פירושים על גילוי וכיסוי בלשון ק״ח

1 געגועים כמוסים להציץ ביאליק, איגרות, כרך א' עמ' לט־מ והנני בחדרי – אני מביט צר מעון, עוד הפעם עולמי הצר והתהו עם ארבעת כתליו ועם ארבע אמותיו, חלומותי, עוד הפעם שואה, אמש ומשואה וגם קרן אור אחד לא יגיה אֱשׁוּן חָשְכָם, אפי ישום וישאף עוד הפעם אד וקטור מחנק־נפש הממלאים את כל חללו של עולמי השוכן בערפל, העורב השחור עם שירתו השחורה משחור ינקר עוד הפעם את מוחי, את ראשי ואת כליותי… הוי ראשי כבד עלי כמו כבד עופרת יצוק בקרבו ויסך מעבור בו כל התמונות הצוהלות והחיות אשר ראיתי יומם, רק זכרונות אֲפֵלִים וּמְטֻשְׁטָשִׁים, רשמים בלתי נכרים… ושמה ושאיה תבואנה לרגלם, ובלבי תהו ובהו… צפור בכלוב!… ארי על מסגר!… טנטלוּס אומלל!…

2 ביאליק בשיחה: שלמה שבא, "חוזה ברח", עמ' 308: "בקרבי פנימה חיים ולוהטים, תובעים ודורשים מאתיים יצרי־רע שאינם נותנים מנוח, אלא שאני כבלתי אותם בשרשראות ברזל כמו שכפתו את פרומתיאוס האגדי והשלכתים כפותים לרגלי הספר".

3 ביאליק, דברים שבעל־פה, "על האגדה", כרך ב' עמ' עד "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה; שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו". הנה כאן יש הגדרה על התוכן העיקרי של האגדה. ובכן האגדה כוללת בתוכה הכרת בורא העולם ואת דרכי אלהים ואת המדות הטובות, ומתוכה יש יותר להכיר וללמד ממה שאפשר ללמד מההלכה. ההלכה היא מעשה, עשיה, אבל למוד של הכרה אפשר מתוך האגדה. האגדה מורה להשתמש במשלים ובציורים כמו כל יצירה אמנותית רבת תוכן, אינה יכולה להסתפק בלשון מופשט בלבד, יבשה, היא מוכרחה להשתמש בלשון צבעית, ציורית. הלשון הציורית נקראת באגדה משל, מפני שכל ציור הוא ממילא גם המשלה, דמוי דבר לדבר. אני חושב, שהמלה משל יותר קולעת למטרה מאשר ציור; יש לו לשון ציורית. המלה ציור היא תרגום מלשונות אחרות, והמלה משל היא יותר עמוקה, מפני שכל ציור הוא בשרשו משל, ז.א. אם אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר שני, מפני המיון שבין שני הדברים. אם כן, מושל בתנ"ך הוא מה שקוראים Künstler והמשלים הם ציוריים. "אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל אדם יכול לעמוד על דברי תורה". יש עניינים שבלי משל א"א לעמוד עליהם, אבל רק אם משתמשים בלשון ציורית. וכאן בא על זה תיכף ומיד משל: משל למלך שאבד זהוב מביתו או מרגלים טובה – לא ע"י פתילה באיסר הוא מוצא אותה? ע"י נר קטן, איסר – מטבע קטנה מאד, הוא מוצא את הדינר של זהב שאבד לו ע"י נר של פרוטה, כך "המשל הזה לא יהא קל בעיניך שעל ידי המשל אדם עומד על דברי תורה".

4 ג. שלום, דברים בגו, עמ' 226-227 ראשית כל יש לדבר כאן על השקפת־העולם הסמלית, הסימבולית, של הקבלה בכל צורותיה. מה פירושו של סימבוליסמוס זה? הרי הרמז, המשל, האליגוריה הם צורות רגילות של המחשבה גם מחוץ לתחומי הקבלה, והפילוסופים השכלתניים שלנו טרחו לא פחות מבעלי הקבלה לגלות את הפְּנים, הנסתר של תורת ישראל ושל העולם כולו. ובמה איפוא זכו אלה לעלות על גביהם? אבל לסמל, לבחינת הסוד של המקובל יש תכונה מיוחדת. רמזי הפילוסופים ובעלי האגדה פותחים בעולם הביטוי והמבע וגומרים בעולם הביטוי, הנמשל הוא ממין המשל, ואפשר היה אם נרצה בכך לבטא אותו באופן ישר, מצד עצמו, בלי להיזקק למשל כלל. אם מעשה המרכבה של יחזקאל רומז לתורת הגלגלים והתכונה, אם סיפורי התורה רומזים למטאפיסיקה של אריסטו, הרי הנרמז אינו מעבר לגבולי הביטוי, ואינו צריך כלל לרמז כדי להיגלות. לא כן הסמל שבקבלה. אמנם יש רמזים רבים מהמין הראשון גם בקבלה. אבל לא הם הקובעים את פרצופה. כאן, בקבלה, ידובר על מציאות שאין לה כל דרך אחרת להיגלות אלא ברמז הסימבולי בלבד. מציאות שרשית נעלמת, שמצד עצמה ולפי חוקי עצמה אין לה ביטוי, מוצאת אותו בסימבול. נמצא שבכל סימבול אמיתי יש גם צד של סוד. הוא מביע בקיצור מה שאין הפה יכול להגיד ואין האוזן יכולה לשמוע. המקובל מגלה בכל דבר ובכל ענין את בחינת הדו־פרצופין שבו: הוא מוצא בו עולם שלם של הנגלה, הכל משתקף בכל והכל נעשה אספקלריה לכל; אבל נוסף לזה הוא מוצא בו עוד איזה דבר־סוד שאינו שקול בחשבון ההוראות והביטויים. כל דבר המתהפך לסימבול, יש בו כדי להוריד אותנו לתהום רבה הרובצת תחת, אל התהום של מה שלא ניתן בביטוי כלל, אל בחינת האין. בכל דבר ובכל דיבור שבעולם מתגלה למקובל איזה זיו מסתתר של חיים גנוזים, חיי אין־סוף המאירים פנימה. זיו זה הבא כאילו ממרחקים ומעורה בכל זאת במהותו של כל דבר, הוא המציין את שכבת המציאות שהמקובל יונק מתוכה. אפשר לומר שכל העולם וכל מעשה בראשית אינו אלא לשון, כביטוי סימבולי לשכבה ההיא של מה שאין המחשבה משגת, ממנה יתד ממנה פינה לכל בנין המושג במחשבה.