1א״ל ר׳ ירמיה וכו'. פי׳ וכי קים להו לרבנן כ״כ בשיעורא דאלו הוה פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש:2א״ל לא אמינא לך לא וכו'. כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים:3כל שיעורי חכמים כך הם. פי׳ עכ״פ כל מדות חכמים כך הם שא״א לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א״א לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין:4הדר אמר וכו'. דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר:5דבעי מיניה חברייא וכו'. פי׳ דמשמע להו דביאה האמורה בעומר היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו וא״כ מהיכן אקרבוה:6וכ״ת וכו'. פי׳ וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה להביא מן הקמח:7ומנ״ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל. או משום דביאה האמורה בתורה לאחר ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי׳ להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא ס״ד דכתיב וכו׳ פי׳ דממחרת הפסח היינו יום שני של פסח שהוא מחרת אכילת הפסח והקשה בתוספת בשם הראב״ע והלא ממחרת הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה ביום ט״ו בניסן שהוא יום ראשון של פסח ומאי דכתיב ממחרת הפסח היינו בקרו של אכילת הפסח וכדכתיב אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת שפי׳ בבקר אתה מומת. א״נ בעי מימר ממחרת שחיטת הפסח שהיתה בי״ד ומחרתו ט״ו ואמר כי ר״ת תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו יום י״ו כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מצות וקלוי בעצם היום הזה. ומאי דנקטי׳ בשמעתין הראיה ממחרת הפסח לאו דוקא אלא כיון דנפקא לן מסיפא דקרא דהכי דינא נקטי׳ ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא דלא דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא אחרינא. ויותר נ״ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפסח לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסח משמע ויום של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר ממחרת שחיטת הפסח ולא דק קרא בלישניה משום דמלתא דמפרסמא היא דבט״ו בניסן יצאו הא כל היכא דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח דהיינו יום י״ו ובירושלמי דמס׳ חלה פ״ב אפליגו בהא מלתא דגרס׳ התם ר׳ יונה בעי קומי ר׳ ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א״ל ולמה לא עד כדון לחה ואפי׳ יבישה ואפילו קצורה א״ל ואפילו קצורה מעתה אפילו חיטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א״ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה על דעתיה דר׳ יונה כי אמרה מ״ע דוחה את לא תעשה אע״פ שאינה כתובה בתורה בצדה ניחא על דעתיה דר׳ יוסה כי אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א״כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם וכר׳ ישמעאל כי אמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר י״ד שנה נאמרו ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו התיב ר׳ אבין בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לאו בששה עשר התיב ר״א בר׳ יוסי קומי ר׳ יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בט״ו יצאו ע״כ בירושלמי אבל בגמרא דילן פשיטא להו ובמס׳ קדושין בפ״ק דממחרת הפסח היינו יום י״ו ופשיטא להו בכל דוכתא דמ״ע דוחה את ל״ת אע״פ שאינה כתובה בצדה וכדאיתא בכמה דוכתא ופשיטא להו נמי דביאה זו לאלתר היא כדמוכחא שמעתין. וא״ת הא דאכול חדש ביום י״ו מנ״ל דמשום דאקריב עומר הוא דילמא עיצומו של יום התיר להם וי״ל דא״כ לא היו אוכלין עד יום י״ז דק״ל דהא דכתיב עד עצם היום הזה עד ועד בכלל כדאמרינן במנחות אבוך לא הוה אכיל עד אורתא דשיבסר נגהי תמנסר ס״ל כר׳ יהודה דעד ועד בכלל לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר:8מהיכן אקרבוה א״ל כל שלא הביא שליש ביד גוי. דכי כתיב קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא שליש שקודם לכן לא נקרא קציר. הא דאמרינן סוף סוף בה׳ יומי מי קא מליא ה״פ מי קא מליא כדבעינן לעומר דבעינן כרמל רך ומלא:9אלא ארץ צבי כתיב בה. פי׳ שממהרת לבשל פירותיה כצבי שהוא קל ברגליו. ואע״ג דבפ׳ בתרא דכתובות דרשי׳ ארץ צבי לדרשה אחרינא כולהו איתנהו וא״ת ואי ארץ צבי היא לבשל פירותיה בה׳ יומי ואע״ג דלא עייל כלל היכא אמרינן לעיל דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר״ה דאיכא ט״ו יום וי״ל דלגבי עומר בעינן רך ומלא שפיר מליא בד׳ וה׳ יומי ברם לקצירה לקיום בעינן ט״ו יום אע״פ שהביאה שליש כדי שתתבשל הרבה:10מתקיף וכו'. פי׳ וכיון דכן יש לנו לומר דהאי חג האסיף הכי בעי למימר חג הבא מאסיפות גורן ויקב לא יהא אלא בזמן אסיפה וה״ל כאלו כתיב חג הסוכות בצאת השנה באספך את מעשיך דכל היכא דלא צריך למדרש כלל לא מצית למימר מאי אסיף קציר דהא כל עיקר לא הוה דרשינן הכי אלא מייתורא דלישנא. ואסיקנא דנפקא לן שליש לתבואה מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וה״ק כשתעשה התבואה שליש נדונית לשנים:11שדא ביה נרגא וכו'. וק״ל דמשמע הכא דר׳ זירא דריש באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב ואלו בפ״ק דסוכה אתיא למימר הכי ופרכה ר׳ ירמיה דדילמא גורן ממש יקב ממש וביין קרוש הבא מן שניר וא״ר זירא הא מלתא הוה בידן ואתא ר׳ ירמיה ושדא בה נרגא וי״ל דהכא סמיך ר׳ זירא אמאי דהדר ואמר רב אשי התם מגרנך ולא כל גרנך ומיהו לא נהירא כי לא הי׳ ר׳ זירא בדורו של רב אשי והנכון דהתם לאו נרגא מעליא קאמר דהא יין קרוש הבא משניר לא שכיח אלא ה״ק הא מלתא הוה בידן בלא שום קושיא ואתא ר׳ ירמי׳ ושדא בה פרכא דלא בעא לסמוך עלה תוס':12תנן התם האורז והדוחן והפרגין וכו'. פי׳ דאזלינן בהו בתר השרשה לענין שניה ושלישית ולענין שביעית:13אמר רבא רבה אמור רבנן וכו'. או מדרבנן לגמרי כגון לקיטה דמעשר ירק או אמור רבנן אדינא דאורייתא דגמירי הכי או דנפקא להו מקראי כגון תבואה וזיתים בתר שליש והא דנקטינן הכא תבואה וזיתים בתר שליש אגב שיטפא דמתני׳ דלעיל נקטי׳ הכא זיתים ולאו בדוקא דהא לענין שניה ושלישית ולענין שביעית דאיירינן הכא אין הולכין בזיתים אחר שליש ודכותיה בתלמודא כדתנן באלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והא ודאי חלוצה דרבנן היא וכן במס׳ מגילה הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ומעמדות דמעמדות אגב שיטפא וכדפרישנא התם בס״ד:14אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול רבנן בתר השרשה. פי׳ לפי שלוקטין ומפרכין היום מעט ולמחר מעט אי הוה אזלינן בתר שליש או בתר לקיטה אתו למשרש למפרש מן החדש על הישן או להפך הילכך הלכו בהם אחר השרשה שהכל משריש באחד. וא״ת והלא מ״מ ר״ה שלהם תשרי לענין חדש וישן דסתמא קתני לעיל לירקות וכל ירקות במשמע וכדקתני נמי הכא מקצתו השריש לפני ר״ה וא״כ כי אזלינן בתר לקיטה כירק אמאי אתי לאיקולקלי בהא טפי משאר ירק דעלמא שנלקט מעט מעט ואזלינן בתר לקיטה לענין שניה ושלישית ולא חיישינן לאיקולקלי דכיון דר״ה שלהם תשרי הרי הוא תורם ומעשר כל הנלקט מתשרי עד תשרי וליכא חשש קלקול וה״נ מ״ש וי״ל דשאני מיני קטניות אלו שעשויין להיות פרכין פרכין משנה לשנה להצניען ומתוך שהן לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניחן יתערבו הנלקטין אחר ר״ה עם הנלקטין לפני ר״ה משא״כ בירק שאין לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלין. והא דאמרינן דמשום דנעשין פרכין פרכין אזיל בהו רבנן בתר הפרשה השרשה פרש״י ז״ל דאע״ג דשורת הדין לילך בהם אחר לקיטה כירק מצו רבנן לתקוני בהו דינא דהשרשה משום חשש קלקול דהא כל מעשר ירק דרבנן הוא. וק״ל דהניחא לענין מעשר אלא לענין שביעית דקתני מתניתין נמי מאי איכא למימר וי״ל דבשביעית מדרבנן נמי כגון שביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בהשולח. והראב״ד פי׳ דאזול רבנן בתר השרשה דאמרינן היינו דאזול אדינא דאוריי׳ שהשיעורים והענינים הללו הכתוב מסרם לחכמים לתקן בהם כמו שיראו:15א״ל אביי ויצבור גרנו לתוכו. נראה מפרש״י ז״ל דקושיא היא אמאי שינו רבנן דיניהו למיזל בתר השרשה דאי משום חשש תערובות דחדש וישן יצבור גרנו לתוכו ויבללם יפה ונמצא תורם מכל אחד לפי חשבון וה״ל מן החדש על החדש ומן הישן על הישן וק״ל הא ר״ש גופיה דקאמר בילה איהו גופיה אזיל בתר השרשה וכדקתני מקצתו השריש לפני ר״ה וכו׳ ותירץ הר״ז הלוי דר״ש שזורי אזיל בתר לקיטה והא דנקיט השרשה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פרי וגמר פרי דהכא היינו לאחר שנתייבש בשדה ואע״פ שנעשה פרכין פרכין מ״מ מניחין אותו ליבש ולאחר ר״ה שהכל יבש מניחין אותו כאחד והרי זה כאלו כלו חדש ומיהו אפי׳ הי׳ ישן ממש וחדש ממש די לו כשיצבור גרנו לתוכו דיש בילה הילכך אפי׳ לדידכו למה לנו למיזל כתר השרשה אע״פ שנעשה פרכין פרכין וחשביתו להאי ישן ולהאי חדש מ״מ זילו בתר לקיטה כירק ובשעת עישורו יצבור גרנו לתוכו דהא יש בילה ונמצא תורם ומעשר מן ההדש על הישן החדש ומן הישן על החדש הישן ותירוץ זה דחוק מאד בעצמו ועוד דבתוספתא דשביעית פ״ב גרסי׳ להא מלתא באפי נפשה דלא קאי ארבנן כלל דתניא פול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית פחות מכן מתעשר להבא ואסור לקיימו בשביעית בד״א בשל שקיא פי׳ בית השלחין אבל בשל בעל שמנע ממנו ב׳ עונות דברי ר״מ וחכמים אומרים ג׳ ר״ש בן כפר חנינא כיפר אומר משום ר״ש שזורי בד״א בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחילה לזרע מקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו השריש לאחר ר״ה אין מעשרין ממנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו אלא כונס גרנו לתוכו ומעשר ממנו עליו ונמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן ע״כ. והנכון כפי׳ הראב״ד דהא דאביי לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אע״ג דאפשר בתקנת בילה שפיר עביד רבנן למיזל בתר השרשה דלא בעי תקנה שהרי פעמים שלא יבללנו יפה אלא בעיא בעלמא הוא אי הוה אפשר למעבד בילה ומשום דפשטה דמתניתין דהאורז והדוחן משמע דלכל אחד עביד גרן בפני עצמו דברישא קתני מתעשרין לשעבר ובסיפא קתני מתעשרין להבא משמע בב׳ גרנות שיילינן לה בדרך קושיא ויצבור גרנו לתוכו ומיהו לאו קושיא היא ממש דהא ממתניתין ליכא הכריחא דלא תסגי בחד גרן:16אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי. פי׳ דמאי דפסק שמואל כר״ש היינו דהלכה כוותיה דצובר גרנו לתוכו ומיהו לאו משום דיש בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי וק״ל ושמואל דאמר כמאן דהא רבנן בתר השרשה אזלי וכן ר״ש שזורי בשלמא להר״ז הלוי אתיא דשמואל כר״ש דסבר אחר גמר פרי אזלינן ואין גמרו עד שיתבשל הכל ומצניעין אותו ביחד וכלו חשוב חדש אלא לדידן דמפרשינן דאף ר״ש שזורי אזיל בתר השרשה נמי שמואל כמאן וי״ל דלעולם כרבנן ובפול המצרי שזרעו לזרע דיניה כתלתן מודו רבנן שהולכין אחר גמר פרי שאע״פ שלקט זעיר שם זעיר שם מ״מ גמר פריו בהדי הדדי משא״כ באורז ודוחן שנעשה פרכין פרכין ולקיטתו זה גמרו ואיכא חשש תערובת חדש וישן. והא דאמרי׳ דאי אשמעי׳ לכל אין בילה ה״א פי׳ כרבנן דאורז ודוחן ס״ל אף בפול המצרי דרבנן נמי הכי סבירא להו דבפול המצרי נמי לא מהניא בילה משום דבתר השרשה אזלינן דומיא דאורז ודוחן מיהת משום דהכל הולך אחר גמר פרי וכיון שכן אפשר הוא לבלול מה שהשריש קודם תשרי עם שהושרש אחר תשרי קמ״ל הלכה כר״ש שזורי ולא מטעמיה. ורש״י כתב אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ואף הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וכי אמר שמואל הלכה כר״ש שזורי לאו מטעמיה דאלו ר״ש טעמיה משום בילה ושמואל טעמיה משום דכוליה חדש הוא וגדל ועומד אחר ר״ה. והלשון הזה סתום דקאמר דלשמואל הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וא״כ הדרא קושיין לדוכתא שמואל דאמר כמאן דאף דבכלל קטניות אורז ודוחן ופרגין הם ודוחק לומר דשמואל דמפרש דרבנן באורז ודוחן לא אזלי בתר השרשה אלא בתר גמר פרי דהא בהדיא תנן דאזלי בתר השרשה ומפני זה אין פרש״י נכון בזה כלל:
