ריטב"א על ראש השנה ו׳

1 סד״א הואיל וא״ר יוחנן אין אשתו כו'. פי׳ ע״כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי כתיב אם אין לך לשלם וכו׳ וכדדרשי׳ בבמה מדליקין:

2 אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל. פי׳ קמ״ל ולא באשתך חטא וא״ת א״כ הא דר״י היכי אתיא וי״ל דהתם בשלא שלם כלל וא״ת וכיון דעברו ג׳ רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי וי״ל כל היכא שתבעוהו וה״ל לשלם מתחלה ולא שלם במזיד והיינו דאמר ר׳ יוחנן אא״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו כשרוצה אין לו:

3 ת״ר מוצא שפתיך זו מ״ע. פי׳ שאפי׳ לא יאמר הכתוב אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה׳ אלהיך יש במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת וסכין וכמו שאמר הכתוב לכל ככל היוצא מפיו יעשה שהוא אזהרה לנשבע ונודר נדרי איסור שיקיים נדרו ושבועתו ומ״ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע״ד מצוה ונפקא לן מקרא דכתיב כי ידור נדר ולא אמרינן דליתי עשה דמצ׳ וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו דאע״ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא ה״ט משום דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש דאית בהוא עשיה עשה משום מוצא שפתיך דמשמע עשה מוצא שפתיך:

4 תשמור זו מצות לא תעשה דק״ל השמר פן ואל לא תעשה. ואע״ג דאיכא לאו אחרינא דלא תאחר לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש וחד להיכא דאפריש. ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי׳ נמי לעשות ועשית שהוא עשה וי״ל כיון דלא כתיב ביה עשה בחדיא לא חשיב השמר דעשה ולה״נ סתם קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין אחר הוא ואזהרה לב״ד ולא עוד אלא דאפי׳ לב״ד ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב״ד ולא מצינו עשה שידבר עם אם זה עשה בך ויהא המצוה לאחרים אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח״כ אמר ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני העשה ולא תעשה לאו כל כמינך ועשית אותו עכ״פ ואפי׳ בע״כ וא״א בע״כ אלא שיעשוהו ב״ד אשתכח דלאו דעשה הוא כלל וה״ל השמר דלאו דלא תאחר דכתיב לקמי':

5 ועשית אזהרה לב״ד. דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי צדקה אמ׳ ממשכנין על הצדקה אפי׳ בע״ש ומשכון משמע אפי׳ בתדך ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב דעלמא בהא כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע״ש ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב״ד עליה ותירץ בירושלמי אין ב״ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אכל העלימו עליהם עיניהם ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ״ע אם לא כפאוהו. ואומר רבינו נרו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ״ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב״ד מוזהרין כלל כדאמרי׳ במס׳ חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א״ל לרב נחמן כפתיה וא״ל דלא בעי למכפייה דכל מ״ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה וא״כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ויש מקשים דהא בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי׳ אחטאות דנפקי מלה׳ אלהיך וא״כ איך אמר במס׳ עירכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין רשאין ב״ד למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי מעוטין מעושין ועומדין הן כי היכי דתהוי להו כפרה והיינו דאמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסרי כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח על א׳ משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות יין וליטמא למתים ומ״ה פשע ולא אייתי וצריך למשכן אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן הדין כדאמר הכא ולעולם כופין בין בדבר שקבל עליו וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב׳ ומתנות כהונה אפי׳ עני שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי דינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דה״ל ממון שאין להם תובעין:

6 לה׳ אלהיך אלו חטאות וכו'. דכולהו איכא חלק גבוה:

7 אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. פי׳ קרא יתירא ולהכי סמיך נמי לה׳ אלהיך דאית ביה זכות גבוה וכיון שכבר פי׳ קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקדשי בדק הבית:

8 בפיך זו צדקה. פרש״י קרא יתירא קדריש פי׳ שהרי דברים שמתחייב בהם לאמירה באמירה לגבוה הרי הזכירם וא״כ האי בצרכי הדיוט מיירי ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב בי נשבעתי יצא מפי צדקה:

9 חד דאמר ולא אפריש. פי׳ קרא דמוצא שפתיך דלית כאן אלא אמירה:

10 וחד דאפריש ולא אקריב. פי׳ קרא דיקריב אותו דמשמע שאינו מחוסר אלא הקרבה וכן קרא דוהבאתם שמה:

11 אמר רבא משכחת לה כו'. וא״ת היכי אמרינן הכא דמהני ליה תנאה למגרע מדינו דהא אמרינן במס׳ י״ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני ליה תנאה וכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בה ותנאה דאמר כמאן דליתיה דמי כיון שדין תורה לבא מן החולין ולא מצי לומר כיון דתנאה ליתיה אף נדרא ליתא וי״ל דשאני התם שאם אתה מקיים תנאו נמצא שאין בנדרו כלום והוציא דבריו לבטלה שהרי אינו מביא נדר של כלום וזה ודאי לנדר נתכוון אבל הכא אין נדרו לבטלה שהרי מחוייב בנדבה. ולא נהירא דהניחא לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא לרבנן מאי איכא למימר והנכון דלעולם לא מהני תנאה לעקור דין תורה והתם כיון דנדר ודבר תורה שאינו באה אלא מן החולין לאו כל כמיניה לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עליה אבל הכא בנדר עצמו מה שחייב באחריותו אינו מגזירת הכתוב אלא משום דשעבד עצמו לכך דכיון דאמר עלי אטעניה על כתפיה לחיובי באחריותו וכיון שכן כל היכא דפי׳ תוך כדי דבור שאינו מקבל עליו אחריותו שוב אין לנו עליו כלום. ויש מתרצים דהתם שלא אמר ע״מ אלא ואצא בה דיינינן ליה דה״ק שיצא בה אם יוכל מן הדין דאי ע״מ קאמר הו״ל לפרושי:

12 אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר. פי׳ תוס׳ דמחייב בבל תאחר דהקיימי עניים ואף על גב דלעיל קתני צדקות הא תריצנא לה והקשה תוס׳ על פי׳ זה דהא לקט שכחה ופיאה במקום דאיכא עניים היא ואפ״ה תנא לעיל שאינו עובר בבל תאחר אלא ברגלים ואמאי נימא דהקיימי עניים ותי׳ דהתם בשלקטן לעניים אחרים שאינן בעיר וכר׳ אליעזר דאמר מי שליקט הפיאה ואמר הרי זו לפ׳ עני זכה לו. ודאי שאין תי׳ זה מחוור דהל״ל עלה הניחא לר׳ אליעזר אלא לרבנן מאי איכא למימר דהוה כיחידאה דלא כהילכתא וע״ק אם איתא דבל תאחר תלי כפי מה שספק בידו לעשות גבי קרבנות נמי לחייבו בני ירושלים לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים ועוד אפי׳ כל ישראל נמי כיון שחייבו הכתוב בעשה אפי׳ ברגל אחד והרי הוא מחוייב לבא עכ״פ למה לא חייבנו ג״כ מיד בבל תאחר דהא קיימי מקדש וכהנים ועוד דאם איתא דבל תאחר בעלמא דספק בידו לעשות תלי מ״ט דר״ש דאמר פעמים ג׳ פעמים ה׳ ולמה ימתינו יותר למי שנדר לאחר הפסח ממי שנדר קודם פסח אלא ודאי דרגלים לבל תאחר גזרת הכתוב הוא וא״כ מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד כיון דצדקה גבי קרבנות כתיבי מנ״ל לרבא לאוקמי קרא לצדדין חיוב צדקה לאלתר וחיוב כולהו אידך בג׳ רגלים וכ״ת דקרא בדליכא עניים באתריה משתעי ורבא לאו אקרא קאי אלא שבא לפרש הכי הו״ל וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר דאלו האי לישנא דרבא משמע דאצדקה דכתיב בקרא קאי ובכל צדקה קאמר דמחייב עליה לאלתר ועוד כל היכא דליכא עניים הכא ולא אתו תוך ג׳ רגלים נמי דאלו אתו הוה מיחייב עליה לאלתר למה יהא זה חייב לחזר אחר עניים בארץ כדי שלא יעבור בל תאחר לאחר ג׳ רגלים בכל יום ומפני כל הקושיות האלו פי׳ דלעולם בל תאחר בג׳ רגלים הוא תלוי לכל דבר וגזרת הכתוב הוא ורבא לא קאמר אלא דמחייב עלה ליתנה לעניים לאלתר משום עשה דמוצא שפתיך והיינו דליתיה להאי טעמא גבי לקט שכחה ופיאה ועוד מביאין ראיה לפי׳ זה מלישנא דרבא דלא קאמר וצדקה עבר עליה לאלתר עשה דמוצא שפתיך קיים והיינו דליתיה להאי טעמא דלישנא כלישנא דנקיט לקמן בכל יום ויום עובר בבל תאחר ונקט לישנא דמיחייב עלה לאלתר. ועוד מדאקשינן מדאתמהינן עלה דרבא ואמרינן פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא. וקשיא להאי פי׳ הא דאמרינן הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא כקרבנות דמיא ועד דעברי עלה ג׳ רגלים לא מיחייבי ומה ענין ג׳ רגלים בכאן דהא אנן לא מחייבינן ליה בבל תאחר דרגלים אלא בעשה בלחוד וההוא אפי׳ בקרבנות ברגל א׳ עובר והכי הל״ל מהו דתימא כקרבנות דמי ועד דעבר עליה רגל א׳ לא מיחייב ומפרקי לה דתלמודא לא דק בהכי ונקט מאי דפשיט ליה דהשתא מפרשי׳ לומר מה דהוה ס״ד וההיא דברגל א׳ עובר בעשה ליכא למתליה בפשיטותא דהוה ס״ד דהא רבא חדית לה לקמן ולא אמרינן עליה דפשיטא אדרבה ס״ד דמתניתא דר׳ יהושע ור׳ פפייס תיובתיה הילכך לא דק תלמודא ונקט מאי דפשיטא ליה טפי והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי הילכך הא דרבא לענין עשה קאמר וכאידך דרבא דבסמוך דאמר כיון דעבר עליו רגל א׳ עובר בעשה סמכו ענין לו דהכא נמי בעשה קאמר אבל יש לדון כשיטת התוס׳ מדחזינן פשטא דגמרא דנקיט מהו דתימא כקרבנות דמי ועד ג׳ רגלים לא מיחייב ותו קשיא לי דא״כ היכי סתים ואמר מיחייב עליה לאלתר ולא פריש דמיחייב או דעבר עלה בעשה כדפריש באידך דבסמוך אלא ודאי משמע דאכל מה דאיירינן בצדקה קאמר בין לעשה בין לבל תאחר בכוליה מחייב עליה לאלתר והיינו דנקט האי לישנא ולא נקט לישנא דעובר עליו ותו דלא שייך ההוא לישנא אלא במלתא דיהבי בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי׳ שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן ליה לא שייך ההוא לישנא כנ״ל והא דמקשי על פי׳ מלקט שכחה ופיאה ל״ק דרחמנא לא חייביה לאלתר במה שספק בידו לעשות אלא שהוא עצמו נתחייב בדבר בפיו כגון נדר של צדקה אבל לקט שכחה ופיאה דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמא עליה לא חייביה בבל תאחר לאלתר ודקשי׳ להו מקרבנות אנשי ירושלים הא נמי לדידהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדש וכהנים וא״כ בכל מה דנדר או הקדיש ליחייב לאלתר דהא כולהו איתנהו בעשה דמוצא שפתיך אלא ודאי בצדקה דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה רמא רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה שאם אתה קובע לו זמן מרובה הרי עניים רעבים וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר אבל קרבנות שרוב הנודרים לא שכיח להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה ואפשר להמתין לא חלק הכתוב בין אנשי ירושלים לשאר מקומות שאם באנו לדון כן אף בשאר מקומות נחייבם כפי מה שקרובים לירושלים אלא ודאי לא חילק הכתוב ותלה לכולם ברגלים לבל תאחר מיהת וכשם שגזרת הכתוב לחלק בין עשה דוהבאתם שמה ללאו דבל תאחר לענין רגל א׳ וג׳ רגלים כך גזר לתת לכל ישראל ג׳ רגלים ולא עוד אלא שהאריך זמן לכולן שיהו ג׳ רגלים כסדרן לדברי ר״ש ומיהו במידי דגבוה ושייכי ביה רגלים אבל בשל עניים דלא שייכי ברגלים והן צריכין לו בכל שעה ואין להם ענין בירושלים ורגלים סברא הוא שלא תלאו ברגלים ומשום דהוה טעמא דסברא הוא דמתמהי׳ עלה פשיטא כי למה יאריך הכתוב חוב של עניים שצריכין לו כל שעה דתלהו ברגלים כיון דשכיחי עניים ולהכי מהדרי׳ דילמא ס״ד דגזרת הכתוב הוא לדונו כשאר נדרי גבוה קמ״ל רבא דקרא לא כתביה הכא אלא להוסיף עליה חיוב דעשה ולא תעשה ולא לאקולי עליה במאי דחייב בדין צדקה לתת לעניים בכל שעה כמסת ידו בלי נדר וכ״ש במה שנדר. ודקשי׳ להו דהאיך אפשר לרב לרבא לומר דקרא לצדדין כתיב. תמי׳ לי דהא לדידהו נמי לצדדין כתיב לענין עשה דמוצא שפתיך דהא ודאי אינו עובר בעשה לגביה קרבנות ואפי׳ לאנשי ירושלים אלא ברגל א׳ כדמשמע ממאי דפסיק ואמר רבא בסמוך אלא ודאי דהאי לא חשיב לצדדין אלא כל חד וחד מאי דשייך ביה גבי עניים שייך בהו לאלתר מן הסתם דלא ולא שייך בשאר דברים על רוב ישראל אלא ברגלים וצדקה דנדר באתרא דלא קיימי עניים מן הסתם כך היה דעתו שאם יבא עני בנתיים ואי לא שיקיים נדרו בנתיים כשאר כל נדריו ואי משכח עניים ואי ולא לא מהדר ליה בידיה או יתנהו לגבאין וזה נ״ל ברור בשיטת רבותינו בעלי התוס׳ והיא שיטת מורי הרא״ה ז״ל אבל הרשב״א מכריע כלשון האחר וכן נמצא בהלכת הר׳ אושעיא האשכנזי:

13 אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א׳ וכו'. פי׳ בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ומתניתא דלעיל דקתני רגלים לבל תאחר ורבא סבר לה דלא כר״מ דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא ק״ל בבל תאחר אלא כרבנן ס״ל דמפלגי בין עשה ללא תאחר. והאי דאמרינן לעיל להדיא ורבנן ההוא לעשה בתר הא דרבא אתאמרא ועל דידיה סמך תלמודא וכ״ת ולמאי דמותבינן בסמוך עליה דרבא ממתניתא דרבי יהושע ור׳ פפייס וס״ל דאינו עובר ברגל א׳ אף בעשה קרא דובאת שמה והבאתם שמה מאי עבדינן ליה. וי״ל דה״א דההוא קרא נמי ברגל שלישי כדגלי קרא לבל תאחר שלא חילק הכתוב בין עשה ללא תעשה ובדין הוא דלעיל נמי מצי לתרוצי הכי אלא דכיון דהכא מסקנא כרבא נקטינן קושטא דמלתא כנ״ל:

14 מיתיבי העיד ר׳ יהושע ור׳ פפייס על ולד שלמים. פי׳ שהקדיש בהמה לשלמים ונתעברה אצלו שהוא קרב שלמים ואצ״ל אם היתה מעוברת בשהקדישה:

15 כגון שהי׳ חולה בעצרת. פי׳ הקרבן דלא הוה חד להקרבה. ורב אשי לא ניחא ליה בהכי וניחא ליה טפי למימר דמאי בחג עצרת ואע״ג דכל היכי דתנן פסח על הרוב תני עצרת הכא לא דק דפשיטא ליה דעצרת בעי למימר דלא מאחרי ליה טפי לעבור בעשה:

16 אמר רבא כיון שעברו עליו ג׳ רגלים בכל יום וכו'. וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפי׳ לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות איתיה ואפי׳ בנדרי איסר כדאיתא פ״ק דנדרים ומיהו כשקבע זמן לפרוע או לתת עד יום פ׳ מסתברא דאע״ג דקאמר עד יום פ׳ דלהכי קבע דהוא זימנא כדי שיהא פטור לגמרי עד אותו זמן:

17 מיתיבי אחד בכור וכו׳ עד ואידך כו'. כלומר רבא וכן תלמודא דאמר מאי תיובתא לאקבועי בלאו כלומר לרבות לו אין לאוין הלוקין מהדר למימני אלאוי יתירה כלומר לאו אחד הנכפל פעמים רבות לא מהדרי והלכתא כרבא:

18 גופא א׳ בכור וכו'. י״מ דכיון דלא נקט אלא בכור וקדשים דדוקא בקדשים הוא שעובר עליהם בשנה בלי רגלים משום דאתקוש לבכור דכתיב ביה שנה כדכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו והיכן אתקוש דכתיב ואכלת לפני ה׳ אלהיך וכו׳ ובכורות בקרך וכו׳ וכל נדריך אבל מעשרות ושאר דברים אין לנו עליהם אלא בל תאחר דרגלים אלא שבמעשרות עובר עליהן בשנה ג'. וא״ת דהא בההוא קרא דואכלת שם כתיב ביה מעשר דגנך וכו׳ ומקשינן להו לעיל מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה וכו׳ וי״ל דאפי׳ הכי סברא היא שלא הקיש הכתוב לענין שנה שנאמרה בבכור אלא קדשי מזבח דרמי ליה טפי אבל לא מעשרות שהרי תלאן הכתוב עד שנה שלישית תדע דהא לעיל דהוה מקשינן בכור למעשר ואפ״ה ה״א דדוקא בכור דבר הרצאה דלאו בר הרצאה אבל קדשים דלאו בני הרצאה דבני הרצאה ואע״ג דכתיבא בקרא אמרינן דהיקישא לבכור בלחוד הוא דאתא כ״ש הכא דאיכא למימר דהיקישא דבכור לנדרים ונדבות דקדשים נינהו אבל לא למעשר שקבע לו הכתוב זמן בשנה שלישית ומיהו אפשר דעירכין וחרמין וכל קדשי בדק הבית בכלל כל הקדשים נינהו דכולהו איקרו קדש וכולהו איתנוהו בכלל נדרים ונדבות דאתקישו לבכור ואין לך יוצא מן הכלל אלא מעשרות שזמנן קבוע לשנה שלישית או כל דבר שאינו בא בנדר ונדבה או שאינו קדשי מזבח א״נ קדשי מזבח דלאו בני אכילה נינהו כבכור דכתיב ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו כנ״ל שיטה זו והיא שיטת מורי הרב נרו והיא הנכונה בעיני:

19 בשלמא רגלים וכו׳ הניחא וכו'. מהכא משמע דב׳ חצאי רגל הרי הם כרגל כגון שנדר תוך הפסח ועבר עליו חצי הפסח הנשאר ועצרת וסוכות וחצי פסח הבא חשיבי ג׳ רגלים דאי לא הא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה״ג דאמרן וזה ברור וקשי׳ להו לרבנן ז״ל מאי האי דאמרינן דלמאן דאית ליה כסדרן ניחא דהא ודאי מתני׳ לא אתיא כוותיה דאלו במתני׳ קתני שהוא עובר בשנה בלא רגלים ואלו לר״ש אינו עובר בשנה בלא רגלים דהא אמר רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ שאינו עובר עד ה׳ רגלים ורש״י ז״ל נשמר מזה שכתב וס״ל כר״ש בחדא ופליג עליה בחדא ואחרים פי׳ דר״ש לא איירי אלא לבל תאחר וכי אמרינן הכא שעובר בשנה בלי רגלים היינו בעשה דלפני ה׳ אלהיך תאכלנו והוא והא דנקט תנא בל תאחר לישנא בעלמא נקט כלומר שמאחר עשה שלו ומשום דגבי רגלים שייך בל תאחר ממש נקט הכא בל תאחר וכן פי׳ הרב בעל המאור ז״ל וקשי׳ ליה הא דאמרינן לעיל דתנא לאקבועי בלאוי קמהדר אלמא אפילו בשנה בלא רגלים עובר בלאו והוא ז״ל תירץ דה״נ האיכא הא איכא לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא תאחרנו ואין זה נכון דכה״ג לא חשיב לאו כיון שהוא מקיים העשה ג״כ אח״כ שאין זה לאו הבא מכלל עשה אלא בשהכירו בשעבר כענין בעולה לכה״ג וכגון כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה לנכרי תשיך ולא לישראל וה״נ אלו היה בכור שעברה שנתו פסול היינו יכולין לומר דלאחר שנתו הוא לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא אח״כ אבל הכא שאפי׳ לאחר שנה יאכלנו בהכשר אלא שאיחרו ובטל העשה דהקדמתו לא השיב לאו הכא מכלל עשה שאל״כ כל מ״ע שבתורה אנו נוכלין נכלול אותן בלאו הכא מכלל עשה והנכון לפי שיטה זו דהא דאמרינן אלאוי קמהדר לאו דוקא אלא לומר אאיסורי קמהדר ולא דק אלא דנקיט ליה אגב מאי דאמר דאלאוי יתירא לא מהדר ומיהו אכתי ק״ל להאי פי׳ כיון דאאיסורי דקמהדר היינו עשה מאי איריא שנה בלא רגלים אפי׳ בכל רגל ורגל עובר בעשה וכ״ת דאה״נ אלא דההוא בכלל רגלים כיילי ולא אתא אלא למימר דאפי׳ בקדשים דעלמא איכא חיובא דשנה דכתיב בבכור דילפי קדשים מינה משום דאתקוש א״כ אדדייקי׳ עלה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה תקשי לן שנה בלא רגל א׳ או ב׳ היכי משכחת לה ותקשי לן בין למאן דבעי רגלים כסדרן ובין למאן דלא בעי כסדרן שאפי׳ ברגל א׳ עובר בעשה וי״מ דמאי דאמרינן לעיל רגלים פעמים ד׳ פעמים ה׳ לאו למימרא שאינו עובר עד ה׳ אלא מלתא בעלמא קאמר דזמנין דלא משכחת כסדרן בפחות מה'. ואחרים פי׳ דהתם לא מיירי אלא בדין רגלים בלחוד למילי דלית בהו משום שנה כגון מעשרות ולקט שכחה ופיאה דאלו בבכור וקדשים בד' בלי רגלים עובר לעולם משום שנה ואפי׳ בל תאחר ממש דאכולהו עשה דכתיבי בהו כתב בהו רחמנא לא תאחר ומיהו קשיא כיון דגבי שנה דבכור ליכא אלא עשה מנלן דאית ביה בל תאחר לאלתר ומא״ש ול״ל מובאת שמה והבאתם שמה דהא מתניתא לאו ר״מ הוא דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר דלדידיה ודאי ליכא שנה בלא רגלים וכ״ת דמשכחת לה לר״מ כגון שהי׳ חולה ברגלים א״כ לרבנן נמי ולר׳ נפרש הכי אלא ודאי מתניתא לאו ר״מ וי״ל דקים להו דרגל א׳ לא אתי אלא לעשה אבל שנה כרגלים חשיב לבל תאחר דלהכי קפיד ביה קרא בפרט לומר לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה לעכב שלא יאחרנו יותר כנ״ל. ובעיקר קושייתנו נ״ל דאנן לא ניחא לן לאוקמי מתניתא כמאן דאית ליה כסדרן דא״כ מאי מהדרינן תו לאשכוחה למאן דלית ליה כסדרן וכי עכ״פ אתיא לכ״ע מסתיין דאתיא כסתם מתני׳ וכר״ש דהלכתא כותיה. ותו לא אפשר לן לאוקמי כר״מ וכראב״י כדאמרן אלא שבזו היה אפשר לומר דלאו בדרך קושי׳ אמרינן לה אלא בעיא ושקלא וטריא אי משכחת לה כותיהו או לאו וכדהוה אורחא דתלמודא בכמה דוכתי. ומיהו אין אנו צריכין לכך אלא לומר דהכא ה״ק הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת אלו אפשר דאתיא מתניתא כותיה ומיהו הא לא אפשר וא״כ למאן דאית ליה שלא כסדרן דמתניתא ודאי רהטא כותיהו ולדידהו היא היכי משכחת לה ושקלי׳ וטרי׳ עד דפרישנא לה שפיר והוה הא כעין מאי דאמרינן בעלמא הא מני. ומיהו לאו דההיא ממש דההיא דהכא ידעינן ודאי דמתני׳ כמאן דלא בעי כסדרן אלא דבעינן לברורי היכי משכחת לה לרבנן דאלו לר׳ הא משכחינן לה שפיר דנ״ל זנ״ל שהוא ברור:

20 בשלמא לר׳ וכו׳ שס״ה וכו'. פי׳ שהיא יתירה על ימות הלבנה י״א ימים ולהכי נקט תמימה ובין בפשוטה בין מעוברת כך הוא נידון ואלו אמר שנה סתם אינו אלא י״ב חודש ואפי׳ במעורבת הילכך משכחת לה שנה בלא רגלים כגון דאקדשה בתר חג המצות. פרש״י בתוך הרגל. והוצרך לפרש כן דאי לאחר הרגל ממש הא אמרי׳ דכי מטי שלהי דאדר בתראה שנה מליא דהא ליכא שס״ה ימים ויפה דקדק ומיהו תמי׳ מלתא אמאי נקט תלמודא האי לישנא ואפשר הי׳ לומר דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות ולפי זה שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דחצי רגל אינו כרגל דהא אמרי׳ דרגלים לא מלו ואפשר הי׳ לי לומר בתר חג המצות ממש. והא דאמרינן דבשלהי אדר שנה מליא שנה פשוטה של שנות הלבנה שהם י״ב חדש דהא לר׳ כל היכי דלא אמרי׳ שנה תמימה לא משמע אלא שנה פשוטה משנות הלבנה והא דאמרי׳ לכי מטי שלהי דאדר בתראה לאו כוליה אדר ממש אלא לימים אחרונים של אדר כדי שתפחות מהם מה שנטלו מחודש ניסן של אחר המצות א״נ שלאחר חג המצות בעינן למימר ר״ח אייר ומשום דלא מסיימי׳ ליה נקטי׳ באידך שלהי אדר אלא דקשי׳ לי אם איתא דשנה האמורה בבכור שנה פשוטה מנינן ולא גמר משנה האמורה לענין בתי ערי חומה הא לרבנן נמי משכחת לה שנה בלא רגלים בשנה מעוברת דלגבי בכור כיון דלא כתיב ביה שנה תמימה אין חדש העבור בכלל ואין לו אלא למנות י״ב חדש הילכך כיון דאקדשה בתר חג המצות כי מטי שלהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו אלא ודאי ש״מ דהכא כשנה האמורה בבתי ערי חומה דיינינן לה בין לר׳ בין לרבנן וזה הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן לפי דעתי. ועכ״ז אפשר לי לפרש לשון התלמוד כפשוטו בתר חג המצות כדכתיבנא וההיא דרבנן לא קשי׳ דלרבנן כיון דאזלי בתר שנות הלבנה אף לגבי בכור אם נתעברה השנה נתעברה לו דלישנא שנה בשנה הכי משמע כמות שהיא אבל לר׳ כיון דגבי בתי ערי חומה לא דריש הכי ה״נ לא דריש הכי אלא שמנה י״ב חדש בלבד כנ״ל:

21 אלא לרבנן וכו'. פי׳ פעמים שהוא בה׳ לסיון פעמים בו׳ פעמים בז׳ בו:

22 הא כיצד שניהם מלאים. פי׳ ניסן ואייר ה׳ לפי שאנו מונין מיום שני של פסח עד עצרת חמשים יום ט״ו מניסן שהוא מלא ושלשים של אייר נשארו ה׳ בסיון:

23 שניהם חסרין ז׳ א׳ מלא וא׳ חסר ו'. פי׳ משכחת לה כגון שהי׳ עצרת שנה זו בה׳ בסיון ונדר לאחר עצרת בו׳ ולשנה הבאה חל עצרת בו' בז' בסיון וכי מטי ערב עצרת שנה מליא ורגלים לא מלו:

24 ומאן תנא וכו׳ אחרים היא. פי׳ דס״ל שכל החדשים סדר א׳ להם א׳ מלא וא׳ חסר ולעולם לא הוה ניסן ואייר מלא וא' או חסר ועצרת לעולם ו':

25 כדתני׳ וכו'. פי׳ כשתחשוב י״ב חדש א׳ מלא וא׳ חסר ותעשה מהם שבועות ישארו ד׳ ימים וזה כי מן הו׳ חדשים המלאים יותר על השבועות ב׳ ימים לכל חדש שהכ״ח ד׳ שבועות ומן הששה החסרים יום א׳ לכל חדש הרי ימים העודפים י״ח שהן ב׳ שבועות וד׳ ימים ואם היתה שנה מעוברת ה׳ פי׳ כי חדש העבור לעולם חסר ונשאר לנו ממנו יום א׳ עודף על הכ״ח ימים:

26 בעי ר׳ זירא יורש וכו'. י״מ דלאו דוקא משום בל תאחר לשלמו דההוא ודאי ליתיה אלא לנודר ממש כדכתיב כי תדור נדר אלא משום קרא דוהבאתם שמה קמבעיא ליה אלא שאין לו לאחרו מי אמרינן דההוא נמי לא קאי אלא אנודר דכתיב ביה בל תאחר או לא. ואינו מחוור אלא מימרא כפשטא לבל תאחר דוקא וקמבעיא ליה מי אמרינן כי תדור נדר דוקא הוא או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה כתיב והא מיחייב בעשה זה וכל דמחייב בהאי מחייב בבל תאחר לשלמו וכי תדור נדר לאו דוקא הוא והיינו דאמרינן ת״ש דא׳ רב חנינא דתני רבי חייא מעמך פרט ליורש פי׳ שאינו בבל תאחר ממש דהא דהאי מעמך גבי בל תאחר כתיב ולעולם בעשה דוהבאתם שמה איתיה כנ״ל:

27 והאי מעמך מבעי ליה וכו׳ קרי ביה עמך. פי׳ דהוה לעני דכתיב ביה את העני עמך פי׳ למדרש לקט שכחה ופיאה וקרי ביה מעמך פרט ליורש וכן הלכה:

28 בעי רבא ר׳ זירא אשה וכו'. פי׳ בבל תאחר דרגלים וכדמוכח בעיא בהדיא דתליא משום דלא מחייבא בראיה ומחייבא בשמחה אבל בצדקה דלא שייכי ברגלים דהא קיימי ענים כדכתיבנא לעיל הא ודאי מחייבא לד״ה וכופין אותה לקיים מוצא שפתיה לבל תאחר ולאידך פי׳ נמי כופין אותה משום עשה דאית בה כנ״ל:

29 א״ל אביי כו'. פי׳ ושייכי ברגלים משום חיוב שלמי שמחה כדכתיב ושמחת אתה וביתך ופרכינן ומי אמר אביי הכי והאמר אביי שמחה אשה בעלה משמחה פרש״י בבבל בבגדי צבעונין ובא״י בכלי פשתן המגוהצים כלומר והרי אין לה לעלות לרגלים ואפי׳ משום שמחה והקשה עליו ר״ת ז״ל דהאמרינן לה פ׳ ערבי פסחים דה״מ בזמן שאין בהמ״ק קיים אבל בזמן שבהמ״ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם לפני ה׳ אלהיך. ולפי פי׳ ר״ת אשה בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה שהוא חייב להעלותה עמו כדי שישמח עמה ותשמח עמו וכיון שאין עליה החיוב מעצמה ואלו לא רצה בעלה אינו עולה לא חשיבא דאיתא ברגלים ומיהו קשה לי דהאמרי׳ פ״ק דחגיגה אמתני׳ דאיזהו קטן כל שאינו יכול לעלות שלמים ולעלות לאחוז בידו של אביו לעלות מירושלם להר הבית דאמרינן עלה מתקיף לה ר׳ זירא ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד הכא דהוה אימיה מיחייבה בשמחה איהי איתיתיה וי״ל דלדבריו דר׳ זירא קאמר כדאמר הכא. ואחרים פי׳ דהתם ה״ק כיון דהוה אימיה מיחייבה בשמחה שהרי בעלה חייב לשמחה בבשר לא סגיא דלא סלקא מן הסתם הילכך איהי איתיתיה ומיחייבא לאו דוקא:

30 אבעיא להו בכור כו׳ להרצאה. פי׳ מיום הח׳ והלאה כדכתיב ירצה:

31 ולא פליגי כו'. פי׳ בתם מונין משעה שנראה להרצאה ובבעל מום משעה שנולד דלאו בר הרצאה ותם ולבסוף הומם נראה מדברי רש״י שדינו כתם שכתב כן בעל מום שנולד במומו ונראה טעם דבריו דכיון שהתחלנו למנות לו משעה שנראה להרצאה אין משנין מנינם ואפי׳ הומם תוך ח׳ מ״מ לא התחלנו למנות לו משנולד וכן נראה מדבריו ז״ל ואפשר שאם הומם תוך ח׳ משעה שנולד מונין לו ופרכינן ובעל מום מי מצי אכיל ליה פי׳ תוך ח׳ כדי שנמנה לו משעה שנולד והא ספק נופל הוא ופרקינן כגון דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו הילכך אי לא קים לן בגויה אין מונין לו אלא מח׳ ואילך וק״ל א״כ אמאי לא אמרינן הא והא בבעל מום ולא קשיא הא דקי״ל בגויה הא דלא קי״ל בגויה וי״ל דלישנא דמשעה שנראה להרצאה לא משמע אלא בתם כנ״ל ומ״מ נראה דתם דאמרינן דומיא דבעל מום דאע״ג דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו אין מונין לו אלא משעה שנראה להרצאה ותדע עוד דאי לא לוקי תרויהו בתם והא דקי״ל בגויה הא דלא קי״ל מכאן ראיה לר״ת ז״ל שכתב דאע״ג דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו אינו ראוי להרצאה דגזרת הכתוב הוא בהקרבה ולא משום ספק נפל דא״כ למה לי קרא מי איכא מידי דלהדיוט שרי אסור ולגבוה אסור שרי ורבותי׳ בעלי התוס׳ מביאין ראי׳ מהכא דהא הכא כשאנו מונין לו שנה כבר יצא מספק נפל לאחר ח׳ מונין לו ואיגלאי מלתא למפרע דיצא מספק נפל ואפ״ה אמרינן משעת הרצאה ואיני מבין ראי׳ זו שהרי שני הכא דאע״ג דאיגלאי מלתא למפרע אינו מעלה ומוריד כלום לעלות לו במנינו דמ״מ הרי מחמת ספק לא הי׳ נראה להרצאה והאיך מונין לו משם דאי לא תימא הכי אמאי אצטריכנן למימר גבי בעל מום דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו תיפוך לי׳ דמח׳ ואילך יצא מספק נפל ואיגלאי מלתא דחזי לאכילה ונמנה לו מיום שנולד והיכי מתמה תלמודא מעיקרא בעל מום מי מצי אכיל ליה אלא ודאי כדאמרן אבל הראיה שכתבתי נ״ל נכונה. וכתבו רבותי׳ בעלי התוס׳ דכי היכי דגבי קרבן אע״פ שכלו לו חדשיו לא חזי להרצאה כן גבי אדם עד שלשים יום לא חזי לפדיון מדתנן כל שלא שהא שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה הרי זה נפל אלמא דשלשים יום באדם דומיא דשמנה ימים בבהמה ודינם אמת וכההיא דאפליגו בבכורות גבי פודה את בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות אם הוא פדוי לאחר שלשים יום ואיכא מ״ד דאינו פדוי דההיא שעתא לא חזי לפדיון ומ״ד שהוא פדוי מידי דהוה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כדאיתא התם אבל מדברי רש״י ז״ל שכתב בפ״ק דב״ק וכן בבכורות גבי בכור שנטרף בתוך שלשים יום נראה שסובר דכל היכא דקי״ל בגויה שכלו לו חדשיו ראוי הוא לפדותו תוך שלשים יום: