1תנאי היא. ר׳ אליעזר ור׳ יצחק. מונין מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע. פי׳ ואפי׳ דצבור דהא על צבור מייתינן לה הכא דכתיב כי אם תכבסי בנתר ואע״ג דכתיב דמייתי קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוה יחידים כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה א׳ וזה ברור:2ה״ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו. ולא גרסינן רבא דהא רבא לאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע דא״ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא וליכא למימר דמצד אמו הוה מדבית עלי דא״כ לא ה״ל להיות בגזירת בית עלי אלא ודאי רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שהיה דוד אביי והכי משמע בפ״ק דמ״ק דאמרינן אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא דהא רבה ורב חסדא תרויהו צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא וכו׳ רבה חיה מ׳ שנים ורב חסדא תשעין והיינו דאמרינן הכא רבה דעסק בתורה חיה מ׳ שנין. ומיהו ק״ל דהא אמר בפ׳ חלק א״ל אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה הא גמ״ח וי״ל דאפ״ה עסק בגמ״ח טפי מיניה:3כנגד עשר לגימות שנתן לעבדי דוד. פרש״י שהרי עשרה עבדים שלח לו דוד וכשעשה להם סעודה אחת הרי כאן עשרה לגימות: כנגד עשרה ימים. פי׳ שנתן לו עשרה ימים לשוב בתשובה:4ה״ג מאי בבני מרון הכא תרגימו כבני אמרא ר״ל אמר כמעלות בית חורין שמואל אמר כחילות בית דוד. פי׳ מלשון מרות ואדנות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת אמר רב נחמן בר יצחק אף וכו׳ יש נוסחאות משובשות שמקדימין דברי ר״י לדברי שמואל ודברי רב נחמן בר יצחק וטעות הוא:5מתני׳ על ששה חדשים השלוחין יוצאין. פי׳ להודיע לבני א״י שקדשו ב״ד את החדש כדי לעשות המועדות בזמנן כי הכתוב תלה קביעות המועדות בקדוש חדש ב״ד כדכתיב אשר תקראו אתם וב״ד מקדשין אותם ע״פ הראיה ולא שיהו סומכין על הראיה בלבד אלא ב״ד המקדשין את החדש היו חכמים גדולים כדאיתא התם ויודעין המולד ע״פ חכמה ואעפ״כ גזירת הכתוב היא שלא יקדשוהו אלא בראית ב״ד עצמן או עדים והם אומרים מקודש מקודש כדכתיב החדש הזה לכם כזה ראה וקדש ומיהו כל היכא דלא אפשר מקדשי ליה ע״פ הראיה וכדמוכח בגמרא ובתחלה משיאין משואות והיו יודעין כל ישראל קדוש החדש בלילה אחת ועושין כל המועדות יום א׳ משקלקלו הכותים נמנעו מלהשיא משואות והתקינו שיהו שלוחין יוצאין וכל מקום שהשלוחין מגיעין קודם המועד היו עושין המועד יום אחד ובמקום שלא היו מגיעין היו עושין ב׳ ימים מספק. ונראה בתלמוד שאף לבבל היו שלוחין יוצאין כדאמר כי אתא עולא לבבל אמר להו עברוה לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו פי׳ כד מודעינן להו קדוש החדש שלא יעשו שני ימים ומעברינן נמי אמטולתייהו החדש לפעמים ואמרינן מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא שיהיו כמושין לשני ר׳ אחא בר חנינא אמר משום מתיא שלא יסריחו וכו׳ כדאיתא בגמרא וש״מ שיהו שלוחין יוצאין לבבל וקתני השתא על ניסן מפני הפסח שיהו מודיעין באיזה יום קבעו ניסן כדי שיעשו פסח בט״ו בו ועל אב מפני התענית. ובגמרא מפרש אמאי לא נפקי אתמוז וטבת והיכא דלא מטו שלוחי אב מסתברא שלא היו מתענין אלא יום א׳ שהרי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא שיתענו שני ימים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים כדבעינן למימר קמן והילכך ה״ל להתענות מן הספק יום עשירי דכיון דספיקא הוא ההוא עדיף טפי חדא דעקר חרבן בעשירי הוה כדאמר התם בתעניות אלא דאתחלתא דפורענותא עבדו עיקר וכיון שכן בעשירי ספק תשיעי עדיף להתענות טפי מתשיעי ספק ח׳ ועוד דהא זמנים שמתענין בעשירי כשחל תשיעי בשבת ומשום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כנ״ל:6גרסי׳ בירושלמי על עצרת למה אין יוצאין ופריק עצרת חתוכה היא אשכחת אמר פעמים ה׳ פעמים ו׳ פעמים ז׳ כלומר דלאו בקביעות ניסן סיון תליא אלא במשלם ימי העומר וכיון דידעי פסח ממילא ידעי דעצרת בנ׳ יום לעומר והשתא בזמן הזה אף על גב דעבדינן תרי יומי פסח משום מנהג אבותינו הוא וכדבעינן למימר וכדאיתא בפ״ק די״מ ולפיכך כיון דידעינן בקביעא דירחא סמכינן עלה למימני מיום שני בלבד ולא לבלבל המנינות לעשות שני מנינות א׳ מן השני וא׳ מן השלישי ואפ״ה עבדינן עצרת ב׳ ימים גזירה שאר כל המועדות:7ועל אלול מפני ר״ה. פי׳ דבתשרי גופיה לא מצי נפקי מפני ר״ה שהרי חגו בן יומו. ותימא אמאי נפקי על אלול דהא אכתי הו״ל לכולהו חוץ מבית הועד למעבד ב׳ ימים מפני ספיקו של אלול שמא היה מעובר וכ״ת דאהני להו דנפקי מספיקא דאב ולא יצטרכו לעשות ג׳ ימים א״כ היכא דלא מטו שלוחין לעבדי תלתא יומי וי״ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא דאב ואלול דהא תרי ירחא חסורא כי הדדי לא שכיחי אלא דאפ״ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ומשדרינן שלוחי שמה שאפשר לעמוד על הודאי אין לסמוך על הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר״ה תרי יומא מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן נמי י״ה תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא י״ה חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בט׳ שמצוה לאכול בו וי״ל דכיון דקיי״ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ״ש בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב׳ ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפי׳ לחו״ל כדכתיבנא לעיל ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמ״ש הרמב״ם ובודאי לא היו מגיעין לכל א״י שהרי היא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה ואפי׳ היתה ירושלם באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך כ׳ יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר הוא ט״ו יום כמ״ש במס׳ תעניות ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל *שצריכין לעשות המועדות ב׳ ימים כמו בחו״ל וא״כ אמאי נהוג כ״ע למעבד בא״י כל המועדות יום א׳ לבד מר״ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים ע״פ הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא כדאמר במס׳ סוכה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ואפי׳ בפ״ק דביצה אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ״ט עבדינן תרי יומי וכן הוא כי בתחלה כשהיה קדוש החדש בב״ד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא ב״ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין כי אפי׳ החכמים שהיו יודעין המולד בודאי לא היו יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב״ד סמוך אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר׳ יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב״ד בקדוש החדש עמד ועבר כל השנים ע״פ חשבון וקדש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין וגם שלא ע״פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור״ח מישראל שאין לנו מהם אלא כקדוש ב״ד סמוכין כדאמרן נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש. ועל זה שאלו בביצה פ״ק אמאי עבדינן תרי יומי והשיבו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע״פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א׳ אלא שנהי׳ נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו ואפשר שע״ז אמר שם לא ידעינן בקביעא דירחא כלומר אפי׳ בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש לכדרבה כיון שהיום ספק וב״ד עוקרין עשה בשב ואל תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש ויש שעושין ב׳ ימים ויש שעושין יום א׳ ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו״ל רובא הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן ב׳ ימים אבל ברוב א״י היו עושין יום א׳ ועושין היום ג״כ יום א׳ חוץ מר״ה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו. ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין ב׳ ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קדש גמור ועיקר ולפיכך עושין בכל המקומות ב׳ ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד וז״ש בב׳ ימים טובים של ר״ה שהם קדושה אחת וא״כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בב׳ ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין המנהג המנין כמו לענין י״ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שא״א אלא לעשות יום א׳ מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי והרי זה מבואר ונכון:8גמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת. פי׳ דהא ימי תענית הם ג״כ לאחר החורבן דמתניתין נמי לאחר החורבן היא מדקתני על אב מפני התענית ומדקתני וכשהיה בהמ״ק קיים יוצאין על אייר:9ופרקינן דאמר רב חנא כו׳ רב פפא וכו'. ופירוקא מדרב פפא הוא ומימרא דרב פפא ה״פ שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חרבן הראשון כל א׳ לענינו כדמפרש בריתא לקמן וכשנבנה הבית שני אמר הנביא כה אמר ה׳ *צבאות צום הרביעי וכו׳ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים ומ״מ מדקרי להו נמי לאחד הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא אשר *כי צמתם וספוד ברביעי *בחמישי משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע״פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזר׳ והרי נבנה והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב שיהא גלות זה שאנו בו ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דלהוי נגדר הפרץ הראשון ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי אלא אמרו כי בזמן שיהא שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה ואם אין שלום שבהמ״ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב״ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל והשתא דפרישנא מימרא דרב פפא צרכינן לפרושי מאי מפרקינן בעיקר קושיין מדרב פפא דהא אע״ג דאמר רב פפא רצו מתענין לא רצו אין מתענין מ״מ כבר היו רוצים להתענות באותו זמן ונוהגין היו להתענות תמוז וטבת מדפרכינן וליפקו נמי אתמוז וטבת וא״כ אכתי תיקשי לן אמאי לא נפקי בהו שלוחין ויש מתרצים דה״ק דכיון שהיו קלים בתחלתם שאלו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהן שלוחין וזה אינו נכון כלל שכבר שקבלו והיתה עליהם חובה מגזירת נביאים למה לא יהו מקפידין לעשותן בזמנן ואחרים פידשו דה״ק אע״פ שאנו מורגלין להתענות בהם אלו רצינו שלא להתענות בהם לא היינו מתענין כי לעולם הדבר תלוי וכיון שכן אין קפידא לשלוח בדבר שלוחין וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלום עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר וקבלום ומ״מ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים ר״ל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל להפסיק מבע״י וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו עליהם וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו רשאים לעקור מקצתן. והנכון דודאי בימי חכמי התלמוד כבר היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל ישראל כמו בזמננו זה ושוב א״א לעקרם אבל כשנשנית משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחי עליהו או משום דההיא שעתא כבר היו תלוים ברצון ויש שהיו מתענין ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוח שלוחים ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין בכל ישראל והי׳ סבור שכך היה לעולם ולהכי פרקינן דלאחר החורבן ברצון היו תלוין וכשנשנית משנתינו רופפין היו ביד ישראל וכדמוכח מעובדא דרבי שרחץ בי״ז בתמוז וכדאיתא במס׳ מגילה ואח״כ הוא שרצו רוב ישראל וקבלו עליהם וא״א לעקרם כנ״ל לפי שיטת כל המפרשים ז״ל שפי׳ רצו אין מתענין כלל ואפילו באכילה ושתיה ולדבריהם הא דאמר במס׳ מגילה דר׳ רחץ בי״ז בתמוז וטעמא משום הא דרב פפא לאו דוקא רחץ דה״ה אכל ושתה אלא דנקט רחיצה דמפרסמא טפי וכדאמרינן לקמן במעשה שגזרו תענית בחנוכה ויצא ר׳ אליעזר ורחץ ר׳ יהושע וספר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ומ״מ אפשר היה לומר כי מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החרבן תענית בתמוז וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויהיו אוכלים ושותין בהם אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם שלא יאסרו מהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו מבע״י ור׳ לא עשה בי״ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא אכל ושתה ועל הדרך הזה היה רוצה לעקור ט״ב כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא על כולהו צומות כתיב בשוה תדע שאלמלא כן האיך היה יכול לעקרו שהרי אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי אף ט״ב תלוי ברצון מגזירת נביאים ולפיכך אמר שבקש ב״ד רבי לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא לא בתורת תענית צבור וכדרך שבטל ג״כ מתמוז וטבת ומפני קולא זו שלא היו נוהגין בהם כחומר תענית אלא כתענית יחידים לא היו מקפידין לשלוח להן שלוחין שאינו אלא תענית יחידים ולהכי פרכינן הכא א״ה ט״ב נמי כלומר שאף הוא תלוי ברצון ומ״ש מאידך ופרקינן שאני ט״ב הואיל והוכפלו בו צרות לעולם החזיקו בו להיות צום כגזירת נביאים בכל חומרי תעניות וכדאמר בעלמא אין תענית צבור בבבל אלא ט״ב וכיון שנוהגין היו בו בגזירת נביאים ובתורת תענית צבור ראוי היה לשלוח עליו שלוחין ומעתה לכל השיטות האלו אף תמוז וטבת מקובל הוא עלינו ואין על יחיד וצבור לעקרם שכבר רצו כל ישראל וקבלום עליהם כתענית יחידים אלא דמ״מ אפשר דבעו קבלה מבע״י כתענית יחידים משא״כ בט״ב:10והא דאמרינן שאני ט״ב וכו'. לאו משום דארעו בו צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות כדתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז תמוז אלא לומר שחזרו בו ב׳ פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר והובקעה ונחרשה העיר אבל בי״ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא דילן בט׳ בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי״ז בתמוז הובקעה בשניה ואפילו לדברי הירושלמי שסובר כי בשתיהן הובקעה העיר בי״ז בתמוז באידך הוכפלו צרות טפי שנחרב הבית ונלכדה ביתר ונחרשה העיר בראשונה ובשניה והיינו דלא אמרינן שאני ט״ב שרבו בו צרות אלא שהוכפלו בו צרות. ונ״ל ד״ת דט״ב שהוכפלו ב׳ כפילות דנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה הרי כפל א׳ וחרב השניה בשניה ונלכדה ביתר הכי הרי כפל בשניה ובכל אחד היה בו גזירת מיתה משא״כ כן בי״ז בתמוז וכל הד׳ דברים אלו מפורשים בתוס׳ סוטה והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם רשב״י אומר ד׳ דברים היה ר״ע דורש ואין אני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו הוא היה אומר ותרא שרה את בן הגר מצחק שהי׳ עובד ע״ז ואני אומר לא היה צריך אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים כי אני הבכור וכן שרה אומרת לאברהם כי לא יירש בן האמה הזה *הזאת ודברי נראין מדבריו כיוצא בו אתה אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שוה להם דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכנס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לדון אחריך השיבתו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי ודברי נראין מדבריו כיוצא בו יושבי החרבות האלה וכו׳ א׳ היה אברהם שלא עבד אלא אלוה א׳ ירש את הארץ אנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה א׳ ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה עאכ״ו מה נביא אומר להם כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו וכו׳ והארץ תירשו עמדתם על חרבכם וכו׳ והארץ תירשו ורואה אני את דברי כיוצא בו כי כה אמר ה׳ *צבאות צום הד׳ וכו׳ גר״י צום הד׳ זה י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכך היא בתוספת׳ סוטה ותימא דהא קרא דמייתי׳ כתיב ביה ותבקע העיר בט׳ לחודש ובירושלמי כתיב כן והא תשעה בתשעה לחודש הובקעה העיר ואת אמר הכין לחודש כתיב ופריק קלקול חשבונות היו שם כלומר כי מפני הצרות והמלחמות טעו בחשבון והיו סבורין שהיתה הבקעה בט׳ בו אבל לעולם בי״ז היתה אף בראשונה כמו בשניה ומיהו בגמרא דילן בפ׳ בתרא דתענית אמרי׳ בהדיא דבראשונה הבקעה בט׳ בו ובשניה בי״ז בו ולפי זה ה״ג הכי צום הרביעי זה ט׳ בתמוז שבו הבקעה העיר וכך מצינו הגרסא בנוסחי דוקני וא״ת והלא עיקר גזרת התענית על חרבן ראשון הוא ובט׳ בתמוז קבעוהו שבו הבקעה העיר וא״כ למה אנו מתענין היום בי״ז בתמוז שהיתה בקיעה שניה וכ״ת כי בבית שני נעקרו אותם הצומות שגזרו על בית ראשון הא ליתא כדמוכח לעיל תדע דהא עשרה בטבת וצום גדלי׳ מחרבן ראשון הם ואנו מתענין אותן וכיון שכן למה נעקר ט׳ בתמוז ואם מפני שנבקעה בשניה בי״ז נתענה בשניהן ומה שקשה יותר הוא מ״ש בפ״ק דמגילה על רבי שרחץ בתמוז והיינו מטעמא דרב פפא דלעיל דאמר רצו מתענין ולפי שלא היה שמד בימי רבי וזה תימא גדול בעיני שהרי י״ז בתמוז אינו תלוי ברצון שהרי לא תלו ברצון אלא ט׳ בתמוז שהי׳ מגזירה ראשונה של נביאים אבל י״ז בתמוז גזרה חדשה היא על חרבן בית שני שאל״כ למה מתענין אותו כלל ויש לנו לומר שלפי שהיו יודעים הנביאים חרבן בית ב׳ הניחו הצומות הראשונות כמ״ש לעיל ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמד ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט׳ בתמוז הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה להיות אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו בי״ז כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר וגם הי׳ קשה לגזור ב׳ תענית בחודש א׳ אלא כיון דשם בקיעה א׳ היא וגם שתיהן בחדש א׳ קבעו התענית על שתיהן בי״ז בו כבקיעה שניה שהיא אבל חדש ובהא לא שייך להשיב מהא דאמרינן שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ואם פשט איסורו בכל ישראל אפילו אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו ויום ט׳ בתמוז פשט בכל ישראל דהא ליתא דאלו מגזירת נביאים הראשונים לא היה אלא בגלות ראשון בלבד ודין הוא שיתבטלו בבנין בית שני אלא שעמדו נביאים האחרונים וקבעום בבית שני על דרך שאמרנו וכדרב פפא ובזה לא יקשה לנו מה שהקשו בתוס׳ על מ״ש במגילה דרבי בעא למעקר ט׳ באב ואע״פ שהי׳ מגזרת נביאים ופשט בכל ישראל וטעמא דמלתא כדאמרן שאף הוא נביאים האחרונים תלאוהו ברצון כדכתיבנא לעיל ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחרבן שני ולא קבעוהו בט׳ בו דוקא אלא בחדש זה שלא מצינו שנקרא אלא צום הד׳ אבל אין צריך לכך ומ״מ דבר ברור הוא שהתענית הזה אחר החרבן ביום י״ז בתמוז היה כמו שאנו נוהגין היום וכדמוכח מעובדא דרבי במס׳ מגילה וממתני׳ ובריתא דמס׳ תענית דתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז בתמוז דודאי לפי שהוא יום תענית הביאוהו שם במס׳ תענית דבתר דשלים תנא עניני תענית שהציבור גוזרין איירי בתענית הקבועין על ישראל מתקנת נביאים ומה שלא הזכיר התנא צום הז׳ וצום העשירי לפי שלא ארעו בהם אלא צרות המופרשות בכתוב והזכיר צום הד׳ וצום החמישי מפני דברים שארעו בהם שאינן מפורשין בכתוב:11ונראין דברי מדבריו וכו'. כלומר כי צום הרביעי שהוא ראשון בכתוב על בקיעת העיר שהיתה ראשונה וצום העשירי שהוא אחרון על שמועה הבאה לירמיהו שהיה באחרונה והוא אומר על ראשון שבכתוב אחרון ועל אחרון ראשון כי הוא מפרש צום העשירי הכתוב אחרון בסמיכת מלך בבל שהיה תחילה לכל ולא עוד אלא שאני מונה לסדר פורעניות והוא מונה לסדר חדשים פי׳ שאפילו הייתי מבלבל סדר החדשים היה ראוי לדון כמותי ולתפוס סדר פורעניות כ״ש וכ״ש שאני מונה יפה לסדר חדשים כמותו ומוסיף עליו אף לסדר פורעניות:12אתמר רב ור׳ חנינא אמרי בטלה מגילת תענית ר״י וריב״ל אמרי לא בטלה. ואותבינן להא דר׳ חנינא מעובדא דלוד ומדאמרי להו צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא לא בטלה מגלת תענית וכאן תשובה גמורה על הראב״ד ז״ל שכתב במס׳ תענית דאפילו למ״ד בטלה מגילת תענית היינו לענין יחידים אבל לגזור בו תענית צבור לכתחלה לא בטלה וא״כ מאי קמקשינן הכא דהא תענית צבור הוה וכ״ע מודה שלענין תענית צבור לא בטלה אלא ודאי ליתא לסברא דיליה ומיהו הרב ז״ל היה מביא ראיה לדבריו ממ״ש דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר ואמרו ליה יום טוריינס הוא ומאי קאמרו ליה דדילמא רב נחמן כהילכתא סבירא לן דבטלה מגלת תענית ועוד למה ליה למימר להו יום טוריינס בטולי בטליה אלא ודאי שלד״ה לענין ת״צ לא בטלה ולפי מה שנראה בכאן יש לנו לדחות הראיה ההיא דהנהו דאמרו ליה והא יום טוריינס הוא היו סבורים כמ״ד לא בטלה מגלת תענית ובדין הוא דאיהו מצי מהדר להו דבטלה מגלת תענית וכדאיפסקא הילכתא אלא שרצה להשיב להם אף לפי דעתם דיום טוריינס בטולי בטלוה. א״נ דכולהו הוה סברי דבטלה מגלת תענית אלא משום דהוה הילכתא רופפת נתלו בה אשלי היה קשה בעיניהם לעשות מעשה כנגד האומרים דלא בטלה ולהכי אצטריך לומר שאפילו לדברי האומר לא בטלה אפשר לגזור בו תענית ומ״מ לדברי האומר בטלה ודאי בטלה לגמרי:13א״ר יוסף שאני נר חנוכה דאיכא מצוה. הקשה תוס׳ למאי דסבר רב כהנא דליכא הפרשא בין חנוכה לשאר ימים אדמותיב ממתניתא לותיב ממתניתין דקתני על כסליו מפני חנוכה והא מתניתין לאחר החרבן היא והיו נוהגין לעשות י״ט בחנוכה אלמא לא בטלי ותירצו דרב כהנא הוה סבר דאי ממתניתין ליכא קושיא דדילמא אע״ג דבטלה לענין הספד ותענית מ״מ מצות חנוכה להדלקת נרות לא בטלה ומפני המצוה היו שולחין שלוחין ואע״ג דאביי ורב יוסף ס״ל דאי בטלה לגמרי בטלה אף למצוה ואם לא בטלה למצוה אף להספד לא בטלה כלל ההיא סברא דאביי ורב יוסף דפריקו הכי אבל רב כהנא היה חושש דדילמא בטל י״ט בהספד ותענית ולא בטלה מצוה זו נראה שיטת התוס׳ אלא שלשונם קצר. ויש שהקשו על תירוצם הא דאביי ורב יוסף דבסמוך ותירצו בעיקר קושיין דבדין הוא דמצי למפרך ממתניתין אלא דמשום דבריתא מיפרשא בהדיא טפי דקתני צאו והתענו על מה שהתעניתם מ״ה שביק מתני׳ ופריך מינה ואין צורך כי תירוץ תוס׳ נכון הוא:14א״ר יוסף שאני וכו'. דקס״ד דמשום מצוה דידה לא בטלה וא״ל אביי ותבטל מצוה דהא עיקר התקנה י״ט היה אלא ה״ק שאני חנוכה דמיפרסם ניסא משום דאיכא מצוה כלומר שע״י המצוה נתפרסם הנס בי״ט זה וא״א לבטלו ואפשר לומר דאביי מפרש הוא דברי רב יוסף אלא דלישנא דא״ל אביי ולא אמר מתקיף לה אביי משמע דמפלג פליג:15וכששמעו חכמים כו'. מכאן יש לזהר שלא לכתוב שם בשטרי שבועות וחובות וכיוצא ואע״ג שאין נוהגין לכתבו אלא בכנוי ושלא בכתב אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקודש ואעפ״כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה׳ וכיון שכן ראוי לחוש לדבר כל מה שאפשר וכל שטר או של שאלת שלום שיש בו שם אסור להטילו לאשפה אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקב״ה ולכן נוהגין הרבה שלא לכתוב שלום שמא היום או מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפידין והמחמיר תע״ב:16הב״ע בזמן שבהמ״ק קיים. פי׳ דבטלה דלא בטלה מגלת תענות לד״ה. ופרכינן
