רש"ש על קידושין ב׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור קידושין ב׳
1 הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.
2 וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם.
3 גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף,
4 וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״,
5 וְקִיחָה אִיקְּרִי ״קִנְיָן״, דִּכְתִיב: ״הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם״.
6 אִי נָמֵי, ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״, תָּנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״.
7 וְנִיתְנֵי הָתָם ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מֵעִיקָּרָא תָּנֵי לִישָּׁנָא דְאוֹרָיְיתָא, וּלְבַסּוֹף תָּנֵי לִישָּׁנָא דְרַבָּנַן, וּמַאי לִישָּׁנָא דְרַבָּנַן? – דְּאָסַר לַהּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא כְּהֶקְדֵּשׁ.
8 וְנִיתְנֵי הָכָא ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ״ בְּדִידַהּ, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידַהּ.
9 וְנִיתְנֵי ״הָאִישׁ קוֹנֶה וּמַקְנֶה״! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִיתַת הַבַּעַל, דְּלָאו אִיהוּ קָא מַקְנֵי – מִן שְׁמַיָּא הוּא דְּמַקְנִי לָהּ.
10 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִי תְּנָא ״קוֹנֶה״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ בְּעַל כׇּרְחָהּ – תְּנָא ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, דְּמִדַּעְתָּהּ – אִין, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – לָא.
11 וּמַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״שָׁלֹשׁ״? לִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״ וְ״דֶרֶךְ״ לְשׁוֹן נְקֵבָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ״.
12 וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: ״בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב״, נִיתְנֵי ״שֶׁבַע״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״, וְאַשְׁכְּחַן ״דֶּרֶךְ״ דְּאִיקְּרִי לְשׁוֹן זָכָר, דִּכְתִיב: ״בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ״. אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! וְקַשְׁיָא נָמֵי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי!
13 קְרָאֵי אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין: הָכָא, דִּבְתוֹרָה קָאֵי, וְתוֹרָה אִיקְּרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״ – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם, דִּבְמִלְחָמָה קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר.
14 מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין: הָכָא, דִּלְגַבֵּי אִשָּׁה קָאֵי – קָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם, דִּלְגַבֵּי אִישׁ קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִיבָּדֵק וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִיבָּדֵק, דְּהָא אִשָּׁה נָמֵי בְּאוֹנֶס מִיטַּמְּאָהּ – תָּנֵי לְשׁוֹן זָכָר.
15 מַאי טַעְמָא תָּנֵי ״שָׁלֹשׁ״ – מִשּׁוּם ״דְּרָכִים״? נִיתְנֵי ״דְּבָרִים״ וְנִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי ״בִּיאָה״, וּבִיאָה אִיקְּרִי ״דֶּרֶךְ״, דִּכְתִיב: ״וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת״.
16 הָא תִּינַח ״בִּיאָה״, ״כֶּסֶף״ וּ״שְׁטָר״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם ״בִּיאָה״.
17 וְתָנֵי תַּרְתֵּי אַטּוּ חֲדָא? הָנָךְ נָמֵי צוֹרֶךְ בִּיאָה נִינְהוּ.
18 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וְלֹא כָּתַב ״כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ״? – מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ.
19 וְהָא דִּתְנַן: ״בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב״, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! הָתָם הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּדַרְכָּא דְּמֵיכְלָא יַתִּירָא לְאֵתוֹיֵי לִידֵי זִיבָה, וְדַרְכָּא דְּמִישְׁתְּיָא יַתִּירָא לְאֵתוֹיֵי לִידֵי זִיבָה.
20 וְהָא דִּתְנַן: ״אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים״, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן מִתְנֵי סֵיפָא: ״וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד״. סֵיפָא נָמֵי, נִיתְנֵי ״דָּבָר״!
פירוש רש"ש על קידושין ב׳
1 במשנה וקונה א"ע בחליצה כו'. היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה א"ע דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג"ד:
2 רש"י ד"ה פרוטה. של נחושת. וד"ה איסר. של כסף. נראה דרצה בזה ליישב דקדוק התוס' בד"ה וכמה. וכוונתו משום דפרוטה היא נחשת לכן משערה באיסר דהוא כסף דמטבע הוא לגבי נחשת כדאיתא ר"פ הזהב:
3 רש"י ד"ה בביאה. אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה. אף דגם אשה דעלמא דניקנית מה"ת בכסף ושטר ג"כ אין גומרין בה לדברים הללו. מ"מ ביבמה אילו הוו קנינם מה"ת היו גומרין בה כמו ביאה דאפי' את"ל דאירוסין עושה ביבמה הוות בה כנשואה: ומה שסיים אלא לפוסלה כו'. הל"ל ג"כ להצריכה גט:
4 בתוי"ט ד"ה בביאה ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. ול"נ דתרוייהו צריכי וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה אף דלענין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:
5 תד"ה בפרוטה. וא"ת כו' דהא לקמן מיבעי' ליה קרא גבי ע"ע ישיב כו'. לכאורה יש לומר דהתם נצרך קרא דאפי' קנהו האדון בכסף יוכל להפדות בע"כ אף בש"כ. ונראה דכוונתם להא דלקמן רד"ח דמייתי הגמרא האי קרא על תחלת קנינו ולא כהמציין לדף י"ו. אבל ק"ל אימא דילפינן מהיקשא דאחרת וכמו דהקשו בעצמם לקמן ד ב בד"ה מעיקרא. וי"ל דא"כ הל"ל דון מינה ומינה דליבעי בש"כ ב' פרוטות:
6 בא"ד וי"ל דילפינן מע"ע. עי' מהרש"א. ומש"כ דפסיקא להו בערכין דאיתא בשטר ובקרקע. הן קרקע מצאנו להדיא בסנהדרין טו באוקימתא דר' אבהו ע"ש. גם מה שהביא לענין קידושין בקרקע מהר"ן. התוס' עצמן פסיקא להו כן לקמן ה בד"ה שכן פודין. ומש"כ דלתירוץ שני צ"ל דנילף מנזיקין. קשה דא"כ נימא דבקרקע בעי מיטב:
7 תד"ה וכמה. אבל פרוטה איכא פלוגתא כו' זמנין דזיילי כו'. נראה דצ"ל וזימנין דהוא טעם נוסף. אבל קשה דהא איסרין ג"כ זיילי כדאמרי' בגמרא והביאו התוס' בדבור הסמוך וא"כ ה"ל לתנא לשערה בדינר וליתני אחד מקצ"ב בו וכן הקשו התוס' בב"מ מד ב ותירוצם דשם אינו עולה לכאן. ולפמש"כ במהדורות לס' נת"ע דף קיא דהמשנה בהרבה מקומות אינה מזכרת אלא ראש הענין ובתשלומו סמכה על הגירסא המקובלת בע"פ ע"ש וכמו שאמרו בריש עירובין והתנן כו' ולא פליג ר"י אמר אביי פליג בברייתא א"ש:
8 תד"ה היבמה. ומנינא דסיפא למעוטי גט דלא נילף כו'. כצ"ל:
9 תד"ה וכתיב. ותנן נמי כו' הכל נקח בכסף מעשר. רצו בזה דאשכחן דשמשו חז"ל בשרש זה גם בבנין נפעל. והרש"א השיאם לכוונה רחוקה:
10 בא"ד וי"ל דלא שייך כו' ולוקחת עצמה כו'. אלמה לא עי' פרש"י בר"פ קרח בשם התנחומא. ואולי ר"ל דלשון לקיחה אינו נופל אלא על תחלת לקיחה אבל לא על חזרה. ולכן הוסיף הכתוב מלת לשוב גבי לא יוכל בעלה הראשון כו' בפ' תצא. ובסוטה יב פריך ויקח ויחזיר מבע"ל. אולם מצאנו אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי הושע י״ג:י״א ועוד כיוצא בו וי"ל ואכמ"ל:
11 גמרא בז' דרכים בודקין את הזב. עפרש"י והנה מדלא תני במאכל ובמשקה. נראה שיפה פי' הרע"ב בנזיר במאכל אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כגון בשר כו' חלב כו' יין ישן. דמאכל משמע איכות המאכל ומשקה ג"כ בכלל כדאמרי' שתייה בכלל אכילה ומשתה משמע בכמות. ששתה או אכל הרבה כי כל הסעודה נקראת בשם משתה בקרא אבל קצת עומד לנגדי לשון הגמרא לקמן דדרכא דמיכלא יתירא כו':
12 תד"ה אי תנא. ולא קתני היבם קונה כו'. לי י"ל משום דגם דעת היבם א"צ כ"כ כדאיתא בר"פ הבא ע"י אחר זה ראיתי שקדמני בזה הר"ן :
13 תד"ה ליתני שלשה. פי' כו'. כאן הנל"פ דקס"ד דדרך הוא לשון זכר משום דהקבוץ הוא דרכים ולמאי דמשני דדרך ל"נ ל"ק מזה דאשכחן כה"ג נשים פילגשים. ודבריהם נאותים על קושיא דלקמן ניתני דברים וליתני שלשה. אך גבי זב דתני שבעה ל"ז ואעפ"כ פריך ליתני דברים ע"כ משום דדברים הוה אורחא טפי למיתני:
14 תד"ה קשו. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן. ר"ל דלא פריך רק היכא דמצי לשנויי עמש"כ במו"ק י ד"ה ממתוחי. וכה"ג לקמן ד מתקיף לה מר בר"א ולאו ק"ו הוא כו' ואע"ג דגבי תושב ושכיר ע"כ צ"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
15 תד"ה אתרוג. א"כ קשה מהכא למאן דתני כרם רבעי. כצ"ל:
16 בא"ד בד"ג אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן. כצ"ל:
17 בסה"ד דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול. ק"ל מסוכה רד"מ הוא דאמר כהאי תנא כו' אתרוג בתר לקיטה כו' בין לשביעית ע"ש. הא מ"מ רוב גידולו בששית: