פירושים על גילוי וכיסוי בלשון נ׳

מהדורה: מסכת גלוי וכסוי בלשון עם פירוש עלי באר מאת עלי אלון ויריב בן אהרון. המדרשה אורנים, 2001

« פירושים על גילוי וכיסוי בלשון מ״ד פירושים על גילוי וכיסוי בלשון נ״א »

1 חי מדבר וולטר בנימין: על הלשון בכלל ועל לשונו של האדם, כרך ב' "הרהורים", עמ' 287, 290. האדם הוא המכנה בשם, ומכאן אנו יודעים שהלשון דוברת מתוכו בטהרתה. כל הטבע כולו, ככל שהוא מודיע עצמו, מודיע עצמו בלשון, כלומר בסופו של דבר באדם. על כן הוא אדוני הטבע ויודע לכנות את הדברים בשם. רק דרך מהותם הלשונית של הדברים מגיע הוא מתוך עצמו להכרתם – הווי אומר בשם. מעשה־הבריאה של האל נשלם כאשר הדברים מקבלים את שמם מן האדם, שהלשון לבדה היא הדוברת בתוכו בַּשם. --- ובמובן זה האדם, בהיותו מדבר בשם, הוא אכן דוברה של הלשון, ומטעם זה עצמו הוא גם דוברה היחיד. בהגדרת האדם כ"מדבר" --- למשל על פי התנ"ך, כמעניק השמות: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", כוללות לשונות רבות את ההכרה המטאפיסית הזאת. ---. באדם שילח אלוהים מתוכו לחופשי לשון זו ששימשה אותו ככלי של הבריאה. אלוהים נח בהניחו באדם את יצירתיותו לנפשה. יצירתיות זו, שנתרוקנה מן הפועל האלוהי, נעשתה הכרה. האדם הוא המכיר אותה לשון שבה אלוהים הוא הבורא. אלוהים ברא לו את האדם בצלמו, הוא ברא את העל־ההכרה בצלם הבורא. לכן המשפט: מהותו הרוחנית של האדם היא הלשון, טעון הסבר. מהותו הרוחנית היא הלשון שבה נתרחשה הבריאה. הבריאה נתרחשה במאמר, ומהותו הלשונית של אלוהים היא המאמר. כל הלשון האנושית אינה אלא השתקפותו של המאמר בשם. השם אינו מגיע אל המאמר כשם שאין ההכרה מגעת אל הבריאה.

« פירושים על גילוי וכיסוי בלשון מ״ד פירושים על גילוי וכיסוי בלשון נ״א »