רש"ש על קידושין ס״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על קידושין ס״ה ע״ב רש"ש על קידושין ס״ז ע״א »

1 שבת פתח ↗

לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, אֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מַאי? לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, דְּקָטָן אָתֵי לִכְלַל דַּעַת, אוֹ דִילְמָא לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ, דְּחֵרֵשׁ אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגָדוֹל פִּיקֵּחַ. אִיכָּא דְאָמְרִי לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, אִיכָּא דְאָמְרִי לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ. אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה וְלֹא קָטָן, מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. מַאי ״עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה״? מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? — מִשּׁוּם ״כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבוֹד מְלָכִים חֲקוֹר דָּבָר״. וְהָכָא, מַאי ״כְּבוֹד אֱלֹהִים״ אִיכָּא? דִּילְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה. תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַקּוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל — וְהִיא מַחְזֶקֶת. מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַעֲרֵיבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים — וְהִיא מְקִיאָה. אָמַר מָר אֵין עִמּוֹ גּוֹי מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. וַהֲלֹא מְחַמֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָיְימָא לְהַשְׁתִּין מַיִם וּלְהַטִּיל גְּלָלִים, וְאִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה! כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת — מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת — נוֹטְלוֹ הֵימֶנָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲבֵרוֹ נָמֵי! אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת — בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, כׇּל שֶׁחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר — בַּחֲמוֹרוֹ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵיפוֹ — רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. דַּוְקָא רָץ, אֲבָל קַלִּי קַלִּי — לָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא, אָתֵי לְמִיעְבַּד עֲקִירָה וְהַנָּחָה. סוֹף סוֹף, כִּי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָאֵי פּוּרְתָּא, וְקָמְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! דְּזָרֵיק לֵיהּ כִּלְאַחַר יָד. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — חַיָּיב סְקִילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבְהֶמְתֶּךָ״ — בְּהֶמְתּוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ: מָה הוּא — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה. אַף בְּהֶמְתּוֹ נָמֵי — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה. אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בְּדָבָר: חֲדָא, דִּכְתִיב: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ — הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ, הָכָא נָמֵי עַד דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ. וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְעַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְלֹא עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה, וּמַאי נִיהוּ, ״לָאו״ דִּמְחַמֵּר? לָא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וְהַבְעָרָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי.

3 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק.

4 רש"י פתח ↗

מה תהא עליה - שמא תשתכח אמר ליה הרי ס"ת כרוכה ומונחת בתוכה המצות ולא ישתכחו:

5 רש"י על קידושין פתח ↗

ותוצץ הרעה - לשון ויצץ ציץ ויגמול שקדים במדבר י״ז:כ״ג ל"א בערה לשון נוצצים יחזקאל א כניצוץ המבעיר גחלת:

6 רש"י על קידושין פתח ↗

שמעון בן שטח - אחי אשתו היה והחביאתו:

7 תוספות פתח ↗

אמר אביי היא היא. תימה והא אמרת המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא שידע הבעל האמת מיהו קשה דמשמע הכא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה דף ג: משמע דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבעינן עדים ויש לומר דהתם מיירי באינו שותק אבל בשותק בעד אחד מהימן:

8 תוספות פתח ↗

רבא אמר כו' - וא"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני' ליה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה:

9 תוספות פתח ↗

מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני - דאישתבאי והיכי קאמר גמרא ולא נמצא הקשה בקונט' אדרבה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אם ינאי בחזקת כשרות כדאמרינן גבי כהן בפרק האשה שנתארמלה כתובות דף כו: ותירץ ה"מ אי הואי איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה דהתם אית לה חזקה דכשרות אבל בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול שאומרים שאמו נשבית קודם שנולד וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות דף יג. לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וי"ל דלא אמר אוקי תרי בהדי תרי אלא בתרומה דרבנן ותרי ותרי ספיקא דרבנן ובהא לא החמירו אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא החמירו ואסורה היא מדרבנן:

10 תוספות פתח ↗

ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול - ובריש מכילתין דף ד. אמר וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וכו' משמע דלשון זרע לא משתמע אלא כשר וי"ל דשאני הכא דזרעו מיותר דהוה מצי למיכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן:

11 קידושין פתח ↗

וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִידּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה – הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזֶה זוֹ – זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין.

12 תוספות פתח ↗

כל מקום שיש קידושין ויש כו' וכל מקום שאין קידושין ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה. נראה לר"י דהך סתמא אתיא כרבי שמעון התימני דאמר בסוף פ' החולץ יבמות מט. יש ממזר מחייבי כריתות ולא מחייבי לאוין וכה"ג קאמר הכא ועוד נראה לר"י דהלכה כי הך סתמא אע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות דף צב. כר' עקיבא מ"מ הך סתמא עיקר משום דמתניא גבי הילכתא פסיקתא דקידושין ועוד דמצינו בהרבה מקומות כי האי סתמא כדקתני התם יבמות דף יד: פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו ועוד תני איזהו ממזר כל שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת משמע דלא הוי ממזר אלא מחייבי כריתות:

13 תוספות פתח ↗

1 גמרא ושנעבדה בו עבירה כו' ע"פ עד אחד כו' נאמן. מלת נאמן ליתא שם רק אביי הוסיפה כאומר דמוכח שם דנאמן. ועמש"כ בשבת קנג ב:

2 שם אבל נטמאו טהרותיך כו' חזי ליה בימי טומאתו. גם מכאן ראיה להמ"א שהבאתי שם יג ע"ש:

3 שם דההוא סמיא דהוה מסדר כו'. ביצה טז ב:

4 רש"י ד"ה מה תהא עליה. ומונחת ובתוכה כתובות המצות כו'. כ"ה הגי' בע"י:

5 רש"י ד"ה ותוצץ. כניצוץ המבעיר גחלת. הוא לשון הגמרא בסנהדרין ק ב:

6 רש"י ד"ה שמעון בן שטח. אחי אשתו כו'. כ"ה בברכות מח:

7 תד"ה אמר אביי. וי"ל כו' המעות מתנה. תימה דהלא שניהן צווחין דכוונו לקידושין. ואולי ר"ל דהתורה הפקיע כחו מהמעות ונתנתם לה ודוחק:

8 תד"ה רבא. אלא משום דאיכא רגלים לדבר. קשה דהא טעמא דע"י קינוי וסתירה נאמן ע"א בטומאה הוא משום רגלים לדבר כדאיתא בסוטה ר"ד ג וא"כ הכא נמי נאמינהו. וי"ל דהתם איכא רגלים בלתי אמירת העד שהרי קינא לה ונסתרה אבל הכא הרגלים הוא ע"י העדאת העד. אך מ"מ קשה גבי חלב אמאי מייתי קרבן בשתק כיון דלאו הודאה היא נקרי כאן ולא שיודיעוהו אחרים. וי"ל דמאו הודע אליו לא ממעטינן אלא העדאת ע"א בלא רגלים לדבר אבל בדאיכא רגלים עדיף טפי ולא נמעט. אבל מ"מ לא הגיע למעלת ב' עדים ובדבר שבערוה בעינן ב' עדים דוקא דהרי ילפינן דבר דבר:

9 תד"ה מאי. וי"ל דל"א אוקי תרי כו' אלא בתרומה דרבנן כו' אבל ביוחסין כו' החמירו כו'. ר"ל אבל בספיקא בעלמא מהני חזקה אפי' ליוחסין ואפי' לבתה לדברי המכשיר כדמוכח בסוגיא דכתובות ולקמן עד ובספיקא דתרי ותרי החמירו אפי' בה דאיכא חזקה. והמהרש"א ל"ד בכאן במחכ"ת:

10 תד"ה ולזרעו. שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה. וקשה הרי תרומה והמורם מקק"ל נאכלים לבנות כהנים. וי"ל משום דכהונה לשון שירות שאיננה כלל בנשים:

11 במשנה הולד הולך אחרי הפגום ואיזה זו זו אלמנה לכ"ג כו'. לכאורה קשה הלא גרושה וחלוצה מותרות בתרומה ואלמנה מותרת אף להנשא לכה"ד. והולד הוא חלל ואסור בתרומה ואם היא בת פסולה לכה"ד וא"כ הוא פגום יותר מהן. וי"ל הרי גם הן נעשית חללות עכשיו כדלקמן עז:

12 תד"ה כל. ועוד דמצינו כו' כי האי סתמא כדקאמר התם פשיטא כו'. כצ"ל:

13 בא"ד ועוד תני איזהו ממזר כו'. בעלי הגהות לא הראוני מקומה. ואם כוונו למאי דא"ר אלעזר בן שמוע ביבמות שם ולקמן עה ב ע"ש. מאי ראיה היא לפסק הלכה. גם מבלעדו מצינו הרבה תנאים דס"ל כן. ונ"ל להגיה דצ"ל ותני והכל ראיה חדא והוא מדקאמר סתמא דהש"ס פשיטא כו' מוכח דכן הלכה רווחת. רק דל"ת דל"פ פשיטא אלא משום דהתם מיירי בח"ל דלאו דשאר ע"ש בתוס' לזה קאמרי ותני כו' וענוש כרת. וא"כ אתי לאפוקי אפי' ח"ל דשאר ואפ"ה קאמר על זה פשיטא:

1 קידושין פתח ↗

״שׁוֹרְךָ נִרְבַּע״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן, וְתַנָּא תּוּנָא: וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים – נֶאֱמָן. הַאי ״עַל פִּי עֵד אֶחָד״, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים, הַיְינוּ ״עַל פִּי הַבְּעָלִים״, אֶלָּא לָאו דְּשָׁתֵיק?

3 ביצה פתח ↗

הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ. לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר.

« רש"ש על קידושין ס״ה ע״ב רש"ש על קידושין ס״ז ע״א »