רש"י על מגילה ח׳

1 מתני' אין בין המודר הנאה - מודר הנאה חמור ממודר מאכל:

2 דריסת הרגל - שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר:

3 וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

4 גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים:

5 הא לא קפדי אינשי - ואמאי אסור במודר הנאה:

6 ויתור - דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו:

7 מתני' נדר ונדבה - מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו:

8 גמ' הא לענין בל תאחר - ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה:

9 את שעליו חייב באחריותו - הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא:

10 מאי משמע - דעליו קבלת אחריות עליו:

11 מתני' שתי ראיות - ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר:

12 גמ' משכב ומושב - שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין:

13 וספירת שבעה - משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין:

14 מנא הני מילי - דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן:

15 מנה הכתוב שתים - ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא ויקרא ט״ו:ב׳ הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא:

16 שלש וקראו טמא - דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו שם. הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא:

17 הא כיצד - אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש:

18 שתים לטומאה - לכל חומר טומאת זב:

19 ולא לטומאה - חמורה אלא כבעל קרי בעלמא:

20 ראה שתים - והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו:

21 מזובו - משמע מקצת זובו:

22 לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש:

23 לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע ויקרא י״ד:ח׳-ט׳ ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט:

24 מזובו וספר - להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות:

25 לא יהא טעון ספירת שבעה - בתמיה אחר שאמרת שתים כו' וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:

26 שומרת יום כנגד יום - הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח:

27 שמטמאה משכב ומושב - בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה דף עב: מרבינן לה:

28 מאי שנא האי מזובו - מזובו וספר לה דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות:

29 לישתוק קרא מיניה - ומהיכא תיתי לן ספירה:

30 וכי תימא אתיא מדינא - דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח:

31 אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב - ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה:

32 מתני' פריעה ופרימה - בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע:

33 מוחלט - לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו:

34 גמ' שילוח - חוץ לחומת העיר:

35 וטומאה - כל חומר טומאה האמורה במצורע:

36 מנא הני מילי - דאין פריעה ופרימה במוסגר דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה:

37 וטהרו הכהן מספחת היא - במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע:

38 גבי זב דכתיב - בסוף טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא אמרת ביה:

39 אלא - על כרחך טהור יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס בהיסט ואע"ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין פסחים דף פא. וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא:

40 הכא נמי וטהר - דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה:

41 אשר בו - משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע:

42 יצא - מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע"פ שנגעו עומד עליו:

43 כל ימי אשר הנגע בו וגו' - שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו:

44 כל ימי אשר הנגע בו וגו' - שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו:

45 ימי כל ימי - מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי:

46 אין בין טהור מתוך הסגר - בימי רפואתו:

47 לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים - דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:

48 והנה נרפא וגו' - וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו:

49 מתני' ספרים - תורה נביאים וכתובים:

50 אשורית - לשון הקודש:

51 אף בספרים לא התירו - להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש:

52 אלא יוונית - ובגמרא מפרש טעמא:

53 גמ' לתופרן בגידין - כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות דף יא. בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל:

54 מקרא שכתבו תרגום - ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי:

55 ותרגום - שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא בראשית לא:

56 כתבו מקרא - גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא:

57 וכתב עברי - או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין דף כא: קרי ליה כתבא ליבונאה:

58 עד שיכתבנו אשורית - כתב אשורית הוא כתב שלנו: