ריטב"א על ראש השנה כ״ח

1 ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא. הקשה הרמב״ן ודילמא ליכא שיעור תקיעה מקמי דליערבב ותירץ דאפשר דמדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני שמע שאם שמע קול הברה אפי׳ בסוף לאחר שיעור תקיעה לא יצא א״נ ק״ל דלא ערבב קלא דבור אלא לאחר שיעור תקיעה למאן דמאריך טובא ותקע להו. וי״מ דהשתא סברינן דהכא דמכשיר במקצת תקיעה כיון דאידך הוי שעת חיובא לאחרינא אפילו שאין במה ששמע כשיעור היא והיינו מקצת תקיעה דקאמר כלומר מקצת שיעור תקיעה וכן בסוגיא דלעיל על דרך הזה היא והיינו דאמרי׳ לכך מאריך בשופר וסתמא קתני מאריך אע״פ שאין בו שיעור תקיעה ומיהו אליבא דהילכתא הא קיי״ל שלא יצא במקצת תקיעה אפילו יש בה כשיעור והכי מסקנא לעיל והכא נמי הא פרישנא מימרא דרבא דרבה בתוקע ועולה לנפשיה שלעולם שמע קול שופר וקמ״ל דלמא מפיק אוניה ואכתי שופר בבור דהא לא שכיח:

2 כי קאמר רבא רבה בתוקע ועולה. פי׳ דלדידיה כוליה תקיעה להכשר מראש ועד סוף כי אפילו כשהיה תוקע על שפת הבור היו אזניו עם השופר בתוך הבור הא לאו הכי לאו לא מהניא תחלה בלא סוף או סוף בלא תחלה וכמסקנא דלעיל על מתני׳ דשופר מאריך:

3 אמר רב יהודה שופר של עולה. פי׳ שתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה אפי׳ בעורה שהכל לכהנים וכדפרש״י והא דאמר לא יתקע פי׳ מפני שהוא כבא ליהנות בקדשים ובתוס׳ פי׳ לא יתקע במזיד דבמזיד אין מעילה ולא יצא לחולין והא דאמרינן בשופר שלמים כיון דלית ביה מעילה באיסוריה קאי ק״ל מ״מ הא תקע בו ומ״ל אי עבד ביה איסורא אי לא כיון דלא בעינן שופר שלו ויוצא בשופר שאול כדאיתא בירושלמי וי״ל דמ״מ איכא משום מצוה הבאה בעבירה כדאיתא בלולב הגזול א״נ שאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא וק״ל דהכא משמע דרב יהודה סבר לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואלו בסמוך אמרינן שופר של ע״ז לא יתקע ואם תקע יצא והיינו ודאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהתם ודאי קודם ביטול הוא כדבעינן למימר ומפני קושיא זו יש גורסין לקמן אמר רבא אבל בעיקר נוסחי ובהלכות הרי״ף גר׳ רב יהודה והנכון דהא דפריך רבא על הא דרב יהודה דבסמוך ומתרץ אליבא דרב יהודה לא אפשר לומר שחלק רב יהודה בין של עולה לשל שלמים אלא אי אתמר בתרויהו אתמר יצא או לא יצא ומעיקרא תריץ רבא בתרויהו לא יצא וכיון דשמע להא דרב יהודה הדר אמר דבתרויהו אמר רב יהודה יצא ולהכי מייתי תלמודא בסמוך אידך דרב יהודה כנ״ל:

4 אמר רב יהודה בשופר של ע״ז לא יתקע. מלתא פסיקתא קתני לא יתקע לכתחילה ואפי׳ לאחר ביטול משום דמאיס ואם תקע יצא אפילו קודם ביטול ואע״ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות ניתנו וכדפרש״י והראיה דקודם ביטול קתני דהא דומיא דעיר הנדחת קתני שאין לה ביטול והתם נמי לא פסיל אלא משום דמכתת שיעוריה ואם תקע יצא בין שהיה השופר עצמו נעבד או מבהמה נעבדת שכל ע״ז נאסרה בהנאה חוץ ממחובר דלא מתסר מדכתיב אלהיהם וה״ה למשמשין ונויין דלא מתסר במחובר ואילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז לא חשיב מחובר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם אבל לא נטעו מתחלה לכך אינו נאסר משום עובד ומ״ש הכתוב לא תטע שהיה דרך גוים לעשות אשרות לנוי לפני ע״ז שלהם וכשנטעו מתחלה לכך נאסרים ולעולם לא חשיב נוי אלא כשהוא לפני ע״ז ממש ובאה לו דרך נוי ולאפוקי גנות הצעורים שאינן אלא להנאת כומרים מותר ליהנות מהם בטובה ושלא בטובה ולפיכך שופר דע״ז בין שהוא ע״ז ממש בין משמשי ע״ז או נוי דע״ז דאיסורי הנאה נינהו ודינם שוה דאית להו ביטול והן בכל דבר תלוש לא יתקע בו פי׳ לכתחילה דהא מאיסי לגבוה.

5 ואם תקע יצא מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטי׳ טעמא דהא לאו הנאה חשיבא דמצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ דאע״ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע״פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע״ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע״ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל ודוקא בע״ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע״ז דתלמורא קרי לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאסרו אשירות א״י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה קיימא וכשרוף הויא ונצבר עפרה ולא יצא דכתותי מכתת שיעוריה והיינו דאמר בפ׳ כסוי הדם שופר של ע״ז לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת דמכתת שיעורה והאי שופר של ע״ז של גוי שהוא ביד ישראל לא שזכה בה מן ההפקר דא״כ ה״ל ע״ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית אפי׳ זכה בה שלא לעבדה כלל שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהם איסור כדפרי׳ בע״ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם מ״מ ושופר של תקרובת ע״ז אפילו של גוי לא יצא בו דתקרובת ע״ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית וכתותי מכתת שיעוריה ודוקא כשהיה השופר מבהמת תקרובת דע״ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר שעשאוהו תקרובת ע״ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת דע״ז נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או דכותיה קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבודה המשתכרת המשתכחת דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי בביצרה עבודה המשתכרת המשתכחת שדומה לזביחה הא לאו הכי לא מתסרי. ואבני מרקולס שנאסרין משום דהוי ע״ז ממש כדאיתא התם ואע״ג דע״ז קודם ביטול מאיסה לגבוה והתם במס׳ ע״ז מבעי ליה לר״ל אפילו לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתסר לגבוה דמאיס אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט לרב יהודה וסבר דבדיעבד לא אמרינן דממאיס וכרבא דפשיטא ליה ק״ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי נרו:

6 ולענין שופר הגזול. התיר הרמב״ם ז״ל לפי שבקול יוצא ויש סעד לדבריו בירושלמי דאמרי׳ התם שופר של ע״ז ר׳ חייא תני כשר ר׳ אושעיא תני פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר א״ר יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ״מ ר׳ אליעזר אמר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה כלומר ואינו חשוב נהנה מע״ז ולא אזיל בשיטתא דגמרא דילן דפרישו טעמא בין בשופר בין בלולב דע״ז משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונקיט רבינו ז״ל מהאי ירושלמי דה״ה דאיכא למשרי שופר גזול מהני תרי טעמי דאיכא באיסור הנאה דליכא משום גזול דלא בעינן לכם ועוד שבקולו יוצא ומסתברי דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה אכל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה כדין לולב דמפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול שאע״פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה דמצוה הויא שנוי רשות או שנוי השם וקנאו ביאוש ושנוי רשות הילכך שופר הגזול פסול והשאול כשר וגזול שקנאו ביאוש ושנוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה:

7 אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. י״מ וכ״ש אם של רשות דלאו הנאה היא וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו ליהנות ניתנו דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתהני וכ״ת ה״נ לא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישיה ולא ימות וכטובל במעין שהודר ממנו דאסור בימות החמה הא ליתא דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא אין הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמעי׳ רבא נמי וכ״ת הא דתנן בנדרים החלין ע״ד מצוה כגון סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרי׳ מצות לאו ליהנות ניתנו ויי״ל דלא אמרי׳ הכא אלא בשאוסר דבר בלשון הנאה וההיא בשאוסר גוף הסוכה והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומ״מ בשאוסר מצוה עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אסור דלא סגיא דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כבר פי׳ בפסח א׳ דלא חשיב פסיק רישיה ובכלל תקיעה של מצוה דאמרינן הכא יש אפילו של תעניות לא מפיק מכללא אלא תקיעה של רשות גמור לשיר בעלמא וזה ברור:

8 שלחו ליה וכו'. פי׳ שכפא שד ובעודו כך אכל מצה ואח״כ נעשה חלים תוך זמן חיוב אכילת מצה וקאמרת שנפטר במה שאכל כשהוא שוטה וע״כ יש לפרש כן שאלו כפאו שד כל הלילה מאי פטור שייך ביה הא פטור ועומד הוא דשוטה פטור מן המצות אלא ודאי כדאמרן והיינו דפרכינן ליה מהאי דתניא עתים חלים ועתים שוטה וכו׳ לא צריכא שכפאוהו פרסיים ואכל מצה ע״כ שלא לשם מצוה כלל וקמ״ל דמצות אין צריכות כונה לצאת בדיעבד ואפילו עומד וצווח נמי אינו רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא דכפאוהו פרסיים ומינה שמעי׳ בכל דכן דהתוקע לשיר או לשד יצא כדמפרש ואזיל וק״ל ולוקמה בשכפאוהו ב״ד כאותה שאמרו א״ל עשה סוכה ואמר איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשהו וי״ל דאי בב״ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאמ׳ בגט המעושה בב״ד דישראל:

9 מהו דתימא התם תאכלו מצה. הנכון כפרש״י דהוה ס״ד דשאני מצוה באכילה דנהנה גרונו וכדאמ׳ באיסורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרבן שכבר נהנה משא״כ במתעסק במלאכת שבת:

10 אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ״ל. פי׳ דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ״ע כולם דרך א׳ להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה״ק קמ״ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:

11 הקורא בקורא להגיה. י״מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא״ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי״ל דה״ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי׳ ר״י ז״ל וא״ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס״ל התם דק״ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר״מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר״מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס״ל הכי ולאו לתרוצי אליבא דרבא דרבה ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר׳ מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס׳ ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא״ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי״ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק״ש משמע אפילו היה עסוק בפ׳ והיה אם שמוע או פ׳ ציצית והתם דכ״ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:

12 אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה. פי׳ דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא״כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:

13 דילמא דקמנבח נבוחי. פרש״י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס׳ דא״כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור״י פי׳ שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש״י י״ל ג״כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:

14 אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה פי׳ הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:

15 א״ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פי׳ ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה״ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א׳ משלי ת״ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס׳ והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ״ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד׳ מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה״נ כיון דכולם בפרישת כפים א׳ כולהו ברכות הדדי נינהו ובעושה וכעושה ה׳ בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה א' אלא דבור פרישת כפים אוגדן:

16 והא סיים קתני. פי׳ בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש״י:

17 שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו'. פי׳ אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:

18 במתן ד'. פרש״י בעולה ושלמים ואשם ותודה פי׳ לפי׳ מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא דומיא דדם בכור או דם מעשר דאלו בחטאת היחיד או חטאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הם ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שדינו למטה א״א לומר שינתנו כולם במתנה א׳ ולא במתנות ד׳ וכן פי׳ בתוס':

19 כשהוא בעצמו. פי׳ שעומד בפני עצמו ואינו מעורב שהרי הוא מוסיף עליו ממש אבל אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד׳ מתנות במי שהוא מתן ד׳ ואידך ממילא אתי ע״י תערובות:

20 ועוד א״ר יהושע. תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת ד׳ מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אחת בלבד שלא תעלה לא׳ מהם לכן י״ל שר״י ה״ק דאלו איתא בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ״ל דבתרויהו ליכא למימר הכי אלא כשהוא בעצמו וכי אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום ועשה כנ״ל:

21 אנן ה״ק רב שימי וכו'. ק״ל והא מנא תימרא קאמרי׳ אלמא רבה מייתי לה לסייעתא וי״ל דה״ק דכי מייתי לה רבה לסייעתא לאו מהכרחא דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך דברי רב שימי דלא פריך לה מהא דמתן דמים וה״ק ומנא תימרא אף לפי דבריך מהא דתנן וכו׳ מדלא פרכת לי מינה והא נמי לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר׳ יהושע לאו דוקא דה״ה דפרכינן ומתרצינן מדר׳ אליעזר דלכ״ע אלו היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה כר׳ יהושע נקטי׳ לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא:

22 הכא אי בעי מצלי מברך. פי׳ דהא דאמרי׳ שהכהנים מוזהרין לברך את ישראל אין אזהרתן לברך כל צבור וצבור בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א׳ ביום נפטרו ומיהו אף פעם א׳ לא נתחייבו אלא כשקוראין אותן צבור לברכם וכדכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון וכן פי׳ בעל ס׳ המצות:

23 והא מתן דמים לר׳ יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה. פי׳ שהרי כשעושה ד׳ הזאות אין כוונתו להוסיף על דם בטל כלל:

24 אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה פי׳ הילכך הישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא במתכוון אינו לוקה דלאו זמניה הוא ולענין מתן דמים יש בו משום בל תוסיף ואע״ג דליכא כוונה מטעמא דאמרי׳ לעיל דכיון דאלו אתרמי ליה בוכרא אחרינא לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף ברכה אחת משלי הא לא זמניה היא כיון דאי בעי לא מצלי בריך אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא קאמר אוסיף אע״ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל תוסיף:

25 וא״ת. ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וי״ל דכל שאמרו חכמים לעשות משום סייג לתורה אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע וה״ט דעבדינן השתא במועדים ב׳ יומי אע״ג דידעינן בקביע דירחא וה״ט נמי לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד:

26 א״ל ר׳ זירא לשמעיה איכווין ותקע לי. פי׳ לישנא דאיכווין ותקע לי לצרכי משמע וי״מ ותקע להוציאני אבל י״מ התכווין להשמיעני וקמא עיקר דהא אוקמינא לר׳ זירא כר׳ יוסי ור״י ס״ל בפסחים דמצות צריכות כוונה ויש פוסקין כר׳ זירא דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס״ל ול״ג לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כר׳ זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה ור׳ זירא קאי כר׳ יוסי ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה: