתח בכנור חידתי:

9 ומתחיל האביון ואומר למה אירא בימי רע לומר משבח אני דלותי ויסורין שעל ידי שעלי כן למה אירא בהיותי בימי רע הממרקים עון כי בהכנעת דלותי איני חוטא בחמורות כעשיר שנשמן ובועט כי אם במה שאדם דש בעקביו והנה עון עקבי כבר יסובני ומתנכה בעניי כי הוא המסובבני ובכן אז ינוח לי במותי ושם הוא משוש דרכי כי אז ינוח לי לאור באור החיים כלומר אך שוא לך העשיר כי לא תתמרק בעה"ז וסופך לירש גיהנם:

10 והנני אומר אליכם הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו הביטו וראו רעתכם וסמיות עיני העשיר בעשרו:

11 כי האם אח לא פדה יפדה איש כלומר אם איש יראה את אחיו בשביה האם לא יפדנו פעם ושתים וזהו אח לא פדה יפדה איש בתמיהה כי ודאי יפדנו ואם כן איש העשיר האם לא יתן לאלהים כפרו של עצמו כאשר יתן פדיון אחיו וזהו לא יתן לאלהים כפרו אתמהה:

12 מה תאמר כי אינו דומה מה שפודה את אחיו שהוא פדיון הגוף אל פדיון הנפש כי הלא יקר הוא פדיון הנפש הנה לא יתכן מאמר זה לומר ויקר פדיון נפשם כי האם וחדל לעולם האם מפני זה יהיה חדל לעולם מליתן לאלהים שום כפר ולא יתן אל לבו לתקן מעט:

13 משיב העשיר ואומר בעד העשיר שלא יפדה את עצמו ואומר לא ימנע או יפדה עצמו לחיות בעה"ז או מגיהנם לאחר מותו אם לחיות בעה"ז ויחי עוד לנצח לומר אם בתת לאלהים כפרו היה חי לעולם היה עושה אך לא כן הוא כי ויחי עוד לנצח בתמיהה כלומר לא תועיל צדקה שיחי לנצח כי סוף סוף שימות ואם הוא לפדות עצמו מגיהנם לא יראה השחת כלומר כי אם היה העשיר רואה בעיניו הוא הגיהנם היה נותן לאלהים כפרו ברוב צדקה אך במה שלא יראה בעיניו לא ישית לב:

14 משיב האביון ואומר כי יראה כו' לומר הנה אינך עושה מאימת השחת כי אינך רואהו עשה על קנות אושר אשר בעיניך תראה וזהו כי יראה לומר כי הלא העשיר יראה חכמים ימותו מתוך שמחה שארז"ל על פסוק ותשחק ליום אחרון כי כשהצדיק נפטר מן העולם מראין לו שכרו ושמח ומשחק כד דמך ר' אבהו הראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבהו כו' וכן רבים ספרו רז"ל מאשר הורו שמחה לעיני העומדים לפניהם בסלוקן כלם או רובם לא כן הרשעים כי אם מראין להם גיהנם ומתעצבים ועל כן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכי סימן רע לו ובזה יאמר כי יראה חכמים ימותו שיראה ימותו מתוך שמחה ושחוק כרבי אבהו משא"כ זולתם וכסיל ובער העשירים מבלי שית לבם אל האושר ההוא יאבדו ולא דעת ולא תבונה לקנות בממונם אושר לנפשם בצדקה כדי שימותו גם הם מתוך שמחה שיראו גם להם טובה במותם ואין לומר שיעזבו לבניהם כי זה הוללות רעה כי הלא ועזבו לאחרים חילם הוא שעזבוהו לבניהם שלגבי דידיה אחרים הם ולא לעצמם שאם היו נותנים אותו לצדקה לא היו אבודים ולכן הרואה שהחכמים ימותו למה יעזבו לאחרים חילם יקנו דעת ויאמרו כי קרוב אדם אצל עצמו לבלתי הסתכל רק על עצמם ולא להניח ממון לבניהם ויעשו כן ויתן אל לבו ויתקן מעשיו וחטאיו בצדקה יפרוק ולא אמר שיראה רשעים ימותו מתוך בכי כי לא לכל רשעים יהיה להם כן כאשר הצדיק ימות מתוך שמחה אז טוב לב:

15 משיב העשיר ואומר קרבם כו' לומר מה שמתהוללים העשירים הוא כי קרבם כלומר מה שבקרבם יבלבם הוא כי בתימו שיש להם בעה"ז הם לעולם כי הלא משכנותם כבר הם לדור ודור כי גם בניהם ובני בניהם שוכנים בם ועיניהם רואות וכ"כ גדלה הצלחתם כי קראו בשמותם עלי אדמות והוא כענין האמור בגמרא כשהיו קונים קרקעות היו כותבים בשטר שם ריש גלותא מפני המערערים עם שלא היה אלא להם כי כ"כ היתה מעלתו גדולה כי מי יערב אל לבו לערער ע"ד זה יאמר כי העם קראו בשמותם של עשירים אלו עלי אדמות שהיו קונים עם שלא היו לעשירים כי אם לזולתם כלומר כי על זה מתהללים ברוב עשרם ולא יתנו לב לשוב ולתקן מעשיהם וימשכו אחר שטופו של ממון. או יאמר בתימו על בניהם וזרעם כד"א כי הארון בית דוד ושיעור הענין כי קרבם הוא מחשבתם בקרב לבם הוא כי בתימו יהיו לעולם והוא כאלו הם עצמם קיימים וגם משכנותם לדור ודור ומה עושים למען יהיה נזכר שמם קוראים שמם על קרקעות מסויימים למען יהיו שמותם נזכרים תמיד בעולם כאבשלום שעל שלא השאיר בן קרא למקום יד אבשלום ובזה יאמר הנה המשולל בן קורא שמו על אדמה והם זה וזה יש להם כי בתימו הם זרעם לעולם כו' וגם קראו בשמותם לא על מקום אחד כאבשלום כי אם גם עלי אדמות רבות. או שיעור הכתוב שבקרב לבם הוא אמרם כי הם בתימו הם זרעם לעולם ומקום מתנחמים באמרם הנה יש אשר אין להם רק משכנותם לדור ודור כלו' כי אין להם לדור ודור זרע רק משכנותם כאבשלום וקראו בשמותם עלי אדמות ויתנחמו כל שכן הם שבתימו הוא זרעם הוא לעולם:

16 משיב האביון ואומר הנה זה היה אם ע"י שטופו של ממון היה להם מנוחה שע"י כן ימנע ויחשבו כי הוא השלמות אך אין אחד מהם מת וחצי תאותו בידו והוא טרוד כל היום וגם בלילה לא ישכב לבו וזהו ואדם ביקר כו' והוא כי האביון בעל עניות ודלות נותן דופי לעשיר בעשרו ואומר ראו עתה עד היכן יד העושר מגיע כי הלא מה שהיה ראוי שאדם יאהב העושר הוא לנוח בו אך אדרבה ואדם ביקר עשרו בל ילין כי יתלהב בעסקיו עד שגם בלילה לא ישכב לבו כי השבע לעשיר איננו מניח לו לישון ועמל וכעס לא יסורו ממנו באופן שנמשל כבהמות וכו' לומר הנה שם העצם לו הוא אדם כד"א אדם אתם ועכ"ז נקראים צאן כד"א ואתן צאני כו' והענין הוא כי הקראם צאן הוא משל כמ"ש ז"ל מה צאן סובל הכאות ואינו בועט כו' וכן מה צאן נמשכים אחר הרועה כך ישראל משכני אחריך נרוצה כו' כמ"ש ז"ל בויקרא רבה נמצא כי הבהמות הם משל והאדם הוא הנמשל ועתה ע"י עשותו עיקר מעסק העולם עד שבל ילין נהפך הדבר וזהו נמשל כבהמות כי האדם הנז' היה עד כה נמשל כבהמות כי היה הוא נמשל והבהמות משל ועתה נהפך כי הנה נדמו הבהמות הנז' אליו כי כשנבא לומר שהבהמות כל עסקן הוא לאכול בעה"ז עד ימותו והאדם הלהוט שלא ישקוט מעסקי העולם גם בלילה לא ילין את מי נדמה למי מי הוא העושה עיקר מהעולם הזה האדם או הבהמות כדי שנדמה הטפל אל העיקר הוי אומר כי הבהמות גם שכל ישעם וכל חפץ הוא אכלם בפיהם אך ילינו בלילות וגם לא ישאירו לאחריהם אך האדם גם לא ילין ויגע להניח נמצא כי בבואנו לדמות ההולך אחר העה"ז אל הסוג האחר את הבהמה נדמה אל האדם לומר שגם יש לה הדמות עם האדם כי אדם עיקר במדה רעה זו באופן כי קל הוא האיכות מהבהמה כמדובר וז"א נדמו ולא אמר נדמה כי חוזר אל הבהמות הנז' שנדמו אל האדם. או יאמר כי הנה ארז"ל סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה כמפורש אצלנו כי האדם שלמות תכליתו במות והבהמה שלמותה שחיטה שבה נאכלת ועולה להיות חלק אדם ואין זה רק לבהמה טהורה לא כן חיות הטורפות אשר גם נקראות בהמה כנודע כי חיה בכלל בהמה נמצא כי לא נדמה אדם לבהמה הנאכלת כי הלא זה סופו מיתה וזו סופה שחיטה אך נדמה אל חיות הטורפות שאין בהן שחיטה רק מיתה ובזה יאמר נמשל זה הלהוט אחר הנאת העה"ז לבהמות שנדמו אליו הם הטורפות שכל מגמתן הוא לטרוף טרף בלי תועלת אחר מותן כן האדם הלא אין לו רק יכסוף לטרוף והולך בלי חמדה:

17 זה דרכם כסל כו' עוד האביון מדבר ואומר מה אדבר לו ולא ידע ולא ישוב עם יודעו כי דברי אמת כי זה הדרך אשר הוא הולך בו להרבות לו טובות העה"ז הוא סכלות וזהו זה דרכם כו' לומר מי יתן והיה שדעה חסרו מהשכיל כי עשות עיקר משטופו של ממון ועזוב לאחרים חילם הוא מחמת סכלות כי לא יאשמו כ"כ אך הנה זה דרכם גם להם יראה כסל וזהו כסל למו ולא ישובו מדרכם זו כי אם אדרבה בפיהם אומרים שאחריהם בדורות שאחריהם שהוא בניהם ובני בניהם ירצו יהיה כך סלה שגם בניהם יעסקו להעשיר לעזוב לבניהם ובן בני בניהם לדור אחר עד סלה:

18 כצאן לשאול כו' אומר עוד הנה כלל הדברים כי כצאן שמשמינים אותם לשחיטה כך העשירים האלו הבוטחים על חילם שמשמינים אותם לשאול שיאכלו זכיותיהם פה ויובנו לשאול. או יאמר כמאז"ל שהזכרנו למעלה כי סוף אדם ושלמותו למות וסוף בהמה כצאן הנאכל ושלמותו היא שחיטה ובכן אם יצוייר ימות הצאן ויקבר מה שלמותו כך האיש הזה ישולל במותו משלמות וזהו כצאן לשאול כי כצאן שלא נשחט לקנות שלמות בהאכל לאדם רק שנשמן לשחיטה ומת ונקבר בשאול שהוא הקבר כך שתו אלו שנשמנו בעה"ז והושמו בקבר כי סוף אדם למות שהוא לקנות שלמות במות לא נתקיים בהם כי כך להם המות בדרכם זה כצאן שלא נשחט רק מת ונקבר כלומר כי לא יזכרו יום מיתתם יוליכו בידם שהיה ראוי שהמות ירעם כי מה שלא ידעו להתנהג ולא ישכילו בסברא לפחות בראות ימותו רבים ובהם ימות גם הוא שהמות שיראו ירעם וינהגם כי ראותם המות הווה יקנו בזה הנהגה והדרכה שיהיה המות כרועה אותם לקנות דעה והישרה ושמא תאמר אם לא ישכילו מעצמם יוכיחום ישרים בהזכיר להם יום המיתה ועונש שאול וישמעו וייראו הנה לא יועיל למו כי הנה כאשר וירדו בם ישרים לבקר כענין שפטו בבקר משפט לא יועיל למו כי הנה וצורם הוא ממונם צור חסיו בו יתן בלבם מה שעל ידו יהיו לבלות שאול שהוא לידון בו לעולם וזה עם היות שהממון שהוא צורם לא ימיש ולא ינוע ממדור שהוא בו משם מקנה בו חוטר גאוה לבטוח בעשרו עד גדר שיבלה את שאול ממקום שהוא בו וזהו מזבל לו שהוא מזבל לו לצור הנז' כלוא בבית יתן אל לבו משם יבלה את שאול והוא מאמרם ז"ל כי משלשה אוהבי האדם שהאחד הוא הממון שאומר לו איני זז מהבית וז"א פה שעם שאינו זז מהבית שהוא זבולו משם יהוללנו לבלות שאול:

19 אך אלהים יפדה כו' הנה כתבנו משל וחידה שנשא כאלו אביון ועשיר מווכחים שהעני שמח ביסוריו ומתנחם כי בזה יתמרקו אשמותיו וינצל מדינה של גיהנם לא כן העשירים הבוטחים על חילם וסיפר בגנותם ואיבודם עד כה עתה בא האביון ויתן קנצי למליו ויאמר אך אלהים יפדה כו' לומר גם שאין לי זכיות וצדקות כי הכסף איננו אתי רק יסורי עוני הקשה מכלם מי יתן שיקל מעלי שיהיה אך אלהים כי אכין ורקין מעוטים וזהו אך אלהים היא מדת הדין ויסורין אשר עלי אחלה פניו יפדה בם נפשי מיד שאול וגם שלא אצטרך להתגלגל כי אם שיקחני סלה אליו ולא ישלחני מאתו אל העה"ז כי אם שאנוח ואעמוד לגורלי לקץ הימין וזהו כי יקחני סלה. או יאמר אל יחשבו העשירים שאני קורא תגר עליהם שאין פודים נפשם בצדקה שהוא כדי שיתנו לי מממונם צדקה ואזכה אני גם כן כי יותר ממה שב"ה כו' העני עושה עם ב"ה. איני חפץ לזכות על ידם כי אין לי אך אלהים שאני בעניי אצטמק ויפה לי כי בזה תכפל טובתי שיפדה וכו' וגם כי יקחני סלה כבקודם:

20 אל תירא כי יעשיר וכו' ראוי לשית לב מה יתן ומה יוסיף לזולת שהיה לו לירא כי יעשיר איש אך הוא כי עד כה דבר בשבח אשר יתהלל איש עני בעניו כי אז טוב לו כי הוא לטובתו אמר אל תירא כי יעשיר איש הוא החשוב הצדיק הנקרא איש ככל אנשים שבמקרא כנודע מרז"ל שהוא צדיקים כי על כן הוצרכו רז"ל לומר על כלם אנשים האמור במרגלים צדיקים היו באותה שעה וא"כ בראות הדל השמח בדלותו על חלקו בע"ה ע"י יסוריו כי יעשיר איש חשוב וצדיק הלא יירא באמרו אוי לי על עונותי כי הלא פלוני הצדיק העשיר ואני רש אין זה כי אם שלא טוב אנכי לפניו יתברך אל תירא כי יעשיר איש מהענין הזה.

21 כי הלא טוב חלקך מחלקו וחפץ בך ה' מבאיש ההוא כי הלא האיש ההוא לא במותו יקח כל מה שעשה מתורה ומצות כי לפחות הפירות יאכל פה ואתה תקח הכל כמפורש אצלנו שם בפסוק להנחיל אוהבי יש ובמאמר אמרה תורה לפני הקב"ה כתיב בשמאלה עושר וכבוד למה בני עניים בעולם הזה כו' כי הוא ית' לחביבים לפניו ישמור למו גם פירות מעשיהם לע"ה לעשות מן הפירות קרן וגם על הכבוד שירבה כבוד ביתו בעולם הזה טוב לך כי זה לא ירד אחריו כבודו הראוי לו בכלל פירות מעשיו ואתה גם כל כבודך הראוי לך פה ירד אחריך לע"ה:

22 ואל תחוש לומר הלא הצדיק העשיר טוב לו כי נפשו בחייו יברך וישפיע בה טובה גדולה ע"י צדקה שיעשה מממונו כי הלא אחר היותך אביון ואין צדקה גדולה מהניתנת לך ואתה מפרנס עצמך בדלותך כר' חנינא בן דוסא ודומה לו נמצא עליך זכות צדקה שאין כמותה בעולם שתאכל גם זכות העשיר אשר היה לו לפרנסך וזהו ויודוך כי תיטיב לך ותפרנס עצמך כמדובר כלומר יודוך על יתרון שלך עליו כי לך יודו ולא לו כי גדולה צדקה שלך משלו בהיטיבך לך:

23 ולא עוד כי אם שע"י דלותך בעולם הזה תבא עד דור אבותיו של הצדיק העשיר והוא כי כל צדיק עולה במעלה בעולם העליון לפי צדקתו וכלם למטה מאתו ית' שהוא גבוה על הכל ואומר הוא ית' לדל הלז הנה תבא אלי ותגיע תחלה עד דור אבותיו שהוא עד מקום שיד הארתם מגעת ומשם עד נצח כו' שהוא עד מקום בחינת נצח שלא יראו אבות אבותיו שם אור מגודל הארתו לא יוכלו לראותו לרוממותו עד שם תבא עתה בזכות יסוריך שתעלה על גביהם:

24 ועל דבר אשר באת להוכיחם הם העושים עיקר מהבלי העולם אל תחוש אם לא הועלת להביאם אל האמת כי הם בהמה המה להם כי אדם ביקר שכלו ולא יבין לית דין בר נש כי אם נמשל כבהמות נדמו: