פירושים על גילוי וכיסוי בלשון מ״ב

1 שתי לשונות ביאליק שבע"פ כרך ב' "על קודש וחול בלשון" עמ' קכח־קכט יש גלגול בלשון: הרבה נשמות עוברות אשה אחרי רעותה וכל אחת מניחה את רוחה במלה הזאת, וכל הרוחות הללו מתדבקות במלה. ואם בדבורנו של חול, בלשון כל יום, אנחנו מרכזים בעיקר את כונתנו בהוראה אחת שיש לנו צורך בה לפי שעה, אין זו אלא לשון המשמשת לצרכינו החילוניים – מה שאין כן בלשון הקודש. לשון הקודש היא לשון חגיגית, ההבדלה בין קודש לחול חלה גם בזמן, הרי כל הימים קורצו מחומר אחד, ובכ"ז נתן הכשרון לאדם לגזור על יום אחד שיהיה יום טוב, והוא מתבלט מכל הימים ומקבל צורה אחרת וגם רוח אחרת עמו, אין זה פרוצס של רצון בלבד. היום הזה כחו גדול על ידי זה שמקשרים בו הרבה זכרונות שאינם מתקשרים בימים אחרים, ויום זה מקבל ע"י כך נשמה יתרה. אם יום חול יש בו רק נשמה אחת, כמו שהמלה החילונית יש בה רק גון אחד, הנה יום חג יש בו הרבה נשמות, כמו שהמלה החגיגית יש לה הרבה גונים. האידיאל של הדבור העברי אינו צריך להיות דבור של חול, אלא קודש. יש פלוגתא בדבר, מה חשוב ממה: השבת או ששת ימי המעשה המשמשים את שבת המלכה, מפני שיום זה הוא יום של חיים עליונים. לפיכך חושב אני כי הלשון בתור לשון אינה יכולה להיות אידיאל. עלינו לברוא וליצור בתוך הלשון ולהעלותה ללשון הקודש. ודבר זה יעשה אם לא נגרש מהלשון את כל הנשמות ששכנו בתוכה אלפי שנים. שני מיני לשון הם: אחת הנולדת בין אדם לחברו בתור לשון של סמלים חיצוניים ושמוש בין בני האדם, והשניה – הנולדת בין אדם לעצמו, בשעה שיש צורך לאדם לשפוך את עודף נפשו, לשון זו היא מסוג עליון יותר, ומכאן מתחילה לשון הקודש. ואם אנחנו נגזור את הלשון ממקורותיה הראשונים, מהצורות הקודמות, אם נגרש מהלשון את כל הנפשות וצללי הנפשות ששכנו בתוכה מימי אברהם אבינו, שרוממוה וגדלוה כל הימים, ואם נשאיר לעצמנו רק את העצמות היבשות, את הפגר – אז לא תהיה לנו כל לשון ואז אין כל טעם לדבור העברי. ולפיכך אני חוזר ואומר שמטרתנו העיקרית צריכה להיות: לשון קודש. אין לנו מקור אחר לכך אלא הספרות שלנו, שהיא לא נתקה את החוט מעולם ותמיד היתה מחוברת ליסוד הקדושה שבלשון ושומרת עליו.