ריטב"א על ראש השנה כ״ז

1 והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש״מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:

2 ושני חצוצרות מב׳ הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע. פי׳ שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:

3 והתניא זכור ושמור וכו'. ופרקינן לכך מאריך בשופר פי׳ ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי׳ ואפי׳ לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי׳ בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:

4 ת״ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הרי״ץ גיאת פי׳ אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי׳ מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א״ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א׳ מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא ראש סוף יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי לא עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז״ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז״ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ״מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש״י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד״א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ״ל והירושלמי שסמך עליו הרי״ץ גיאת זהו דגר׳ התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר׳ אבא בר זבדא בשם ר׳ זעירא אפי׳ א׳ אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע״כ והרמב״ן ז״ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר׳ אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א״ר יוסה הד״א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי׳ שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א׳ ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי׳ עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג״כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע״פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר׳ אבא בר זבדא ואמר אפילו א׳ אין בידו כו׳ כלומר בא לחלוק על ר׳ יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר׳ אבא אפילו אחת אין בידו אע״ג דר׳ יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ״ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי׳ אחת אין בידו וראיה לפי׳ זה שהרי בפ׳ י״ט של ר״ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי׳ הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר׳ אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל״ל ר׳ אבא אמר לא יצא כלשונו של ר׳ יוסה דאמר יצא והרשב״א נר״ו פי׳ דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור׳ אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר׳ יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה״ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע״ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ״מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי׳ כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי׳ והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא״ל ר׳ אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה״ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי״ל כמ״ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר׳ יוסה ע״כ ואינו מחוור דאפי׳ תימא דר׳ אבא ס״ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר׳ אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ״ל:

5 אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי'. כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:

6 ת״ש התוקע לתוך הבור וכו׳ ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא. לקמן מפרשינן לה:

7 ה״ג אלא תרתי קלא אחד מחד גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי. וה״פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה״פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה״ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן. והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי״א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז״ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:

8 תניא נמי הכי בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו'. פי׳ מקום שיש שופר כגון ר״ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש״י והמפרשים ז״ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז״ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז״ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב״ד ז״ל על קושיין דהא אמרינן במס׳ תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז״ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז׳ ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ״ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ׳ אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז״ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר׳ התם בירושלמי קומי ר׳ יהושע תקעו בתעניתא ר׳ יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי׳ ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע״כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור׳ יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז״ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי״מ דהכא ה״ק לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ״פ כגון ר״ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה״ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי׳ הרשב״א נר״ו וכתב דהא דבעי ר׳ יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה״ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה״ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי׳ בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ״ל ונכון הוא:

9 כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו'. קשיא להו לרבנן ז״ל דהא קיי״ל כר׳ יהושע כדאמרינן בפ״ק לתקופה כר׳ יהושע ור״ת ז״ל פי׳ דקיי״ל כרב עינא דפריך משוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות וה״ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בר״ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר״ה אבל לא בשאר יומא דכפורי וז״ש שוה היובל לר״ה והקשה עליו בתוס׳ דא״כ לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר׳ אליעזר הל״ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי אתיא מתניתין כר׳ אליעזר הא ודאי כי אמרינן ליה בר״ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם וא״כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל משמעות תועלת תחלת דין הא אפשר לאומרה בין בר״ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן לו שהן שוין לברכות ועוד אפי׳ יהא משמעותו תחלת דין גם בר״ה משום הא ליכא לאפוקי מדר׳ אליעזר דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם והרי קושיית התוס׳ שרירא וקיימא וע״ק היכא מפרש הני רבנן ז״ל בלישנא דזה היום מאי דלא מפרש בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי׳ על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר׳ אליעזר היא וכדהוי נוהגין בימי חכמי התלמוד וכדמוכח סוגיין כר׳ אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על מתניתין דשוה היובל לר״ה אי כר׳ אליעזר או לא אבל מאי דמצלינן האידנא והוי מצלי אמוראי זה היום כר׳ אליעזר היא לד״ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא דמחטא הוא ואע״ג דתניא בפ״ק לתקופה כר׳ אליעזר יהושע סברת אמוראי היא דליתה לההיא מתניתא אלא הילכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר׳ אליעזר דרב תנא הוא ופליג כנ״ל:

10 מתני׳ שופר שנסדק ודבקו פסול. פרש״י ודבקו בדבק שקורין גרוד גלוד וליתא דהא פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי׳ שדבקו בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול פרש״י דה״ל כשני שופרות ולכאורה הוי משמע לפי׳ דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדדיו לארכו אבל ליכא למימר הכי דא״כ היינו דבק שני שברי שופרות אא״כ תאמר דסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסדק פסול משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור אלא איכא למפסליה מטעמא דבעינן למימר ובודאי לכ״ע מלתא פסיקא תני הכא שהוא פסול ואע״פ שאינו מעכב התקיעה מדלא פריש לה כדפריש בסיפא גבי שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין סתמא להא נמי סתומי וטעמא דפסולא משום דכיון שנסדק כולו או רובו לארכו חשיב כאלו נחלק לגמרי ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו כ״ש לא דבקו שהוא פסול ותנא לרבותא נקטיה שאינו מעלה ארוכה וכמדבק שברי שופרות דמי דלא מהני להו למחשבינהו חד שופר ה״נ לא מהני׳ ליה לשוויי כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחד זו סמכו ענין לו ואפשר שאף רש״י ז״ל לכך נתכוון בפי׳ ומיהו לפי האי טעמא דוקא נסדק כולו או רובו שהוא ככולו בכל מקום דמיעוטו המפוזר מב׳ צדיו לב׳ הפיות לא חשיב אבל נסדק מיעוטו אינו בדין זה אלא דינו כניקב דמפרש דיניה בסיפא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע״ג דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו אע״פ שלא נשתייר שנשתייר בו שיעור תקיעה פסול ואע״ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו הוא דתלי דיניה בשיור שיעור תקיעה אבל לארכו בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל שנסדק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דחשוב מעתה כחתיכת קרן לפי שסוף סדק כזה להתרחב ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסדוק דמי וזה חומר גדול לבעל נפש ואינו נכון כלל:

11 דיבק שברי שופרות פסול. פי׳ מלתא פסיקתא קתני ואפילו אינו מעכב התקיעה ואפי׳ דבקם בעצמם ומשום דשופר א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ שופרות ואיכא מאן דדייק דכיון דקתני שברי שופרות מכלל דליכא בחד מיניהו שיעור שופר וחשיבי חתיכות בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה כשר וכדין נסדק לרחבו וזה אינו שלא אמר אלא בנסדק שעדיין היה מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא אבל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא הוסיף עליו כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר שלם משמע אלא הכא אדרבה להכי נקט שברי שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא חשיבי ב׳ שופרות וכ״ש כשיש בא׳ מהן או בכל אחד מהן כשיעור שופר א״נ והוא הנכון דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א׳ מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסדק מב׳ צדדין וכ״ש לפי פירושינו הנכון כנ״ל:

12 ניקב וסתמו אם מעכב וכו'. פי׳ ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר׳ יוחנן דהילכתא כותיה:

13 סתמו. פי׳ אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני׳ ר׳ נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי׳ לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע״ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ״ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי׳ בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה״ל קול ב׳ שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ״ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה״ל כב׳ שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז״ש ואם לאו פסול ואע״פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי׳ זה אינו כן ע״ד האמת חדא דה״ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני׳ ר׳ נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר״י דברי ר׳ נתן בנפחת רובו וא״כ משמע דלההוא לישנא מתני׳ ה״ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם אינו מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א״א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד״ה ואפי׳ שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי׳ דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה״ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה״ל ב׳ שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ״ש ולא לדבק ב׳ שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ״כ הרשב״א ז״ל וכתב וז״ל ואע״פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר׳ יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות:

14 גמ׳ היה ארוך וקצרו כשר. פי׳ קמ״ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו:

15 צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול. פי׳ דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ״ת תיפוק לי׳ דהוסיף עליו כ״ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי״ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר כלחוץ לחוץ לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ״ה קרי ליה פיו:

16 צפה זהב מבפנים פסול. שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ״ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני׳ וה״ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול:

17 צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו. פי׳ ואפי׳ למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא״כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג״כ וכ״כ הרמב״ן ומורי נר״ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד שהשתא שנשתנה ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא לקולא לחומרא ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא:

18 נתן שופר וכו'. פי׳ בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג״כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה״פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג״כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב׳ בני אדם שתקעו כאחד אעפ״כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי ואפשר ואי אפשר לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא:

19 גרדו כו' הפכו כשר לא יצא אמר רב פפא וכו'. פי׳ לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול:

20 דרך העברתו. פי׳ מראש הבהמה שראשו הקצר כנגד פי האדם וכ״ש הפכו כחלוק שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול לפי שבטל חללו ושם אמר שהרחיב הקצר וקצר הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש בגמרא דילן. איכא דגריס הוסיף עליו כ״ש וגמרו בין במינו וכו׳ וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא היה בו שיעור שופר ואלו לישנא דהוסיף עליו משמע על שופר שלם אלא ה״ג הוסיף עליו כ״ש בין במינו בין שלא במינו פסול פי׳ ואפילו אינו מעכב התקיעה דאפי׳ משום תוספת כ״ש חשבינן ליה שני שופרות:

21 ניקב וסתמו וכו׳ ר׳ נתן אומר וכו'. היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומ״ה פליגי רבנן אפי׳ סתמו כמינו ור׳ נתן מכשיר כשסתמו במינו אע״פ שמעכב את התקיעה וסתם מתני׳ דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון דכן הלכתא כרבנן וכ״ת והא פריש ר״י בלישנא בתרא שלא במינו פסול בשופרות שנו בשנפחת רובו וכי הוי במינו כשר אע״פ שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא במעכב את התקיעה א״כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף עליו כ״ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא״ר יוחנן אינו רובו ממש שנפחת רוב בנינו דהא לא אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב בו כמ״ש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו מצד אחד והשתא עדיף מהוסיף עליו כ״ש ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר״י כר׳ נתן ס״ל והיכא לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפי׳ דמתני׳ ר׳ נתן היא דגרסי׳ התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר׳ נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר׳ נתן ניקב וסתמו א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן ר׳ נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו׳ א״ר חייא בר אבא בש״ר יוחנן כיני מתני׳ אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע״פ שתוקע יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר׳ נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור׳ נתן מכשיר כשסתמו במינו וסתם מתני׳ ר׳ נתן הוא והלכה כוותיה ולא אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום וסמך בזה אמתני׳ דבריתא פי׳ דמתני׳ היא ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא וכן דעת הרי״ף שפסק כר׳ נתן אליבא דר״י דלישנא קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו:

22 וי״א דפלוגתיהו דמעכב התקיעה ובהא מכשיר ר׳ נתן כשסתמו במינו ומתני׳ ר׳ נתן היא דכי קתני וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסדק פסול למאן נצרכה לר׳ נתן לפי שנסדק ברובו מסתמא מעכב את התקיעה ולהכי קאמר דתנא תני פסולא דידיה משום סדיקת רובו ולא משום עיכוב תקיעה ר׳ נתן היא דלרבנן תיפוק לי׳ דמעכב התקיעה פסול ואין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב״ן ז״ל ולפי שיטה זו הנכונה ללישנא קמא דר״י תלת בעינן לטיבותא שנשתייר רובו ושסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה ואע״פ שנפחת רובו א״נ נשתייר רובו ואע״פ שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן שלא יעכב התקיעה דמתני׳ מלתא קתני אם מעכב את התקיעה פסול ואלו היה כשר לעולם לא סגיא דלא מפליג ותני בה והרי״ף ור״ח וכל הגאונים והרמב״ן פוסקין כלישנא קמא דר״י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ״ש רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א״נ מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי הרי״ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר״י לקולא שהוא ז״ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאלו הוא סברא דאחריתא:

23 נסדק לרחבו וכו'. פי׳ דליכא משום ב׳ שופרות כדכתיבנא לעיל וכיון שכן יש להכשיר אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא״כ אפילו יש שיעור בקצה הקצר תפסל משום הוסיף עליו כ״ש אלא ודאי לא שנא וזהו ששנו אותו סתם ולא פי׳ שנשתייר כלפי פיו אבל רש״י אומר דדוקא שנשתייר כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן:

24 וכמה שיעור תקיעה פירש ר׳ גמליאל רשב״ג כדי שיאחזנו בידו וכו'. ובנדה אמר שיעורו טפח ולא פליגי דטפח ד׳ אצבעות בגודל שהוא ו׳ באמה נמצא שיאחזנו בד׳ אצבעות פסת ידו ויראה לכאן ולכאן ור׳ גמליאל ורשב״ג לפרש בא למה שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני וכן נתן רשב״ג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר:

25 היה קולו דק או עבה. פי׳ כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל:

26 קדחו בזכרותו. הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ:

27 מתני׳ התוקע לתוך הבור. שעת שמד היה ובור ודות אחד הן אלא שהבור חפור והדות בנוי:

28 פיטם. חבית גדולה:

29 אם קול שופר. בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומד על שפת הבור קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד וא״כ ע״כ ה״פ אם קול שופר שמע כגון שהכניס ראשו לתוך הבור יצא ואם קול הכרה שמע כגון שעמד כולו בחוץ לא יצא:

30 וכן מי שהיה עובר. האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי׳ שיש בו ב׳ צדדין באדם א׳ אם הכניס ראשו לבור אם לאו וכן בזו אם כיוון לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא שכיוון כמ״ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו׳ הקשה בתוס׳ האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין ט׳ בקטנה וא׳ בגדולה אין יוצאין י״ח ותירצו שאני התם דליכא עשרה עם ש״ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא דתנן בכיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה וריב״ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה ההיא דפ׳ כל גגות לר׳ יהושע ואנן קיי״ל כותיה דרביה דרב הוא ועוד דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים כותיה נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור׳ יהושע והלכתא כר״י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג״כ י״ח כאלו היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י״ח וכדמייתי׳ ליה במס׳ סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות א׳ כההיא דפ׳ כל גגות ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו אינו מרשות א׳ יצאו לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא דכל גגות וההיא דפסח ב׳ ליתא לדריב״ל ולא נהירא:

31 גמ׳ א״ר הונא וכו'. ליכא לפרושי ל״ש דאם שמע קול הברה לא יצא אלא לאותם העומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם חייבים לשמוע קול שופר אלא ה״פ ל״ש דשייך האי חלוק אלא לעומדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים לא יצא אלא לאו ש״מ כרב הונא:

32 אמר רבה כו'. למימרא כו'. ופי׳ וממילא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף יצא פי׳ להכי אצטריך למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה דכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו׳ משמע דמיירי בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור ופתח בבור וסיים חוץ לבור וכן פרש״י: