מאירי על ביצה י״ב א

« מאירי על ביצה י״א ע״ב מאירי על ביצה י״ב ע״ב »

5 ביצה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: לָא אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ — הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. דְּאִי בֵּית הִלֵּל, הָא אָמְרִי: מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ — הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. הָכָא נָמֵי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה שְׁחִיטָה לְצוֹרֶךְ — הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

6 ביצה פתח ↗

מָר סָבַר: עֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְעֵרוּב הוֹצָאָה לְיוֹם טוֹב. וּמַר סָבַר: עֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵרוּב הוֹצָאָה לְיוֹם טוֹב, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״. בְּשַׁבָּת — אִין, בְּיוֹם טוֹב — לָא.

8 ביצה פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אֶלָּא מֵעַתָּה, לִיפַּלְגוּ בַּאֲבָנִים! אֶלָּא מִדְּלָא מִפַּלְגִי בַּאֲבָנִים, שְׁמַע מִינַּהּ, בְּהוֹצָאָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ פְּלִיגִי.

9 ביצה פתח ↗

לוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה

10 ביצה פתח ↗

מֵתִיבִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל עוֹלָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאֵינָהּ קְרֵבָה בְּיוֹם טוֹב, וְעַל שְׁלָמִים שֶׁהֵן שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁקְּרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

13 יבמות פתח ↗

וּמַאן הַאי תַּנָּא דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל וְאִיסּוּר מוֹסִיף וְאִיסּוּר בַּת אַחַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהוּא נוֹתָר מִן מוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְּפִיו — חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם. וְרַבִּי מֵאִיר אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאָמַר: טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה — פָּטוּר. אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר, הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי תִּינוֹקוֹת — דִּזְמַנּוֹ בָּהוּל, אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דְּאֵין זְמַנּוֹ בָּהוּל — לָא. וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דְּאֵין זְמַנּוֹ בָּהוּל, וְקָפָטַר! דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הָכָא בִּתְרוּמָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח עָסְקִינַן — דִּזְמַנָּהּ בָּהוּל. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּאִיסּוּר בַּת אַחַת, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ: דְּשַׁוִּינְהוּ שָׁלִיחַ, וְשַׁוּוֹ אִינְהוּ שָׁלִיחַ, וּפְגַע שָׁלִיחַ בְּשָׁלִיחַ. אֶלָּא נִדּוּת הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: בְּשׁוֹפְעוֹת מִתּוֹךְ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְאַחַר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר — לְאִחַיּוֹבֵי אִינְהוּ, מִתּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר — לְחַיּוֹבֵי אִינְהִי. מַפְרִישִׁים אוֹתָן. וְהָא אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: שֶׁבָּעֲלוּ וְשָׁנוּ. וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת, תְּלָתִין וְתַרְתֵּין הָוְיָין! וְלִיטַעְמָיךְ — לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּמְחַיֵּיב עַל כׇּל כֹּחַ וָכֹחַ — טוּבָא הָוְיָין. אֶלָּא דִּבְכֹחַ רִאשׁוֹן קָחָשֵׁיב, הָכִי נָמֵי, דְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה קָחָשֵׁיב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן:

1 יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים מהם שמותר לכתחלה ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ומהם שלוקה בהוצאתו וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אע"פ שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה והוא שאמרו בתלמוד המערב לאו קטן דוקא אלא אף גדול ואע"פ שלא התירוה במסכתא זו בגדול אלא בצריכין לו ר"ל לדרוש ברבים טעם הדבר מצד שאין צורך הבאת גדול מצויה אלא בדרך זה והרי אמרו רב נחמן שרא לאפוקי לילתא איתתיה משום דבעיתא וכן בתלמוד המערב אמרו בענין קטן שמואל מטעין ליה מערס לערס ר"ל ממטה שבבית זה למטה שבבית אחר ובמשנה אחרונה אמרו לדברי הכל משלחין כלים בין תפורין לשאינם תפורין:

2 וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ"מ הוא מכוין למצוה אע"פ שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביו"ט והדבר ידוע שאין מקריבין עולת נדבה ביו"ט וכן המוציא לצורך אוכל נפש אע"פ שאין אותו אוכל מותר לו וכן כל שמוציא דברים שיש עליהן תורת כלי שמלאכתו להיתר אע"פ שאין צריך לו אלא שיש כאן דמיון קצת צורך כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה וכן בדין זה כל מה שהוא צריך לו ואינו שוה לכל נפש שהרי אע"פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסרו מוגמר ביו"ט מפני שאינו שוה לכל נפש כמו שהתבאר בראשון של כתובות:

3 וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם ואם לא הוציאם אלא שטלטלם יש כאן איסור אלא שאינו לוקה:

4 למדת שזה שאמרו בתלמוד המערב ולא את המפתח ובית הלל מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל של כלים לא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה שנראה מכאן שאלו לא היו לו פלפלין בגווה היה אסור אין הלכה כן ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר ושמא לא אמרוה אלא שהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו ובתוספתא יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש:

5 שמא תאמר היאך לא נאסרה הוצאה זו מצד שהיה אפשר לו מבערב יראה לי מפני שאי אפשר להעלות על לב כל הדברים שאדם צריך בהוצאתם וגדולי המחברים כתבו הטעם כדי להרבות בשמחת יו"ט ולא יהא כמי שידיו אסורות:

6 לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך ונמצאו בדין זה הבערה ושחיטה והבערה ובישול הוזכרו בסוגייא זו ואפייה בכלל בישול הוא וכל אחת מאלו שנעשית לאיזה צורך שוה לכל נפש כגון גחלת לחמם ושחיטה וצריך לדם או למצוה כגון הבערת חמץ בפסח וכן כלם כיוצא באלו מותר לכתחלה וכל שנעשית לצורך יום טוב עצמו אע"פ שאין הדבר מותר לו כגון מבשל את המוקצה או שכונתו בהם למצוה אע"פ שאינה מצוה כגון שוחט עולת נדבה אסור ואינו לוקה ואם עשאן שלא לצורך יו"ט ושלא לכונת מצוה ושלא לשום צורך שלו לוקה בעשייתן אלא אם כן אנו באין עליו מתורת הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו' כמו שיתבאר במקומו הא במקום שאין לבא עליהם מטעם זה כגון ששוחט דברים האסורים לצורך מחר לוקה:

7 בתלמוד המערב אמרו מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר"ל נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינו רוצה לעמוד בלא נר אף בשעה שהוא ישן ואמרו עליה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולשיטתנו מותר לכתחלה שהרי יש כאן צורך קצת ודבר השוה לכל נפש הוא אע"פ שאין רגילין בכך ואע"פ שאמרו שם בעי ר' נחום קומי ר' יוחנן ואמר לא תיסור ולא תישרי אנו אין מפקפקין בה ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש ואינו נראה ומכאן אנו מתירין להדליק נר בבית הכנסת אפילו בימים ויש אוסרין בימים אלא שמודים הם להדליקם בלילה:

8 שאר מלאכות אין אומרים עליהם מתוך אע"פ שאמרו בביאה לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא שכך פירושו של דבר מתוך שהותרה חבורה בשחיטה לצורך וכו' וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו מעתה המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם יש כאן שלשה מלקיות ושני איסורין לוקה מאכילת גיד הנשה ומאכילת בשר בחלב ומשום בישול בשר בחלב ויש שם איסור בישול שלא לצורך ביו"ט ואיסור הבערה שלא לצורך ביו"ט ואין בהם מלקות הואיל ויש בהן סרך מלאכת אוכל נפש ואלו היה בהן דין מלקות לא היה בהם אלא מלקות אחת שאין חלוק מלאכות ביו"ט כמו שביארנו באחרון של מכות ומ"מ במקומו יתבאר שאין בגידין בנותן טעם:

9 מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה ומה שכתבתי נראה לי ברור ופירוש הסוגיא כלה מתישב על פסק זה יפה בתחלת העיון וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפירושנו אלא שאני מודיעך כאן עקרי הדברים בקצור:

10 והוא שאמרו השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דשוחט שלא לצורך הוא שהרי אין מקריבין עולת נדבה ביו"ט ואמרו ליה דאמר לך מני בית שמאי דאלו בית הלל מתוך שהותרה וכו' ואע"פ שהם מודים שאינה קרבה כדאיתא בפרק שני מ"מ אינו לוקה אלא שאסור והקשה ודילמא בעירוב הוצאה קמיפלגי דלבית הלל אין שם הוצאה אסורה ביו"ט שאינה בכלל שאר מלאכות הואיל ואינה מלאכה הנעשית בידים שהרי נאמר ולא תוציאו משא וכו' ביום השבת הא ביו"ט שרי אבל כל שהוא מחמת מלאכה גמורה כגון שחיטה שהיא מלאכה אין אומרין בה מתוך וכו' ואף לבית הלל לוקה והשיבו אי בהא פליגי לישרו בית הלל אף באבנים דכחא דהיתרא עדיף ואם משום טלטול כל שאינו נאסר בהוצאה אינו נאסר בטלטול שעקר איסור טלטול משום הוצאה הוא אלא ודאי הוצאה מלאכה היא ומטעם מתוך הוא דשרו לה בית הלל כל שהיא לאיזה צורך הא בלא שום צורך אסירא ובאבנים וכיוצא בהם לוקה ובמה שהוא סבור לעשות מצוה אסור אלא שאינו לוקה והוא לשוחט עולת נדבה ואחר שלמדנו דין זה בהוצאה ושחיטה חזר ולימדנו בהבערה ובישול דניתני תנא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש ושתים מהם הבערה ובישול שלא לצורך ואמרו ליה בית שמאי היא דלבית הלל אע"פ שאסור הואיל ואינו ראוי לאכילת יו"ט מ"מ אינו לוקה הואיל וסרך אוכל נפש הוא ונמצא שלא חלקו בית הלל בכל אלו אלא שאינו לוקה אבל באיסור מיהא מודים הם הואיל ואין שם צורך אלא שמאחר שיש בהם צד מצוה או צד אוכל נפש אינו לוקה ולמדת לבית הלל שיש דברים שמותרין לכתחלה ויש שהן אסורות אלא שאינו לוקה ויש שהוא לוקה בהן על הדרך שכתבנו:

11 מאחר שהתרנו הוצאה ביו"ט אין אנו צריכין בו לא לעירובי חצרות ולא לשתופי מבואות ורשאי להוציא בלא עירוב ואם מפני אותן הדברים שאין ראויין לטלטול הרי אין עירוב מועיל בהם שמא תאמר יועיל להתיר לכתחלה הוצאת כלי שמלאכתו להיתר ואין לו בו שום צורך אע"פ שמ"מ עירוב מועיל בכך הרי אין לו שום צורך בו ומה לו לחזר אחר העירוב בדבר שאם יצטרך לו יהא מותר לו בלא עירוב אלא שמקצת חכמים מצריכין בכך מצד שאין רבים נזהרים מלהוציא דברים שאין בהם לו צורך וחכמי צרפת כתבו שלא נאסרה הוצאה בדבר הראוי לטלטל אף שלא לצורך כלל אלא ברשות הרבים הא מחצר לחצר לא וגאוני הראשונים נוטים לדעת זה וגורסים עירוב והוצאה כלומר עירוב מבית לבית ומחצר לחצר והוצאה לרשות הרבים וכן דעת רוב מפרשים שכל שאין לו בו שום צורך ואין בו איסור טלטול צריך עירוב מחצר לחצר ומבית לבית ושמא תאמר והלא אמרו למטה מערבין עירובי חצרות מיו"ט לשבת שאין אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא אין עירובי חצרות ביו"ט כלל ומותר לו להוציא מזה לזה בלא עירוב לא נאמרה אלא בדברים שיש בהן קצת צורך ליום על הדרך שביארנו:

12 מ"מ אם רצה לצאת חוץ לאלפים אמה צריך הוא לעירובי תחומין כשבת ומדברי סופרים שאלפים אמה אף בשבת אינו אלא מדברי סופרים שאין תחומין מן התורה אלא בשלש פרסאות ואף בשלש פרסאות יש אומרים שאינם מן התורה אלא בשבת אבל ביו"ט אינן אלא מדרבנן וראיה להם ממה שאמרו באחרון של מסכתא זו ולא רוכבין על גבי בהמה ופי' בה בגמ' גזרה שמא יצא חוץ לתחום והקשו על זה שמעת מינה תחומין דאוריתא וחזרו ופירשוה גזירה שמא יחתוך זמורה ואם תחום שלש פרסאות מן התורה אפילו ביו"ט היה לו לומר שמא יצא חוץ לשלש פרסאות ומ"מ אומר אני שלא היה לו לחוש ליציאת חוץ לשלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבת עסקים ביו"ט ליכא ומ"מ אף לאלפים אמה צריך עירוב מיהא מדברי סופרים:

13 ויום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"ד א' שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת כריתות פרק אמרו לו י"ד א' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים אינו כן שהרי דחויה היא במקומה כמו שאמרו שם עליה בריתא היא ואע"פ שיש לפרש בריתא היא כלומר שאין להביאה מכאן והוא אמר זאת אומרת הא מ"מ עקר הדבר מצד עצמו לא נדחה מ"מ נראין הדברים שנדחה מקצתו ונדחה כלו שהרי במסכת עירובין ל' ב' אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אע"פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא פשיטא ליה שיום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת וכן כתבו גדולי הפוסקים:

14 זה שכתבנו שתחום שלש פרסאות מן התורה יש חולקין בה משמועת ולא רוכבין וכו' וכבר תירצנוה לדעתנו והם חולקים עוד בה ממה שהזכירו ספק באו חוץ לתחום ונראה לי לתרץ בה שאין דרך הבאת פירות מחוץ לשלש פרסאות והיא התשובה ממה שהתירוה לאלתר לאחרים וכן שאין המוקצה בגוף הפירות מצד עצמו ולא עוד אלא שאף הם מודים ששביתת פירות מדרבנן ומ"מ הם מביאים ראייה ממה שאמרו בפרק כלל גדול ס"ט א' דידע לה לשבת במאי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וא"כ היה לו לומר בשלש פרסאות ודברי הכל ואף בזה אני מתרץ בשלש פרסאות שאין השגגה מצויה בהם ובתלמוד המערב אמרוה כשיטתנו והוא שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ובשלישי של עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

« מאירי על ביצה י״א ע״ב מאירי על ביצה י״ב ע״ב »