רש"ש על קידושין כ״ד

1 רש"י ד"ה ור"מ לטעמיה. וכי פרקה ליה בזוזי כו'. כצ"ל:

2 תד"ה ור"א. וכ"מ בירושלמי כו' ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל כו'. ק"ל הלא יל"פ כוונת הירושלמי דתאמר דנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה לר"ש אליבא דרבנן. או ע"מ שאקנה בה קרקע וכדומה דמהני אליביה אף לר"מ. ולר"א עכ"פ לרבנן:

3 בא"ד וא"ת לפיר"ת דלר"ש מועיל כו'. עמש"כ לעיל בישובו בס"ד:

4 תד"ה אלא. וקשה לר"ת דלא ה"ל להזכיר איש ואשה כו'. נ"ל דקושייתו איננה אלא לפי דמסקי בסוה"ד בפי' זוזי דידה. אבל לפרש"י דהיינו נכסי מלוג שהבעל אוכל מהן הפירות ובמס' גיטין מז ב אמרינן שאדם מביא בכורי אשתו וקורא ע"ש. ודאי לא נוכל למעטו ממעשרו ונצרך לזה מיעוט דאיש ולא אשה:

5 בא"ד ונראה לר"ת כו' והא דתניא בת"כ בפ' בחוקתי כצ"ל כו' לרבות את האשה כו' ולא לענין חומש. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מע"ש הל"ב. ולהקרבן אהרן נעלם כ"ז שפי' שם לרבות את האשה שמוספת חומש. ולכאורה קשה לשיטתם התוספתא ספ"ב דסוטה דחשיב דברים שבין איש לאשה ולא חשיב הא דהאיש מוסיף חומש ולא האשה. אולם התוס' שם ספ"ג תמהו ממילי טובא דל"ח להו:

6 בא"ד ומיהו בחנם הזכיר ר"ת למען תלמד כו'. ולי ג"כ קשה דהא האי קרא כתיב בהעלאת גוף המעשר לירושלים לא בפידויו:

7 בא"ד כדאמר גבי מעשר כו' דקני ליה בעל למ"ד כו'. ולעד"נ כיון דתנן סוף פ"א דמע"ש דאין לוקחין עבדים וקרקעות מדמי מע"ש ועי' ביבמות עג בתד"ה נכסי כהן דזהו לכ"ע וא"כ אין יכולין לעשות מהן קרן קיימת בעבורה וע"כ הבעל אוכלן עד לכלה לכן ודאי נקראו דידי' ונכון בס"ד. אח"ז מצאתי להרשב"א בחדושיו שקדמני בזה:

8 גמרא א"כ שן ועין מאי אהני לי'. ר"ל למאי איצטריכו תרוייהו דסגי בשן לחוד למעט מומין שבסתר:

9 שם קנס הוא קראי קא דרשי'. גי' זאת תמוה דהרי אפי' שן ועין דחשיבי מפורש אינן אלא קנס כמבואר בשבועות ספ"ה במשנה. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל קנס חכמים הוא קראי כו':

10 שם שאני אדם כו'. כדתניא המבעית כו' וחייב בד"ש. יש מקשים לפרש"י בב"מ צא דבחייב בד"ש אי תפיס לא מפקינן מיניה והרי העבד הוא כתפיס א"ע. ול"נ דגרמא בקנס אפי' לצאת יד"ש פטור דכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חדושו וכמו דמודה בקנס פטור אף לצאת ידי שמים כדמוכח ממעשה דר"ג בטבי עבדו בב"ק עד ב. ובלא"ה לפמש"כ הש"ך בחו"מ סי' כ"ח סק"ב בשם היש"ש לק"מ ע"ש. שוב ראיתי לשעה"מ בפ"ה מהל' עבדים שדבר בזה ולעד"נ כמש"כ:

11 שם תניא אידך הרי כו' וסמאה אם יכול להשתמש כו'. משמע דוקא סמאה לגמרי אבל באינו יכול להשתמש א"י לחירות. וכללא דמילתא דיש ה' חלוקים בעין. א נהורא בריא. ב נהורא כחישא ויכול להשתמש בה. ג נהורא כחישא שא"י להשתמש בה. ד סמויה לגמרי. ה חטוטה. וא"י לחירות אלא אם עשה מא' ג' והוא דין דברייתא הראשונה. וכן מב' ד' והוא מברייתא השניה. וכן מד' ה' וזהו דינו דרב ששת לקמן. ולדין האחרון נראה שכוון הרמב"ם במש"כ בהל' י"ג ואצ"ל אם היתה עין העבד כואבת כו' ועקרה לו כו'. אבל תימה לי מאי איריא כואבת אפי' סמויה לגמרי נמי:

12 רש"י ד"ה בכולן. אראשי אברים קאי. לכאורה הכי הל"ל אשן ועין וראשי אברים קאי:

13 רש"י ד"ה שהתורה זכתה לו. מש"כ הרש"א דלפ"ז לא א"ש הצריכותא דלעיל ע"ש. נ"ל דמעיקרא דס"ד למילף במה מצינו ופריך דהוו ב' כתובים הבכ"א ע"כ דהוה ס"ל דדמו לגמרי אהדדי לכן ה"ל כאילו כתובים ממש עי' מש"כ בריש ב"ק כיוצא בזה אבל לפי האמת דל"י להו אלא מכלל ופרט או מרבויי ומיעוט יש חילוק ביניהם עי' עירובין כח בתד"ה אהני ובמהרש"א ולפי ריב"א שבתוס' א"ש טפי:

14 תד"ה סמויה. דחטטה עשאו מחוסר אבר. מה שהקשה הרש"א משנו נדודה והפילה. נ"ל משום דשן לא מיקרי מחוסר אבר דדרך הוא שיפול מחמת זקנה. ועוד שלא נברא עמו. ולכן בבהמה אינו פוסל להקרבה ואף באדם אינו אלא משום מראית עין. ונטילת שן אחד גם בו אינו פוסל עי' בתוס' ר"פ על אלו מומין:

15 בת"י דאפי' עינו סמויה בו כו'. כצ"ל:

16 תד"ה ת"ל. מכל החי מכל בשר. כצ"ל: