רש"י על בבא בתרא י״ד ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על בבא בתרא י״ד ע״ב:א׳ רש"י על בבא בתרא י״ד ע״ב:ג׳ »

1 תועפות ראם פתח ↗

עד שמע בנדפס עד שמגיע וברור דט"ס הוא וצ"ל עד שמע וכוונת רבינו עד שמע ועד בכלל דגם שמע קורא. ולשון המשנה עד שמע ושמע והוא יותר נכון. וכן מש"ר ומעשר תעשר עד כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ר"ל ג"כ ועד בכלל ובנדפס הגי' עשר תעשר כי תכלה לעשר כמו שהוא במשנה שלפנינו אולם לפמש"כ רבינו כאן י"ל שכן הי' גי' במשנה וא"ש לפי"ז גם דעת הרמב"ם פ"ג מהל' חגיגה ה"ג ובפיה"מ והסמ"ג עשין ר"ל והחינוך מ' תרי"ב שמשהגיע לעשר תעשר שבראה קרא משם עה"ס עד סוף הברכות והקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב אך מש"כ רבינו פרשת המלך אינו מובן דלפי פרש"י פרשת המלך הוא אשימה עלי מלך שבפ' שופטים א"כ כבר נכללת היא במש"כ רבינו ומעשר תעשר עד כי תכלה וגו' ועיין במאה"פ ירושלמי פ"ז דסוטה ה"ח שכ' באמת דהרמב"ם ודעמי' אזלי לפי נוסחת הירושלמי דלא גריס במתני' פ' המלך אחר כי תכלה לעשר דמשמע הכי דמעשר תעשר קורא עה"ס וא"כ גם בדברי היראים כאן פ' המלך ט"ס ור"ל עד שהוא גומר כל הפרשה כל פרשת תבוא דבכלל זה ברכות וקללות ג"כ ואתי שפיר שלא הזכיר כלל מברכות וקללות ואפשר דפ' המלך צ"ל לבסוף אחר כל הפרשה ויהי' פי' כל זה פרשת המלך ששנינו בריש המשנה פ' המלך כיצד וכן בד' ל"ב א' במשנה ופרשת המלך ועיין רש"י ב"ב י"ד ב' ד"ה ספר שפי' שם ובו קורין בעזרה פ' המלך בהקהל ובקונטרס זכר למקדש מיוחד על מ' הקהל פ"א סוף אות א' כתב דנ"ל דט"ס בפרש"י דלמה נקט פ' המלך דוקא א"ו שצ"ל ובו קורא המלך הפרשיות בהקהל ובמחכ"ת לחנם הגיה בפרש"י דרש"י נקט לשון המשנה דסוטה ל"ב א' ומ"א א' פרשת המלך ותו ל"מ. ועיי"ש בפ"ב אות ו' מש"כ בדברי היראים הנדפס ולפמש"כ בכת"י אין לפרש כן, וצ"ע דבנדפס כתוב כאן יותר וז"ל שם ותנן המלך עומד ומקבל יושב וקורא בו ע"כ. והסמ"ג שם כ' ושנינו המלך עומד ומקבל ויושב אם רצה וקורא כו' עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואם קרא מעומד הר"ז משובח וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' חגיגה ה"ג וכפל זה שם בה"ד שכ' שם כיצד הוא קורא כו' והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח כו' וקורא הפרשיות כו' ופשוט בעיני דכוונתו שאם רצה המלך ישב אחר שקבלו כשהוא עומד ופותח כו' וקורא כו' משא"כ אם אינו רוצה לישב אח"כ כ"א להיות נשאר מעומד אף כשהוא קורא הר"ז משובח כמש"כ בה"ג ובקונטרס זכר למקדש שם פ"ה אות ד' חשב בכוונת הרמב"ם ואם רצה יושב גם בשעת הקבלה ותמה עליו עיי"ש ואח"כ יישבו ובמחכ"ת אין זה כוונת הרמב"ם ודו"ק בלשונו שאמר ישב בלשון עתיד ואף לספרים שכתוב בהן יושב עכ"ז ר"ל כמו שבארתי דאחר קבלת מעומד יושב בשעת הקריאה, ותמיהני על התפא"י בפי' למשנה סוטה שם אות נ"ד שהקשה הרי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ותי' דבאמת אגריפס המלך לא הי' ראוי למלכות מד"ת ולא הי' פטור ולהכי שבחוהו עכ"ד דלפי"ז במלך הראוי למלוכה מד"ת אינו נקרא משובח אם קרא מעומד והוא נגד הרמב"ם והסמ"ג והחינוך עיין בדבריהם. ובאמת קושייתו לק"מ לפמש"כ הגר"א בשנ"א ברכות פ"א מ"ג דכל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר יעו"ש וה"נ יש מצוה בעמידה כדאי' מגילה כ"א א' משא"כ בתורה אלא דלדידי' לא הטריחוהו חכמים ואמרו קורא יושב ומש"ה אם רצה להחמיר ע"ע לקרות מעומד הר"ז משובת ועיי' בפתת עינים להגאון רחיד"א בע"י ב"מ ל' ב' שהאריך בזה.

1 צפנת פענח על התורה פתח ↗

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳.ספרי פיסקא קס: משנה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין וכו׳, אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד.כ״כ במ״א דבאמת יש נ״מ גבי ס״ת שכתב משה רבינו והניח בארון, ובין שאר י״ב ס״ת שנתנם מרע״ה לשבטים, דס״ת שהניח בארון שם היה כתוב כל התורה כולה בכתב אשורי ולה״ק והטעמים והנקודות, וכן בנקודות של שם בן ד׳ אשר זה נקרא שם המפורש לשיטת רבינו וכו׳, וממנו היה נכתב ס״ת של המלכים שהיתה מונחת בבית גנזיו כמבואר בסנהדרין דף כ״א, עד שנבנה המקדש ששוב לא היו יכולים ליכנס לשם דהיה בבית קה״ק, עיין מ״ש התוס׳ ב״ב דף י״ד, ושוב אח״כ היה המלך כותב ס״ת שלו מאת ס״ת של מלך הקודם, והס״ת של מלך הקודם היתה נגנזת בב״ד כמבואר בתוספ׳ פ״ד דסנהדרין, וזה ר״ל רש״י ב״ב דף י״ד ע״ב ע״ש, וכן הס״ת של מלך זה היתה מונחת בבית גנזיו ולא היה קורא בה רק בזמן שהיה צריך לקרות פרשת הקהל, ועמ״ש רבינו בסוף הל׳ חגיגה שיהיו כמו שומעין מפי משה וכו׳, ור״ל דאז הוי הקריאה בס״ת הנכתב כך, ועיין בספרי פ׳ שופטים דמבואר שם דקרא דכתיב גבי מלך וכתב את משנה התורה, היה זה לקריאה שצריך לקרות בפרשת הקהל, וגם זה צריך שיהא דוקא שלו, וגם צריך שיכתב בזמן שהוא מלך לא שכתב קודם שמלך ועיין לקמן בהל׳ ס״ת ובהל׳ מלכים ושם אבאר זה.

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אבל העיקר בזה כבר פירש"י ז"ל במתניתין דסוטה מ"א ע"א בד"ה שנאמר וכו' וז"ל ואותה קריאה ע"י מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לומר דמדברי הספרי אלו מבואר דס"ל דעיקר מצות כתיבת ס"ת למלך דכתיב בפרשת שופטים בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. היינו רק כדי לקרות בו כנגד כל ישראל ביום הקהל. ומאי דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. היינו כל ימי תייו ביום הקהל דגזרה תורה שיהי' לו למלך ספר מיוחד לכך. וכן מבואר יותר מלשון הפסיקתא זוטרתא בפרשת שופטים שם. דאי' שם את משנה התורה הזאת משנה התורה כותב. שכן אין קורין ביום הקהל אלא משנה התורה עיי"ש. הרי מבואר דעיקר מצוה זו שחייבה תורה למלך לכתוב לו ס"ת לא באה אלא כדי שיקרא בו ביום הקהל. והילכך כיון שאין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה. אין צריך לכתוב לו אלא משנה תורה בלבד לפי שאין קורין אז יותר. ואפי' למ"ד דצריך לכתוב לו כל התורה הכי ס"ל. אלא דלדידי' גם ביום הקהל צריך שיקרא בכל התורה. כמבואר בספרי שם לפי גירסת המאירי שהביאו בש"מ לסנהדרין כ"ב ע"א. ומאי דכתיב וכתב לו את משנה התורה ס"ל התם דהיינו לומר שעתיד להשתנן. כלומר שהמלך היה משננן בפרשת הקהל עיי"ש בדברי הרב המאירי ז"ל. ולפ"ז מתניתין דפ"ב דסנהדרין דמשמע דס"ל דהמלך צריך לכתוב לו ס"ת שלמה אתיא כת"ק דספרי שם. ומתניתין דפ"ז דסוטה דתנן דאינו קורא אלא במשנה תורה אתיא כאחרים דפליגי עלי' התם. ועפ"ז יש להאריך בסוגיא דסנהדרין שם עייש"ה. וע"כ שיטת הרמב"ם אינה כן. שהרי בריש הלכות ס"ת ובפ"ג מהלכות מלכים פסק כמתניתין דסנהדרין שם. ואעפ"כ פסק בפ"ג מהלכות חגיגה כמתניתין דסוטה שם עיי"ש. ולפמש"כ הו"ל תרתי דסתרי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ זו היא שיטת רש"י והפסיקתא זוטרתא. וזהו שכתב רש"י דמהכא שמעינן דהקריאה ביום הקהל היתה ע"י המלך. והדברים ברורים. ותמיהני על התוס' יו"ט פ"ז דסוטה מ"ח שלא ירד לכוונת פירש"י בזה עיי"ש. וגם מש"כ שם דבלא"ה דבר הלמד מענינו הוא דכתיב תקרא וגו' שמשה אמר ליהושע ויהושע מלך הי' עיי"ש. והיינו כדברי החזקוני שהבאתי. וכבר ביארנו שהדברים תמוהים. שוב ראיתי להר"ב פר"ח בס' מים חיים פ"ג מהלכות חגיגה ה"ג שהביא דברי התוס' יו"ט והשיג עליו. אלא דגם מש"כ הוא בכוונת רש"י אינו ברור ואינו מספיק עיי"ש ואין להאריך. שוב מצאתי להרב מהר"י נגאר בפי' להספרי שופטים פיסקא ק"ס שביאר כן בכוונת רש"י כדכתיבנא עיי"ש מש"כ בזה. והוא הנכון. וכן משמע מלשון הכתוב דכתיב שם גבי מצות כתיבת ס"ת למלך והיתה עמו וקרא בו וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור וגו'. ולשון זה ממש כתיב ג"כ בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו וגו'. וממה שדרשו בספרי שם וקרא בו כל ימי חייו ימי חייו הימים. כל ימי חייו הלילות עיי"ש. אין הכרח לומר דלא קאי על יום הקהל בלבד וכמבואר ואין להאריך. אלא דצ"ע לפ"ז דברי רש"י בפ"ק דב"ב י"ד ע"ב בד"ה ספר עזרה וכו' עיי"ש. ובמש"כ בש"מ שם בשם הראב"ד. ועי' מש"כ הרמ"ה ז"ל שם בסי' קפ"ב:

2 שואל ומשיב מהדורא שתיתאה פתח ↗

הנה מעשה בא לידי שקראו אותי לתורה פ' ויקהל פקודי מחוברים שנת תר"ו ואז הפרשה של הלוי ארוך מאוד כמשפט שני סדרות מחוברות ורצה הקורא לסיים באיזה מקום וכבר לקחתי המפה להניח על הס"ת ולנשק כמנהג ב"י וב"כ גערו בהקורא שעוד לא נשלמה הפרשה ונסתפקתי אם הוה כסילוק וצריך אני לחזור ולברך שנית על התורה שיקרא עוד או לא וטעם הספק דלכאורה כיון דנגמר הקריאה ורציתי להסתלק הוה כמו אמר הב לן ונברך דקי"ל דבשתי' ודאי מסליק נפשי' וצריך לחזור ולברך שנית על השתי' שישתה אחר כך וה"ה כאן כמו בטעה והראה לו במקום שאינו מאותו הקריאה צריך לחזור ולברך ומטעם דאין דעתו לפטור בברכתו רק מה שראה מכ"ש בזה דדעת המברך רק לפטור מה שיקרא לו הקורא וכל שנסתלק הקריאה אין דעתו לפטור בברכתו שנית או דלמא כיון דמה"ד אין צריך לברך רק הפותח וחותם רק משום הנכנסין והיוצאין וכל שכבר בירך הרי כבר עשה כתיקון חז"ל אלא שלפ"ז גם בטעו והראו לו שלא מהקריאה אינו מהראוי לברך שנית זולת בפתיחה והרי בכל השבעה קרואים צריך לחזור ולברך ומטעם דכיון שכבר תקנו שוב כל אחד מהקרואים לא נפטר בפותח וחותם וה"ה בזה. אמנם נראה דלא מקרי סילוק בזה דמה שיסתלק במחשבתו ולא אמר כלום שרוצה להסתלק לא מקרי סילוק ושאני בהב לן ונברך דזה נסתלק בהדיא ע"י דיבור וגם זה לענין שתי' ולא באכילה ואם כן בס"ת דודאי דעתו על כל מה ששייך לקריאתו וכל שהחזירו להקורא שעוד לא נשלם הפרשה כפי מה שנרשם בחומשים אין דעתו להסתלק והוה כמו אתכא דבי ר"ג קסמכינן וגם יש בזה גם כן חשש להנכנסין ויוצאין ויראו שלא בירך לאחרי' ומברך שתי ברכות לפני' ויטעו ולא יבינו הטעם ע"כ אפשר מוטב דלא יברך וספק ברכות לקולא כנלפע"ד וצ"ע בספרים ולפע"ד נראה עוד דמה שמכוון המברך לא אכפת לן דכיון שהוא מברך רק ע"ז מה שיקרא לו המקרא דכעת אין המברך קורא בעצמו וא"כ מה לנו בכוונת המברך וז"ב לפע"ד דהכל הולך אחר הקורא ולפע"ד נראה גם להיפך באם טעה הקורא וסבר שצריך לקרות ששי עד"מ ובאמת עמד בחמישי וכדומה דלא אכפת לן דהא המברך לא נתכוון לברך רק על מה שיקרא הקורא מה שצריך לקרות וא"כ מה לו להמברך בטעות הקורא וגם הקורא בעצמו נתכוין לקרות מה שצריך רק שטעה בפרשיות וסבר דעומד בששי והוא בחמישי וא"כ מה לנו בטעות בדעת הקורא דאף אם התחיל לקרות בטעות לא אכפת לן כיון דעיקר כוונת הקורא על מה שיקרהו המקרא במה שצריך לקרות ולא במה שטעה בקריאתו כנלפע"ד אבל מדברי הפוסקים לא נראה חילוק הלז. ובזה נלפע"ד מ"ש התשב"ץ והובא בב"י סי' רפ"ב באו"ח דאין להוסיף על שבעה קרואים כיון דבזמן הקודם הי' ראשון מברך והאחרון מברך לאחריו ועכשיו כלם מברכים א"כ הוה לי' גורם ברכה שא"צ ע"ש ואני אומר דאפשר בכה"ג לא מקרי ברכה שא"צ דבשלמא בזמן הש"ס דהראשון היו מברך לפני' והי' בדעתו לפטור כל הקרואים והאחרון מברך לאחרי' נלפע"ד דלכך הי' אסור להוסיף על שבעה קרואים דיותר מזה אין לו קצבה ולא סליקא אדעתי' למפטר בברכתו אבל עכשיו שכל אחד מברך בפ"ע ואחד קורא א"כ זה המברך אין דעתו בברכתו רק על אותו ענין קריאה שיקרא לו המקרא וא"כ שוב כל שלא קראו לו יותר הרי שפיר בירך לפני' ולאחרי' וכן האחר ומה גורם ברכה שא"צ שייך בזה הא עוד לא נשלם הקריאה והוא צריך לקרות כל הסדרא וא"ל שהי' יכול לעשות שיקרא כל הסדרא בשבעה קרואים ולא יצטרך להוסיף דז"א דבכה"ג כבר נחלקו הפוסקים אי מקרי ברכה שא"צ ועיין בשו"ת ר"מ גלאנטי סי' ל"א הובא במ"א סי' רט"ו דבשבת לפי שצריך להשלים מאה ברכות יכול לצות שלא יביאו לפניו הפירות כלם בבת אחת ויצטרך להביא שנית וא"כ ה"ה די"ל דכל דצריך לקרות לאנשים שהם רוצים ג"כ להתכבד בכבוד תורה ולקרות וגם בזה ישלים מאה ברכות כמבואר במ"א סי' מ"ו בהחשבון הברכות אם כן יוכל למנוע מלקרות כל הסדרא כדי שיקראו עוד אנשים רבים בתורה ואולי התשב"ץ אזל בשטת הפוסקים דאף בכהאי גוונא אסור לגרום ברכה שאינה צריכה ועיין במ"א שם ובסי' רי"ב שהאריך בזה אבל עכ"פ אין תפיסה על מנהגנו שיש לו על מה לסמוך ועיין במגן גבורים שם ושם שבררנו דבכה"ג ליכא משום ברכה שא"צ ע"ש וראיתי בישועת יעקב סי' רפ"ב שם שכתב דהתשב"ץ לא ראה דברי התוס' במגילה דף כ"ג שכתבו דלכך בשבת אין המפטיר עולה למנין שבעה דכיון דיש ספק בזה והרי מותר להוסיף והרי גם בזה"ז אין המפטיר עולה למנין שבעה ואם כן שוב יקשה דהו"ל מוסיף ברכה שא"צ וע"כ דלא כתשב"ץ ולפמ"ש א"ש דהרי כבר כתבתי דסברת התשב"ץ דאף בכה"ג הוה לי' מוסיף ברכה שא"צ וגורם לברכה שא"צ אם כן זה דוקא כשגורם בודאי לברכה שא"צ אבל במקום שיש ספק בדין אם המפטיר עולה פשיטא דבכהאי גוונא ליכא משום גורם ברכה שא"צ ל"מ לשטת התוס' דברכה שא"צ אינו רק דרבנן ועמ"א סי' רט"ו שם א"כ פשיטא דבמקום ספק לא אכפת לן ואף לשטת הרמב"ם מכל מקום בכה"ג דעושה לצאת ידי ספק והוא מברך על קריאת התורה פשיטא דבכה"ג לית בי' חשש משום שנושא ש"ש לבטלה דבאמת אינו לבטלה ואדרבא יוצא ידי שמים ועושה מספק ברכה וז"ב כשמש ואין סתירה על התשב"ץ מזה אבל מ"מ אין על מנהגנו שום תפיסה וכמ"ש ודו"ק ועיין בט"ז סימן ק"מ ס"ק מ"ו. ודרך אגב אזכיר בהא דאמרו ביומא דף ע' משום ברכה שא"צ ותמהו כלם דאיך שייך ברכה שא"צ והא הם גופין מחולקין וצריך לקרות אך בעשור ואיך נקרא ברכה שא"צ ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' נ"ט הרגיש בזה ונדחק ועיין במ"ג סי' כ"ה וסימן מ"ו וסי' קמ"ג שהארכנו בזה אך לפע"ד נראה דבאמת הקשו בש"ס שם דנגלול ס"ת ואמרו דאין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור ולפ"ז כיון דאינו רק משום כבוד הציבור ובכה"ג שמה"ד הי' יכול לגלול ולא נצטרך לחזור ולברך הוה משום ברכה שא"צ. אברא דלכאורה גוף הגלילה בס"ת יהיה הפסקה ויצטרך לברך ושוב אין כאן משום ברכה שא"צ אמנם לפע"ד זה לא מקרי הפסקה כל שגולל ממקום למקום ל"ש הפסקה כל שהס"ת לפניו פתוח ואינו רק גולל ממקום למקום. ובזה מיושב היטב דברי הב"ח סימן רע"ט ביו"ד שהקשה על הש"ע דהגלילה הוה הפסק ותמה הט"ז שם דא"כ מה אמרו שם לפי שאין גוללין ס"ת בציבור ת"ל דכל שיגלול יהיה ברכה שא"צ דהגלילה הוה הפסק ולפמ"ש א"ש דמה ענין גלילה זו לזו ש"ה דהוה הגלילה ממקום למקום משא"כ בנדון הש"ע דגולל הראשונה לגמרי ואין לך סילוק והפסק גדול מזה וז"ב ופשוט. ועכ"פ כשמביא אחרת שוב הוה ברכה שא"צ דהא דבאמת הי' יכולים לגלול ממקום למקום ורק דמשום כבוד הציבור הוא דעשו כן ובזה הוה ברכה שא"צ וכ"כ האו"ח הובא בב"י סי' קמ"ד ביום שיש שני ס"ת מותר לגלול ממקום למקום וידחה כבוד הציבור מלקרא ע"פ ע"ש אם כן עכ"פ הוה ברכה שא"צ כנלע"ד. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא אמרו בב"ב דס"ת של עזרא הי' נגלל לתחלתו ע"ש בדף י"ד ע"ב ופירש"י דלא הי' לו רק עמוד אחד וגולל מתחלתו לסופו וזה הס"ת שהי' קורא הכה"ג וכמ"ש רש"י שם ואם כן היה צריך לגלול הס"ת מתחלתו לסופו א"כ ל"ש כאן משום כבוד הציבור דכשהגיע לעשור שבחומש הפקודים הי' לו להיות נשאר שם עומד פתוח ושוב לא צריך כבוד הציבור דב"כ וב"כ הי' הציבור צריכין להמתין עד שגללו הס"ת והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמזה ראיה למ"ש התוס' בדף י"ג שם ד"ה עושה דהפירוש להיפך דהי' לו עמוד בסופו וגוללו מסופו לתחלתו דשוב לא היה יכול לגוללו ממקום למקום מפני כבוד הציבור הן אמת כיון דהקריאה הי' בס"ת של עזרא וזהו כתבו משה רבינו כמ"ש רש"י וא"כ מ"ק נייתי ס"ת אחרינא דאפשר דרצו לקרות דוקא בס"ת זה אמנם ל"ק דכיון דקראו ע"פ טוב יותר לקרוא בס"ת אחר. ובזה נלפע"ד הא דאמרו ביומא שם דכ"א מביא ס"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים והוא תימא דמה מקום ביום הזה להראות חזותו של ס"ת וגם הי' צריכין לברך על הקריאה והלא זה הוה ודאי ברכה שא"צ דהא לא היו צריכין כלל לקרות ולמה לא חששו בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת משום דברכה שא"צ כל דהי' קורא בו יכול לברך ולקרות וליכא בזה משום ברכה שא"צ ובפרט כדי להראות חזותו. אמנם גוף החזותא והנוי נלפע"ד דהרי אמרו בב"ב שם דף י"ד ע"א דס"ת נגלל לאמצעותו וכך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין א"כ עכ"פ ניכר שהי' נוי לס"ת כן וא"כ כיון שהכהן הי' מוכרח לקרות מהס"ת של עזרא שכתב משה רבינו וזה לא הי' לו רק עמוד אחד שלא הי' יכול לכנוס בארון כמבואר שם א"כ לכך כל אחד הביא ס"ת מביתו שהי' בשני עמודין ונגלל באמצעותו נויו של ס"ת וכך נאה ויפה לו ושפיר מביאין כל אחד ס"ת מביתו ודו"ק היטב. עוד ק"ל דלמה לא קרא כהן אחר בעשור שבחומש הפקודים ואז לא שייך פגם דדוקא גברא חדא בשני ס"ת הוא דשייך פגם ואף דכל עבודות הי' בכה"ג מ"מ כיון דדוקא עבודת היום הי' בכה"ג ושאר כל עבודות הי' יכול להיות בכהן אחר אם כן היה לו לקרות כהן אחר ואפשר לומר משום כבודו של כה"ג להראות דמצוה בכל עבודות בו וגם לפי מה דנחלקו שם אי איל של חומש הפקודים הוא האיל האמור באחרי מות וא"כ שוב אין לו להפסיק ויש לי להאריך דבזה נחלקו רבי יודא ור"ש ועוד נחלקו ר"ע ור"א בענין זה כמבואר שם דף ע' ואין כאן מקום להאריך בזה ודו"ק היטב. ובזה יש לישב ראית המרדכי דבזה הו"ל ברכה שא"צ והביא ראי' מהך דיומא ולפמ"ש אין ראיה. ומ"ש הט"ז להקשות דל"ש ברכה שא"צ בהך דיומא דנימא דמתחלה הי' דעתו על הס"ת השני' ודימה להך דאמת המים הנה באמת זה דחוק דלמה יפטר מברכה בס"ת שני' דמ"ש מס"ת הראשונה ואטו בשבת שמוציאין שני ס"ת יפטור בברכה אחת ולא יצטרך לברך ברכה שני' ומכ"ש מ"ש הט"ז באם נפסל הס"ת דהי' דעתו על ס"ת אחרת הוא תימא דזה לא עלתה על דעתו כלל ועיין במ"ג סי' קמ"ג והנה מבואר דבשני גברי ל"ש פגם ומזה תימא על מ"ש המשפטי שמואל הובא במ"א סימן ס"ט דאין לקרות שני פעמים בס"ת אף בשני מנינים והרי כאן לא חשו לזה אברא ששם אינו מבואר שום טעם רק להחזיק המנהג ועיין בנו"ב מהד"ת סימן ט"ו בחלק או"ח. אך לפע"ד הי' נראה דהא"ש יפרש דדוקא באותו מקום שקראו הראשונים יש לחוש והיינו כל שבאו פעם אחרת יש לחוש שיחשבו שהראשונים לא התפללו כהוגן אבל כל שהם אותם אנשים למה יחושו אם יקראו שנים בשני ס"ת והא בס"ת קוראין כמה אנשים ואין לחוש. ובזה י"ל הא דאמר ר"ל משום ברכה שא"צ היינו אם יקראו במקום אחר אותה הפרשה של חומש הפקודים אז בודאי הוה ברכה שא"צ ומיושב קושית הט"ז. והנה בשנת תרט"ז שבת פ' משפטים למנחה נקראתי לס"ת ואחרי קרא א' שלישי בפ' תרומה והי' כתוב ונתתה על ארבע פעמותיו הה"א דונתתה הי' הקו מלמעלה לא הי' רחב כמשפט ה' והי' נראה כמו וא"ו שלא הי' רחב הקו למעלה וע"י הקו למטה שהוא בתוך הה"א הי' נראה כמו גימ"ל לתינוק לא חכים ולא טפש שצויתי להראות לתינוק והי' אחר שכבר קראו כל הפרשה להשלישי ולפע"ד א"צ להוציא אחרת דאף שהי' בתוך השלשה פסוקים של השלישי מ"מ לפע"ד כיון דונתת מצינו כ"פ בתורה בלא הה"א הנוספת ושם תיכף בתורה כתוב ונתת בלי ה"א א"כ אינו רק לתפארת המליצה וכל שקרא עפ"י נקודות הוא מרגיש הה"א בהקריאה ובכה"ג נלפע"ד דכשר אף אם הי' נחסר ה"ה לגמרי מכ"ש כשנכתבה ורק שאינו רחב כ"כ דאף שהתינוק היה טועה מ"מ באמת הי' הה"א ניכרת רק שקצרה ובכה"ג כל דלא הוה שינוי במבטא ונרגשת הה"א במבטא לא פסול כנלפע"ד ועשו"ת הח"ץ ז"ל ס' נ"ד ובמגן גבורים סי' קמ"ו באלף המגן ובפרט דהי' באמת עוד שם יותר מעשרה פסוקים רק שקראוהו לכהן ולוי והישראל לא יהי' קורא רק שלשה פסוקים בכה"ג יש לסמוך על מה שקרא והי' בס"פ ובפרט שנרגש במבטא ולא הוה רק כחסרות ויתרות ודו"ק היטב. שוב מצאתי בשער אפרים שער ו' אות מ"ו שכתב בהדיא דאם כתב נתת במקום בצריך להיות נתתה בה"א אין לפסול ושמחתי מאוד שכוונתי לדעתו בראשית ההשקפה ודו"ק:

3 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: סֵפֶר עֲזָרָה לִתְחִלָּתוֹ הוּא נִגְלָל. וְאַכַּתִּי, תְּרֵי בִּתְרֵי הֵיכִי יָתֵיב? אָמַר רַב אָשֵׁי: דְּכָרֵיךְ בֵּיהּ פּוּרְתָּא, וְכַרְכֵיהּ לְעֵיל.

4 בבא בתרא פתח ↗

2 ספר עזרה - ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביה"כ:

3 לתחלתו הוא נגלל - אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו:

4 דכריך ביה פורתא - שאינו גוללו כולו ומניח בו מקצת וכורכו לעצמו ומניח אותו הכרך על הספר מלמעלה:

5 וכרכיה לעיל - וכורכו למעלה על ההיקף:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

השמטה לפ"ג ה"א.ובאמת הך מחלוקת דשבועות דף ל"ה אי צבאות נמחק נ' כך דהנה מלשון רבינו בהל' עבו' יוה"כ ה"ו פ"ב משמע דרק ביוה"כ מזכיר שם ככתבו במקדש. ובסוטה דף ל"ח ובס' תמיד מבואר דבמקדש צריך להזכיר לעולם ככתבו. וע' סנהדרין דף ק"א ע"ב ברש"י ודף ס' ע"א שם גבי שם רבא ובקדושין דף ע"א ובסוכה דף ה' ובע"ז דף י"ח ובתוס' שם מה נקרא שם המפורש. וכ"כ בזה בהל' יסוה"ת ובהל' ע"ז. וע' מש"כ רבינו בס' המורה פ"ס ופ' ס"א וס"ל דשם המפורש הוא שם בן ד' ככתיבתו ושם המיוחד הוא כקריאתו. וע' ערובין דף י"ח ע"ב ד"ה דיו ותוס' סוטה דף ל"ח ע"א ודף כ"ד ע"ב וברש"י סנהדרין דף נ"ו ע"א ד"ה על לבו מוכח דס"ל דא"ד לא הוי כינוי:והנה התוס' סוטה דף מ' ע"ב ס"ל דגם בעת נשיאות כפים במקדש היו נופלים אך רבינו לא ס"ל כן רק ליוה"כ וע' פי"ד מהל' תפלה. והנה ביומא דף ס"ט ע"ב הוי מחלוקת שם אי מותר לומר שם בגבולין וק' הרי סתמא דברייתא בסוטה דף ל"ח דאסור אף לצורך ב"כ וע' פסחים דף נ' דרבא הוי ס"ד למדרשיה וצ"ל משום להתלמד כמו בע"ז דף י"ח ע"א ע"ש. אך באמת כך דהנה בסנהדרין דף כ"א ע"ב מבואר דעזרא העתיק את התורה בלשון ארמי וע' מגילה דף ג' וע' בס' פרדס לרש"י ז"ל ס"ה דשם המפורש הוא מתורגם בלשון ארמי וזה ר"ל רבינו בח"א מס' המורה פ"ס דכ' הלשון שאין אנו יודעים אותו אלא מעט. וזה ר"ל ג"כ הך דדף ק"א ע"ב בסנהדרין מלשון עגה ע"ש. וזהו ג"כ מה דאמר ביומא דף ס"ט הנ"ל דעזרא גידלו בשם המפורש והוא לשון ארמי דעזרא כתב:אך יש נ"מ דהיכא דהוא בגדר קריאת פרשה או במקדש צריך לקרות ככתבו. והנה ב"כ כ"כ בהל' תפלה דהיו במקדש ב' פעמים. א' במעלות העולם כמבואר ס' תמיד וזה היתה ברכה אחת ולא פסקינן וכמש"כ בתורה. והב' היתה של ג' ברכות גם שם ע' ברכות דף י"א ע"ב. ואז היו קורים את השם כקריאתו. ובאמת נ' דס"ת הי"ג שהיתה מונחת בארון ע' ב"ב דף י"ד ותוס' מנחות דף ל' ובהקדמת רבינו. שם היה נכתב כל המסורה הכתיב והקרי דכיון שנגנז לא שייך בו דברים שבע"פ כו' כמש"כ רש"י שבת דף ו' ע"ב וכ"מ וע' במס' סופרים גבי ספר שנקדו ובפס' תוס' מנחות דף פ"ז ע"ב. וברש"י ב"ב דף י"ד ע"ב כ' שבו היה קורא הכ"ג ביו"כ והמלך בהקהל. וכוונת רש"י לגבי מלך כמבואר בירוש' פ"ב דסנהדרין והובא בד' רבינו בהל' ס"ת דס"ת של מלך מגיהין אותו מספר עזרה וע' תוס' ב"ב דף י"ד ע"א. וע' תוספ' ס' מגילה כתב הנכתב ליחיד מכנין אותו כו' והרי"ף ז"ל ג' אין מכנין:אך נ' דכוונת התוספ' להך דשבועות דף ל"ו ע"א גבי קרא דיתצך וע' מש"כ רבינו בפה"מ פ"ד דמגילה גבי המכנה בעריות. והנה בסוטה דף ל"ג ע"א מבואר דברבים שואלים בלשון ארמי וכן ביוה"כ משום דאי הוי יחיד כרבים ע' ר"ה דף י"ח וביבמות דף מ"ט ודף ק"ה. וזה ר"ל ביומא דף מ"ד ע"ב ע"ש ברש"י שלא היה אז נשתק ושם דף נ"א ע"ב דאז א"צ לשליח ע"ש בת"י וכמו בשבת דף י"ב ע"ב גבי חולה דשכינה עמו יכול לומר גם בלשון ארמי וזהו הכוונה דסוטה דף ל"ח ע"א הנ"ל בתוס' ד"ה הרי. והנה בירוש' סוטה פ"ט מבואר דב"כ מבטלת קללות וע' בגמ' דילן דף מ"ט:והנה רבינו בס' המורה כ' דב"כ דהיה שם בן י"ב כמבואר בקדושין דף ע"א כלול מ"ג שמות. ושם בן מ"ב ע' תוס' חגיגה דף י"א ע"ב דהוא מעשה בראשית. ובן ע"ב דסוכה דף מ"ה ע"ש ברש"י ותוס' ופה"מ לרבינו דע"ז נאמר הך דמגילה דף כ"ט דכל מקום שגלו שכינה עמהם ובירוש' שם ר"ל דליכא ניסים גלויים ולכך מבואר במגילה דף י"ד אין אומרים הלל על נס שבחו"ל ע' תוס' ברכות דף נ"ד וזהו כוונת הגמ' בתענית דף י' דבחו"ל ע"י שליח ר"ל גדר הטבע אף בהני שלא נמסרו לשליח ע"ש דף ב' וזה ר"ל הך דחגיגה דף ה' ע"ב הסתר פנים וע' רש"י ע"ז דף ד' ודף ה' ד"ה עניות ובמש"כ רבינו בהל' עבדים פ"א ה"ו דלאו דלא ירדנו בפרך רק לעיניו ואינו מוטל על ב"ד לבדוק וכן הוא בת"כ. וזהו ר"ל גלות השכינה. וע' בכורות דף מ"ה פלוגתא אי יש מפתח לאשה ללידה וזה אי לידה הוי טבעית או נסית ע' רש"י שבת דף ל"א ע"ב גבי נפל טורא ובד' רבינו בהל' רוצח פ"א גבי אשה המקשה לילד ויצא ראשו דלא הוי רודף דזהו טבעו של עולם ובירוש' פי"ד דשבת אמר שאין אתה יודע מי הורג את מי ר"ל אי הטבה והעכוב הוא מצד הולד או מצד האם. וע' נדה דף כ"ו ע"א דיש שם מחלוקת אי חי נולד תחלה או מת ובפה"מ לרבינו באהלות פ"ז מ"ה כ' דמת יצא בנקל ע"ש. ע"כ בלידה יש מחלוקת אי זה בגדר טבע. אף דהוא ממפתח שלא נמסר לשליח כמבואר ר' תענית. וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב ושם דף כ' ע"ב דריאת דמים שייכא בטבע וע"ש דף ח' ע"ב ודף ס"ד ע"ב דדמים שייכא בלידה וע' נדה דף כ"ד ע"ב ובכורות דף כ"א וירוש' רפ"א דביצה אי שייך בבע"ח לידה למקוטעים ויולדת לז' וזה תליא אי גם בהם שייך גדר השגחה פרטיית ע' ב"ב דף ט"ז ע"ב גבי אילה ורש"י חולין דף ס"ג ע"א ד"ה משפטיך וברכות דף ס"א גבי וייצר ובירוש' פ"ד דיבמות גבי ב' יצירות ובד' רבינו בס' המורה ח"ג וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב דיש חילוק בין עיבור ללידה ובהך דברכות דף ל"א ע"ב דחנה קריונ' צבאות על עסקי עבור וע' סנהדרין דף צ"ב דבצבא הוא עת ע"ש וחגיגה דף ט"ז וכידוע שצבאות נקרא מסדר מערכת הגלגלים כמבואר בס' הקנה דהוא רמז לשם מ"ב ומעשה בראשית. וע' חולין דף פ"ז יוצר הרים כו' וזהו המחלוקת אי הוי בגדר עילה ועלול ע' בס' המורה פ' ס"ט ופ' ע"ב בח"א במש"כ והוא ישלח עליהם כוחותם. ור' יוסי לשי' בסוכה דף ה' דלא ירדה שכינה למטה מי' וזהו רשות אחר ואינו בגדר גבולין ותחומין ע' ערובין דף מ"ג ודף מ"ה ובירוש' פ"י דסנהדרין גבי עיה"נ דעוף טס למעלה מי' אינו בכלל. ולכך ס"ל דצבאות אינו קדוש וע' בתוספ' ס' ברכות גבי הפותח בשם כו' ובברכות דף כ"ה גבי ידיו בבה"כ פלוגתא ג"כ אי כל עצמותי או כל הנשמה. ר"ל דפליגי אי החיות לכל האברים בפרטות רק שזה מרובה מזה או ג"כ בגדר עילה ועלול מהלב. וע' מש"כ רבינו בפה"מ אהלות פ"א מ"ו שיש בע"ח שיש להם כח המתנענע בכל אבר ואבר בפרט. ובאמת הא דפליגי אי שייך השגחה פרטית גם בבע"ח זה תליא בהך פלוגתא דב"מ וכ"מ אי צער בע"ח דאור' וע"ש דף פ"ח ע"ב דגבי בהמה ליכא מצוה להחיותה. וע' בנדרים דף מ"א מה דפליגי הראשונים ז"ל אי מוטל חיוב לרפאות בהמת חבירו ושם רק משום השבת אבידה וע' ב"מ דף ל"א ע"א ותיפוק ליה: ע"כ השמטה

1 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

ונראה דמבואר מזה דכמו שיש חלות שם קדושה מיוחדת ודינים מיוחדים בספר העזרה כמו כן חלה קדושה מיוחדת ודינים מיוחדים בס"ת של מלך. דבנוגע לס"ת שבעזרה חל דין דבעינן לקרות מספר העזרה בהקהל, וכה"ג קורא בו ביוה"כ כדמבואר ברש"י ב"ב יד: ד"ה ספר העזרה, ומוכח דחל חלות קדושה מיוחדת בספר תורה שבעזרה, וס"ת שבעזרה מהוה חלות שם קדושת ס"ת בפנ"ע. וי"ל דה"ה ס"ת של מלך מהוה חלות שם ס"ת בפנ"ע, ויש בה קדושה מיוחדת ודינים מיוחדים כדין ס"ת שבעזרה201ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ט. בענין עבוד לשמה עמ' מ"ב שרבינו זצ"ל ביאר בשם מרן הגר"ח זצ"ל את דברי הרמב"ם פ"ז מהל' ספר תורה ה"ב שמגיהין ס"ת של מלך "עפ"י ס"ת שבעזרה על פי ב"ד של ע"א" עפ"י דברי הירושלמי תענית פ"ד ה"ב "ג' ספרים מצאו בעזרה בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם ובשנים כתוב מענה אלהי קדם וקיימו שנים ובטלו אחד וכו'", ומבואר מהירושלמי דחל דין מסוים דהס"ת שבעזרה קובע את המסורת של הפסוקים שבתורה ושל כל ס"ת שבישראל, ולכן אזלינן בתר רוב ספרים שבעזרה ולא בתר הגירסה שברוב ס"ת שבכלל ישראל, דחל דין מסוים דס"ת שבעזרה הוי ס"ת של המסורה, ולכן נמסרו הס"ת שבעזרה לרשותם של ב"ד הגדול של ע"א דהם בעלי המסורה, והם אחראים על מסורת התורה, ודוקא ס"ת שנמסר לסנהדרין יכול להחשב ס"ת שבעזרה שקובעים על ידו מסורת התורה לישראל. ולפי"ז נמצא דס"ת שבעזרה מהווה חלות שם ספר תורה בפנ"ע, דהוי ס"ת של המסורה של התורה שבכתב. וי"ל דכאשר מלך כותב את הס"ת שלו עפ"י ספר תורה שבעזרה אזי חל חלות קדושת ס"ת מיוחדת בדומה לס"ת שבעזרה וצריך לכוון בכתיבת ס"ת של מלך לשם קדושת ס"ת של מלך הנכתב לפי ס"ת של המסורה שבעזרה. ויתכן דגם ס"ת של מלך נעשה לספר תורה של המסורה כדין ס"ת שבעזרה ויכולים לקבוע על פיו את המסורה של תורה שבכתב לגבי שאר ס"ת, ויל"ע בזה.. וי"ל דמש"ה חל דין כתיבה לשם המלך כדי להשוות ולהחיל חלות שם ס"ת דמלך בחפצא של הספר תורה. אמנם לכאורה לפי"ז סגי במה שנכתב הס"ת לשם המלך וא"צ שיכתב לשם מלך זה בדוקא אלא סגי בזה שנכתב לשם המלכות, וצ"ע דמלשון הרמב"ם משמע קצת שצריך לכתוב לשם מלך זה בדוקא, וצ"ע מ"ט בעי כתיבה לשם מלך זה.

1 רש"ש על בבא בתרא פתח ↗

תד"ה שלא. וביוה"כ לא אשכחן כו'. ורש"י שכתב לקמן ע"ב בד"ה ספר עזרה ס' שכ' משה ובו קורין כו' וכ"ג ביוה"כ. נ"ל דמיירי בבית שני שלא היה הארון וביומא נ"ב ב לא חשיב הס"ת בין אותן דברים שנגנזו עמו. ועוד הרי כתב י"ג ס"ת כדאיתא במדרש ס"פ וילך. ואולי היה בב"ש אחת מהן. אך עכ"ז ראייתם מדלא אשכחן כו' אינה ראיה דהתם איירי בב"ש וכדאמרי' שם:

2 בבא בתרא פתח ↗

« רש"י על בבא בתרא י״ד ע״ב:א׳ רש"י על בבא בתרא י״ד ע״ב:ג׳ »