פירושים על גילוי וכיסוי בלשון צ״ט

1 הצל ק. ג. יונג: מתוך "זכרונות, חלומות, מחשבות" בעריכת א. יפה הצל נושא את כל מה שהיחיד מסרב להכיר בתוך עצמו ועם זאת, הוא תמיד כופה עצמו על האישיות באופן ישיר או עקיף, לדוגמה: תכונות אופי נחותות ונטיות אחרו שאינן תואמות. The Archetypes and the Collective Unconscious, CW 9, i, pp. 284 … הצל הוא הנסתר והמודחק, האשם והנחות שבאישיות, אשר שורשיו נעוצים הרחק במקורותינו החייתיים ולפיכך הוא מכיל את מכלול ההיבטים ההיסטוריים של הלא־מודע --- אם עד עתה האמנו שהצל האנושי הוא מקור הרוע, נוכל עתה להיווכח שהאישיות הלא־מודעת, כלומר הצל, אינו כולל אך ורק נטיות בלתי מוסריות, אלא גם תכונות חיוביות, כמו: אינסטינקטים נורמליים, דפוסי תגובה מקובלים, תובנות מציאותיות, דחפים יצירתיים, ועוד. Aion, CW 9, i, pp. 266.

2 רחל אליאור כדי להעלות את המחשבה ממעמקי התהום אתה צריך 'אותיות וכלים'. כלי – בניגוד לאור – הוא מה שיש לו צורה מגובשת. 'האור והכלי' או 'העצמוּת והכלים' או 'השפע והדין' – הכוונה תמיד ליסוד האינסופי לעומת היסוד הסופי. בדרוש קבלי על הפסוק "והחכמה מאין תימצא!" מבטלים את קריאת הפסוק כשאלה וקוראים אותו כחיווי: החכמה באה מהאַין, ואילו ה'יש' אֵלו האותיות והכלים. החכמה מקורה באַין המופשט ואילו גילויה תלוי בכלי האותיות והמלים. זו דוגמא לשימושים של האין והיש, של החכמה והבינה, האותיות והאסוציאציות שפירנסו את ביאליק ביצירתו. האין הוא בדיוק הבלתי־מודע, זה שאתה לא יכול לצור לו צורה. אין שום מניעה לקחת את היסוד הזה וליישם אותו על נבכי הנפש, נבכי השפה, נבכי הזמן… מי שקרא קבלה לא רואה בפרויד מחדֵש. הקבלה מדברת על נפש האדם מאות שנים לפני פרויד. על ההכרה שהנפש מורכבת. פרויד קרא לזה "אגו ואיד" והקבלה קוראת לזה "רוח, נשמה, חיה, יחידה". כלומר, הרעיון שהנפש מורכבת מהרבה מאוד כוחות, חלקם מנוגדים, חלקם מודעים לנו וחלקם לא – נוצר בקבלה הרבה לפני שהוא נוצר אצל פרויד. מה החידוש של הפסיכולוגיה? שהלא־מודע, שהוא צד השפע והשטף, מתגלה במודע, שהוא צד הסדר והצורה. מה שאמר פרויד – וזה תורף תורתו – שכל הצד של הלא־מודע, הכאוב שאינך יכול להגיע אליו במישרין – אפשר לנחש אותו, להגיע אליו, לפענח אותו באמצעות סימני דרך שהוא משאיר: בחלומות, בסימנים פסיכוסומטיים, בהתנהגות, בפליטות פה… והוסיפה ואמרה שהמציאות כולה רוויה בסימנים וסמלים גלויים של העולם הנסתר, הניתן לפענוח באמצעות הלשון. הקשר הזה הוא החידוש שלה. אבל הקבלה אמרה תמיד שיש מחלקות שונות בנפש ושחלקן יותר או פחות מוּדעות מהאחרות. אגב: זה מקרה מאוד מעניין שגם עגנון וגם פרויד וגם יעקב פרנק – כולם באו מבוצ'ץ'… מה יש במים של בוצ'ץ' שנוצרים שם אנשים שכאלה? איך אומר עגנון ב"קורות בתינו": "הרבה גידולים יפים הצמיחה עירנו"… יש פרי אחד שכולם מעדיפים להסתיר, אבל אני באה לגלות נסתרות אספר לכם עליו: יעקב פרנק נולד בעירנו בשכונה קטנה שקוראים לה קרלובקה… בכל אופן, מבחינתי זה תורף הדברים: הכוחות הדיאלקטיים האלה שיש להם תוקף גם בנפש וגם בשפה וגם בתרבות. הגילוי הגדול של ביאליק שהוא הראשון שניסח זאת בצורה כזו, שאומרת שהשפה היא לא רק דבר קפוא ולא רק דבר מילוני ולא רק דבר קומוניקטיבי – היא הרבה יותר מזה: היא התהום והיא הקרח, היא האינסוף והיא הסוף, והיא כל הזמן נמצא במטוטלת בין הכוחות הגדולים האלה. לכן אינני מחפשת במסה זו את התאולוגיה אלא את ביקורת התרבות, את התובנה העמוקה שהשפה היא אוקיינוס וממנה אתה יכול להגיע. היא גם גשר בין עבר להווה ולעתיד, בין הזכרון של חיים שאינם לבין חזון החיים שיבואו. השפה נושאת את הכל: אלפי שנות תזכורת ומירבצים, את המיתוסים, החלומות, את ההפכים כולם, את המוגבל והמופשט; היא נושאת את היחידאי ואת המשותף, את המילים שנוצרו על ידי יחידים יוצאי דופן ואת המסורת והקונוונציה ושבירת הקונבנציה… והיא גם מנגנון הכיסוי וההישרדות. השפה היא הדבר החשוב ביותר ובמיוחד – אלף פעמים במיוחד – לעם שלא היו לו שום מנגנוני זיהוי חיצוניים אחרים. השפה היתה לו המולדת המשותפת, מעבר לגבולות הזמן ומקום.