פירושים על גילוי וכיסוי בלשון קפ״ה

1 גלידין רחל אליאור: צהר תעשה לתיבה "שפה, זיכרון ותרבות", מוסד ואן־ליר האינסופי המורכב מאותיות ותבות שמות ומלים, בעלי כוח בורא ומשמעות אינסופית, הוא ממאפייניה הבולטים של המחשבה היהודית לדורותיה. השפה נתפסת כבעלת מימדים מורכבים ודינמיים וכגשר בין שמים וארץ שכן מעבר לשימושה הקומוניקטיבי היא נתפסת כמסמן גלוי ומוחשי למסומן רב רובדי נסתר ומופשט. פירושו העמוק של הבעש"ט מיטיב לבטא עמדה זו: "'צוהר תעשה לתבה' ברא' ו טז – שתהא התיבה מצהיר "מזהיר, מאיר", כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואחר כך מתייחדים מתקשרים יחד האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות, וצריך לכלול אדם נשמתו בכל בחינה ובחינה, ואז מתייחדים בכל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול אין שיעור, וזהו "תחתיים שנים ושלישים" שם, דהיינו עולמות ונשמות ואלקות" צוואת הריב"ש, ירושלים תשכ"ה, עמ' רכה. הבעש"ט הופך בדבריו על פרשת נוח את תיבתו של נוח לתיבה בהוראת מילה ואות. ומבקש לפתוח צוהר לתיבה, כלומר לפתוח את תיבות השפה כמו ראשי תיבות למשמעויותיהן העמוקות, לחשוף את משמעותה הנסתרת של המילה מעבר למשמעותה השגורה, או לחשוף את רבדיה הנפשיים הרוחניים וההיסטוריים של הלשון. הואיל ובכל תיבה תחתיים שניים ושלישים, הרי שמוטל על הלומדים לפענח את הטקסט הסמוי שמעבר לטקסט הגלוי, להאיר את מכלול תמורותיהן של מילים וגלגוליהם של מושגים, או להאזין בקשב לתיבת התהודה של הלשון ולעולמה האסוציאטיבי הטמון מעבר לשימושיה השגורים. במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" דימה חיים נחמן ביאליק את המלים שאנו משתמשים בהם מבלי משים לגלידי קרח הצפים מעל לנהר שוצף שמתוכו התגבשו מן העבר אל ההווה. ואכן בדרך כלל רק במגבשים הקפואים אנו מבחינים ואיננו נותנים דעתנו למעמקים ולשצף שמתוכם התגבשו. אולם כשם שהקרח והמים מצויים ביחסים משתנים כל העת, כך גם הדיבור בן ההווה והשפה בת העבר. אם ציר ההווה של הלשון הוא הדיבור העכשוי על תיבותיו נטולות הצוהר, הרי שציר העבר הוא סך כל רבדיה של השפה השמורים בספרותנו מן התנ"ך ועד ימינו. גם ביאליק ביקש לפתוח צוהר לתיבה ולהחזיר את גבישי הקרח לשצף המים. ובכתיבתו בשיר ובפרוזה אכן פתח צוהר מופלא לתיבותיה של השפה העברית ולתרבות שמתוכם נוצרה ובתוכם שטה התגבשה וקפאה.