1ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת שמונה עשרה — כדי לערבב לבלבל את השטן, שתקיעה כפולה זו חיבוב מצוה היא ופועלת כנגד יצריו הרעים, וממתיקה את דינו.2ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, שבשל תקלה כלשהי לא יכלו לתקוע — מריעין לה עושים לה רע בסופה בהסתמכות על כפל המשמעות של תקיעה ותרועה. מאי טעמא מה טעם הדבר — שלא איערבב בולבל השטן והוא מקטרג, וישראל נענשים.3א ומכאן ואילך מביאים שרשרת עניינים בשמו של ר' יצחק הקשורים כולם בבעיית דינו של אדם. ואמר ר' יצחק: כל שנה שרשה ענייה ויש בה צרות בתחלתה — מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה ועד אחרית שנה "דברים יא, יב, "מרשית" כתיב נאמר חסר אל"ף, לשון רש, עני. ונאמר: "ועד אחרית", כלומר, סופה שיש לה אחרית — תקוה ותוחלת.4ואמר ר' יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, שנאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" בראשית כא, יז, שאף שעתידים בניו של ישמעאל להרשיע הרבה, כיון שבאותה שעה היה חף מפשע — נשמעה תפילתו.5ואמר ר' יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן: העובר או יושב ליד קיר נטוי או מקום סכנה אחר. ועיון תפלה, שאדם מתפלל ובוטח שתישמע תפילתו. ומוסר דין על חבירו, שמבקש שישפוט ה' ביניהם. שאמר ר' אבין: כל המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחלה, לפי שבדין שמים מוציאים גם מקצת פגמים שלו, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני ובינך "בראשית טז, ה וכתיב ונאמר: אחר כך "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" בראשית כג, ב, ולמדנו מכאן שכיון שמסרה דינו לשמים — נענשה, ומתה היא תחילה.6ואמר ר' יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם שנכתב עליו לרע, ומשנים אותו לטובה. ואלו הן: מתן צדקה, צעקה בתפילה, שינוי השם, ושינוי מעשה, שמשנה את מעשיו לטובה. ולכולם רמז במקרא; צדקה — דכתיב שנאמר: "וצדקה תציל ממות" משלי י, ב. צעקה — דכתיב שנאמר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקתיהם יוציאם" תהלים קז, כח. שינוי השם — דכתיב שנאמר: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" בראשית יז, טו, וכתיב ונאמר שם: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" בראשית יז, טז. שינוי מעשה — דכתיב שנאמר: "וירא האלהים את מעשיהם" יונה ג, י, וכתיב ונאמר שם: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" יונה ג, י.7ויש אומרים: אף שינוי מקום מבטל דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" בראשית יב, א, והדר ואחר כך נאמר: "ואעשך לגוי גדול" בראשית יב, ב. ומסבירים: ואידך והאחר שלא מנה שינוי מקום, סבור שלא זה היה הטעם, אלא ההוא זכותא זכותה של ארץ ישראל שהיא מקום מקודש הוא דאהניא ליה היא שהועילה לו.8ואמר ר' יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו לבוא לפוגשו ברגל בחג, שנאמר ששאל בעל השונמית אותה כשהלכה לנביא: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מלכים ב' ד, כג, מכלל מכאן דבחדש שבראש חודש ובשבת כלומר, יום חג, יום שבתון איבעי לה למיזל צריכה היתה ללכת.9ואמר ר' יצחק: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, ופסוק זה עוסק בענין הרגל.10תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בהרחבה; נאמר: "ובנבלתם לא תגעו" ויקרא יא, ח, יכול יהו ישראל מוזהרין ואסורים על מגע נבילה, תלמוד לומר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" ויקרא כא, א ומכאן: בני אהרן מוזהרין מלהיטמא, אולם בני ישראל אין מוזהרין.11והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה של מת רק כהנים מוזהרין, ישראלים אינם מוזהרין. טומאה קלה של נבילה — לא כל שכן שאין ישראל מוזהרים עליה? אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו" — בזמן הרגל שאז חייבים הכל להיות טהורים.12ב עתה שבים לעסוק בענין יום הדין, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים שמעשיהם שקולים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר מיד לחיים, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו במעשים טובים ובמצוות שהוסיפו בימים אלה — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה.13אמר ר' אבין: מאי קרא מהו הכתוב המרמז על כך — שנאמר: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" תהלים סט, כט, "ימחו מספר" — זה ספרן של רשעים גמורין, שהם נמחקים מן העולם, "חיים" — זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים לא יכתבו" — זה ספרן של בינוניים, שנכתבים בספר לעצמם, לא עם הצדיקים.14רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא מכאן נלמד הדבר, ממה שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" שמות לב, לב "מחני נא" — זה ספרן של רשעים שהם נימחים, "מספרך" — זה ספרן של צדיקים שהוא מיוחד ומיוחס לה', "אשר כתבת" — זה ספרן של בינוניים.15בדומה לרעיון זה תניא שנויה ברייתא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין הגדול שבאחרית הימים: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" דניאל יב, ב, בינוניים — יורדין לגיהנם שיתמרקו ויתכפרו עונותיהם,
