1א״ל רבי יצחק רבי מטונך. כלומר ממשא שבאת להטיל עלינו נטיל עליך דכתיב בסופיה ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ולא נתכוין אלא להנאתו. וא״ת כיון דהשתא הוי חומץ אימת הוי כשר תירצו תוספת שבתחלה כשצוה הבנין חשבוהו לכשר דמנו לו כמלכי ישראל אח״כ הוכיח סופו על תחלתו דהי׳ חומץ ומנו לו כמלכי או״ה:2ומאן דעביד הכי לאו מעליותא וכו'. פי׳ בכמה מקומות:3כאן בישראל. פי׳ דישראל אם אינו נשכר בעוה״ז אינו חושש כי מאמין הוא בעוה״ב אבל או״ה כשאינו נשכר מקלל במלכו ובאלהיו:4איבעית אימא מנלן דאחמיץ וכו'. וא״ת דהא לא עביד הכי מדעתיה אלא משום דהכי אשתכח באחמתא קמא וי״ל כיון שהסכים בדבר הוי רשע:5אמר רב חסדא רגל שבו תחלה לרגלים. וה״ק בא׳ בניסן הוא ר״ה לרגלים שהרגל שבו הוא תחלה לרגלים וכר״ש וכיון דסתים לן תנא כר״ש הלכתא כוותי׳ דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין:6ת״ר חייבי הדמים וכו'. וא״ת היכא מני צדקה לג׳ רגלים דהא אמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר וי״א דהתם מחייב בעשה דצדקה כדבעינן לפרושי. אבל בתוס׳ פי׳ דההיא לבל תאחר והא דהכא מיירי בדליכא עניים באתריה ולא רמא עליה קרא לאהדורי בתריהו אלא תלוהו ברגלים כשעולה לירושלים לא סגיא דלא משכח עניים תוך ג׳ רגלים ובתר הכי יהיב ליה לגזבר וכיוצא בו ואפי׳ תימא דלא סגיא דלא משכח עניים בירושלים ברגל ראשון מ״מ כיון שהוצרך הכתוב כלל לתלותו ברגלים לא חלק בדבר משאר נדרים ונדבות וצרכי גבוה. ומיהו ק״ל דהא לכ״ע סיפא דמתניתין בדאיכא עניים באתריה מיירי כדאמר לקט שכחה ופאה ואי דליכא עניים דידיה הוי וי״ל דאפ״ה ת״ק תנא קרא דריש וע״כ כיון דקרא לצדדין כתיב צדקה בדליכא עניים ולקט שכחה ופאה בדאיכא עניים איהו לא חייש ויש מתרצים דהא לא איירי לענין רגלים אלא לענין בל תאחר וכדי נסבה כדאמרינן לקמן פסח כדי נסבה:7מעשרות. פי׳ בין מעשר א׳ ומעשר ב׳ ומעשר עני וא״ת דהא מעשרות בשנה ג׳ תלוהו רחמנא בהדיא כדכתיב כי תכלה וכו׳ מכלל דעד ההוא שעתא לא מיחייב וי״ל דההיא היכא דמטא שנת ג׳ מקמי רגלים א״נ כגון שהי׳ ממוכח ברגלים הילכך כגון שלא היה ממורח ברגלים ועבר בין הרגלים בלא שלישית או שלישית בלא רגלים ופעמים שעובר בשתיהן:8בכור ומעשר. פי׳ מעשר בהמה וא״ת והא שלמים הוא וכבר קתני ליה שלמים וי״ל תנא שלמים הבאים בנדר ותנא שלמים הבאין בחיוב:9לקט שכחה ופיאה. וא״ת ומאי בל תאחר שייך בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה וי״ל שני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן של עניים וכדתנן לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי:10ור״ש מ״ט דתני ר״ש אומר. גר׳ רש״י אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו הכתוב מדבר למה נאמר לומר שזה אהרון פי׳ בפ׳ ראה דמסדר סדר המועדות כי קאי בסדר סוכות כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל וכו׳ הילכך לא הי׳ צריך לכתוב בפסוק זה בפי׳ חג הסוכות ולימא יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ובחג המצות ובחג השבועות שלשה פעמים ומייתורא שמעינן שבא למנותו אהרון לבל תאחר שיהא חג המצות תחלה ובכולהו נוסחי אשכחן לא הי׳ צ״ל חג המצות שבו פתה הכתוב תחלה למה נאמר לומר שזה ראשון ונראה פי׳ לא הי׳ צ״ל במנין בתחלה חג המצות שבו פתח הכתוב בסדר מועדות כי רחוק הוא מן הפרשה וכיון שהי׳ מדבר בחג הסוכות ממנה ה״ל להתחיל מניינו ולכתוב הכי בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות כיון שנראה חג הסוכות יותר מכולם לדבר בו בענין הראיה יזכירנו תחילה:11דא״ר יונה הוקשו כל המועדים זה לזה. פי׳ לדין ששעיריהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו דילפי משעיר ר״ח דכתיב ביה גבי פ׳ בני אהרן ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וההוא שעיר ר״ח היה כדאיתא בפ׳ טבול יום ור״ח איקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד:12ור״מ ור״א וכו'. וא״ת אמאי לא בעי נמי לראב״ש בחג המצות ובחג השבועות מאי עביד להו וי״ל דאה״נ אלא דאירף דאינך עדיף ליה דפריך מייתורא דכולהו וכי איפריקו אינהו מדר״א א״ר הושעיא איפריק נמי ראב״ש. עי״ל דמדראב״ש לית ליה למפרך כלל דבשלמא ר״מ וראב״י הא לא אצטריך למכתב חד מנייהו כלל וא״כ מסתייה דלכתוב רחמנא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך ותו לא אבל לראב״ש כיון דאצטריך למכתב בחג הסוכות לא סגי דלא לכתוב נמי בחג המצות ובחג השבועות דהיכי לכתוב שלש פעמים יראה כל זכורך לפני ה׳ אלהיך בחג הסוכות הוה משמע דחובת ראי׳ שלש פעמים בסוכות אבל בשאר מועדות כלל לא ואי לא ליכתוב שלש פעמים וכתב שלש פעמים וכתב שלש רגלים הא נמי לא אתי שפיר וכ״ת הא פרכינן לקמן חג הסוכות למה לי אליבא דר״מ וראב״י ולעיל נמי מיותר לדרשא אליבא דר״ש לפי גרש״י וי״ל דשאני התם דפרכינן מחג הסוכות וההוא ודאי לא הוה צריך כיון דבדידיה משתעי ופשיטא דלהוי במניינא דשלש פעמים אבל דלכתוב חג הסוכות ולא לכתוב אידך הא לא אפשר:13שמיני רגל וכו'. וא״ת פי׳ וליכא אלא ז׳ ואפ״ה מחג המצות עדיף למעבד היקישא שהוא ז׳ בלא ספק דאלו שבקי׳ חג המצות ומקשי׳ לי׳ לסוכות ה״א דטעמא משום דהוה ח':14אימור דאמרינן רגל בפ״ע לענין פז״ר קש״ב. פי׳ בסוכה. ושמעינן מהכא דרגל בפני עצמו לשון כללי לכלם וגם לשון פרטי מדלא קאמר לענין פ״ז קש״ב. ורגל בפני עצמו פרשי לענין הזכרת תפלה וקדוש וברכה בפני עצמה ברכת המלך כדאיתא בתוספתא אבל ר״ת פי׳ ברכה שמזכירין חג עצרת בתפלה וברכת המזון מדאמר פ׳ לולב וערבה כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר ולינה וברכה כך שמיני עצרת ופרישנא התם דברכה היינו ברכת מזון ותפלה וא״כ צריכין אנו לפרש רגל שלא כפרש״י. ור״ת פי׳ לענין לינה שטעון לינה לעצמו ונראה יותר למי שלא נראה בתוך החג ונראה עכשיו כגון שנתגייר או שהגדיל שהוא חייב בלינה. ור״ח שפירשה לענין מי שקבר מתו קודם החג ח' חשבינן לאחריו כ״א יום ז׳ ימי אבילות קודם הרגל ח׳ ימי החג ויום ח׳ עצרת שנמנה רגל בפני עצמו ונחשב לז׳ כדין כל רגל אין זה מחוור דהתם מוכח דרבינא חדש אותו הדין אף אנו נאמר הקובר מתו קודם לחג מונה כ״א יום לאחר החג. ומאי רבותי׳ דהא סוגיין בכולא תלמודא דשמיני רגל בפני עצמו אף לענין אבילות:15קרבן בפני עצמו. שאין בו אלא פר אחד וז׳ כבשים ואלו הי׳ מכלל החג עדיין מתמעטין והולכין היו קרבין בו ו׳ פרים וי״ד כבשים וכפרש״י:16ושיר בפני עצמו. פרש״י אין שירו שוה לשל סוכות ולא פי׳ לנו מה שירו ולא נהירא שאפי׳ ימי החג נמי אין שיר זה כשיר זה כדאיתא בסוכה ותוס׳ פי׳ שאומר בו מזמור שיר שלם משא״כ בשאר ימות החג כדאיתא בסוכה ולישנא דשיר בפני עצמו לא משמע הכי כלל ונראה לפרש שאם חל שבת בתוך החג שנדחה שירו של יום מפני שירו של שבת וביום שלאחריו אומר השיר שנדחה מיום שבת וכן דוחין מיום ליום ונמצא אחרון נדחה כדאמר התם ואלו שמיני מכלל החג היו אומרים בשביעי שירו של ששי ובח׳ שירו של ז׳ והי׳ שירו של ח׳ נדחה אבל עתה השמיני בפני עצמו שיר ז׳ הוא נדחה ושל ח׳ עומד במקומו:
