ביאור שטיינזלץ על מעילה ט׳

1 ואולם אי אפשר לומר כך, שכן התניא הרי שנויה ברייתא על האמור בתורה בדין המנחה "...וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה..." ויקרא ב, ב, הדגיש הכתוב "מסלתה ומשמנה" ולא אמר "מסולת ומשמן", ללמדנו שאין הכהן מקטיר את האזכרה חלק המנחה המוקטר אלא אם כן נשארו בה לאחר הקמיצה סולת ושמן ולבונה, פרט למעט שאין מקטירים על המזבח בזמן שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה, ומשמע שחייבים להותיר!

2 אמרי אומרים בתשובה לדברי רב אחא בנו של רבא: אכן ככלל נדרשת צורת לשון זו "והנשאר" והדומה לה, כמו "והנותרת" — שאם נשאר, ואולם התם כתיב שם, בפרשת המנחה, הכתוב הזה "והנותרת" "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו..." שם ג שהוא קרא יתירא כתיב מקרא יתר כתוב, שיכול היה לומר "מן המנחה לאהרן ולבניו..." בלבד, אלא ודאי בא כתוב זה ללמדנו כי במנחה חובה היא שיוותר, מה שאין כן בחטאת העוף שאפשר לפרש: אם נשאר.

3 מתיב אבוה מקשה אביו של שמואל לרב הונא הסבור שלדעת רב אין מיצוי הדם מעכב, ממה ששנינו במשנה: אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן או מיצה דמן במחשבה לאוכלן חוץ למקומן הראוי — הרי זה פסול ואין בו חיוב כרת על האוכלן. ואם בשעת המליקה או מיצוי הדם חשב לאוכלן חוץ לזמנן הראוי — הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת. ונדייק: משנה זו עוסקת בחטאת העוף ובעולת העוף, וקתני מיהת שנה התנא על כל פנים יחד עם זה שמלקם אף את זה שמיצה את דמן, שמחשבת חוץ לזמנו בהן מחילה דין פיגול, והרי איפוא שהמיצוי מעכב!

4 ומעירים: הוא אביו של שמואל זה שמותיב לה הקשה אותה קושיה, והוא עצמו זה שמפרק לה שמתרץ אותה. ובאופן זה: דברי המשנה הללו לצדדין לשני צדדים שונים קתני שנה אותם התנא: שמה ששנינו במליקה מתייחס לחטאת העוף ולעולת העוף, ואילו מה ששנינו במיצוי הדם אינו מתייחס אלא לעולת העוף שאין בה הזאה אלא מיצוי הדם בלבד ובודאי שאינו יכול אם כן לפגל בהזאה.

5 א למעלה הובאו דברי החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל, ועתה דנים לגופא גופה של הלכה זו. תנא דבי שנה החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל: מן הכתוב בדין חטאת העוף "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" שם ה, ט למדנו שרק אם נשאר בעוף דם לאחר ההזאה דינו שימצה אל יסוד המזבח. ואולם אין חובה מלכתחילה להשאיר דם בגוף העוף לשם כך, ומכאן הסקנו כי לדעת ר' ישמעאל אין המיצוי מעכב את הכפרה.

6 ומקשים על כך: והא תנא דבי והרי שנה החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל התם שם במסכת זבחים בדינן של החטאות הפנימיות כי השיריים מעכבין שאם לא נשפך דם השיריים ליסוד המזבח, אין הקרבן מכפר, ונחלק שם על ר' עקיבא הסבור שאין השיריים מעכבים. ואמר רב פפא באותה סוגיה בהסבר מחלוקתם זו שלא נחלקו בשיירי שאר הקרבנות, אלא מיצוי דמה של חטאת העוף שהם השיריים איכא בינייהו יש ביניהם, שלדעת ר' ישמעאל הריהו מעכב ולדעת ר' עקיבא אינו מעכב, ומכאן סתירה לשיטתו האמורה למעלה! ומשיבים: תרי תנאי שני תנאים הם שחלקו בדבר, ושניהם אמרו דבריהם אליבא לפי שיטתו של ר' ישמעאל. ב

7 משנה עולת העוף מועלין בה יש בה דין מעילה משהוקדשה בפה לקרבן. ומשעה שנמלקה עולת העוף — הוכשרה הותקנה בכך לענין ליפסל במגעו של טבול יום, ובמגעו של מחוסר כפורים, שהוא הטמא כזב וכמצורע שטבל לטהרתו, ואולם עדיין לא הביא את קרבנותיו למחרת יום הטבילה, וכן נפסלת עולת העוף לאחר מליקתה בלינה של דמה. מיצה את דמה, אם חשב הכהן שמלקה בשעת המליקה לאכול מבשרה לאחר זמן אכילתה הראוי, חייבין עליו על אכילתו כרת משום פיגול, וכן אם לא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, הריהו באיסור נותר, וטמא אם אכלו בטומאת הגוף. ומאחר שבעולת העוף אין שעת היתר כלל שהרי אסורה לעולם באכילה, לכן מועלין ומתקיימים כל דיני המעילה בה כל זמן שהיא קיימת עד לזמן שבו היא תצא לבית הדשן מקום שריפתה ותישרף כולה.

8 פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שנשחטו — הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומשעה שהוזה דמן — חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בהן אף בהיותם בבית הדשן עד שיתיך הבשר יתעכל ויהיה לאפר.

9 העולה הבאה מהבהמה, מועלין בה משעה שהוקדשה. ומשעה שנשחטה — הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. ומשעה שנזרק דמה על המזבח — חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. ואולם לענין מעילה שוב אין מועלין בעורות של עולות הבהמה, לפי שהם מעתה נכסי הכהנים, ואין הם עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין המעילה. אבל מועלין בבשר לאחר זריקת הדם, שהרי אין בו חלק לכהנים שכן כולו נשרף על המזבח, והוא בכלל "קדשי ה' ", ונוהג בהם דין זה עד שתצא כולה לשריפה בבית הדשן.

10 החטאת, והאשם, וזבחי שלמי ציבור שני כבשי העצרת, הבאים בחג השבועות, עם שתי הלחם — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה לקרבן. ומשעה שנשחטו — הוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה של הבשר אם לא נזרק הדם. ומשעה שנזרק דמן — חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. ואין מועלין בבשר שלהם לאחר שנזרק הדם, שהרי מותר הוא מעתה באכילה לכהנים, ושוב אינו בכלל "קדשי ה' ", אבל מועלין באימוריהן בחלק המוקרב על המזבח עד שיתעכלו על המזבח ויצאו אפרם לבית הדשן לאחר שריפתם על המזבח.

11 שתי הלחם הבאות בחג השבועות — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה. ומשעה שקרמו התכסה בצקם בקרום בזמן אפייתם בתנור — הרי זה נחשב כתחילת עשייתם בשחיטה בקדשי קדשים, ונקראים הם משעה זו "לחם" והוכשרו בכך ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ולישחוט עליהן את הזבח כבשי העצרת הבאים אתם. ומשעה שנזרק דמן של הכבשים, כבשי עצרת — חייבין עליהן, על שתי הלחם, משום פיגול, נותר, וטמא, ואין בהן מעתה עוד דין מעילה, שהרי בזריקת דם כבשי העצרת הותרו שתי הלחם באכילה לכהנים.

12 לחם הפנים אותו עורכים על השולחן שבהיכל מדי שבת — מועלין בו משעה שהוקדש. ומשעה שקרם בתנור — הוכשר ליפסל במגע טבול יום ובמחוסר כפורים, ולהסדר על גבי השולחן שבהיכל.

13 ומשעה שקרבו הוקטרו הבזיכין של לבונה שניתנו בשבת שעברה על הלחם — חייבין עליו, על לחם הפנים, משום פיגול אם חשב הכהן בשעת הקטרתם של הבזיכים לאכול למחרת את הלחם, וכן חייבים עליו משום איסור נותר וטמא. ומשעה זו שהוקטרו הבזיכים, הותר הלחם באכילה, ושוב אין בו דין מעילה.

14 המנחות — מועלין בהן משעה שהוקדשו בפה, שהוקדש הקמח לשם מנחה זו. ומשעה שקדשו בכלי שרת, שהוכנס הקמח בתוך הכלי — הוכשרו בכך לענין ליפסל במגע טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

15 ומשעה שקרב הקומץ של המנחה — חייבין עליו, על המנחות, משום פיגול אם חשב הכהן בשעת הקמיצה לאכול את שיירי המנחה למחרת, או להקטיר את הקומץ למחרת, וכן חייבים על המנחה משעה זו באיסור נותר ובאיסור טמא. ומשעת הקמיצה שוב אין מועלין בשירים שהרי מהקמיצה ואילך הריהם מותרים באכילה לכהנים, אבל מועלין בקומץ, שהרי הוא מוקטר לגבוה, עד שיצא לבית הדשן.

16 ג גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדינו של הנהנה מאפר תפוח ערימת האפר שנותרה על גבי המזבח לאחר שהכהן קיים מצות "תרומת הדשן" בנטילתו מן הדשן הנמצא שם, אם יש בו עדיין דין מעילה, רב אמר: שוב אין מועלין בו, ור' יוחנן אמר: עדיין מועלין בו.

17 ומסבירים את מחלוקתם: לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שעדיין מועלין בו, שהרי טרם נגמרה מצוותו. כי פליגי כאשר נחלקו — הרי זה לאחר תרומת הדשן.

18 וטעמם של החולקים: רב אמר כי אין מועלין בו — שהרי כבר נעשה מצותו וכל השאר אינו אלא להוצאה משם. ואילו ר' יוחנן שאמר שמועלים בו, טעמו: כיון דכתיב שנאמר בתורה בדין הוצאת הדשן מהמזבח "ולבש הכהן מדו בד" ויקרא ו, ג, ומעתה כיון שצריך לעבודה זו לבגדי כהונה "מדו בד" משמע כי בקדושתיה בקדושתו עדיין הוא קאי עומד.

19 ומעירים: תנן שנינו במשנתנו: מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, ומשמע שבהיות האפר במזבח עדיין נוהג בו דין מעילה, והרי זה קשיא קשה לרב הסבור שאין מועלים באפר התפוח! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב כי הכוונה היא עד לזמן שתראה שתהיה ראויה להוצאתה לבית הדשן, שהוא משעה שהוציא ממנו את תרומת הדשן, אף שעדיין הוא על המזבח.

20 מיתיבי מקשים על הסבר זה בשיטת רב, ממה ששנינו במשנה במסכת זבחים בדינם של חלקי קרבן העולה שאינם ראויים למזבח כגון הצמר, העצמות, הגידים, הקרניים והטלפיים שבזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — הריהם עולים על המזבח וקרבים עם הזבח עצמו, אבל אם נפרדו ממנו — אין הם עולים להקרבה. וכולן, בין אם הם מחוברים לבשר הזבח ובין אם נפרדו ממנו, כיון שפקעו ניתזו מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותה הכהן למזבח. ונדייק מכאן: דווקא כאשר פקעה הגחלת מעל המזבח אין מחזירים אותה למזבח, הא הרי מכאן שאם היתה עדיין על גבי המזבח ופקעה מצדו האחד לצדו האחר — יחזיר אותה הכהן למקומה.

21 ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא נניח לשיטת ר' יוחנן הסבור שאף לאחר תרומת הדשן יש קדושה באפר הנתון על המזבח עד להוצאתו אל מחוץ למחנה — ניחא נוח הדבר, שכן אף גחלת זו שעל המזבח בקדושתה עומדת. אלא לרב הסבור כי לאחר תרומת הדשן אין עוד קדושה באפר, קשיא קשה מדוע מחזירים גחלת זו למקום ממנו פקעה, והרי אף הגחלת בכלל האפר! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב בתשובה כי שאני שונה הוא דינה של גחלת מדין האפר, משום דאית ביה מששא שיש בה ממשות, ועדיין ראויה היא להקטרה.

22 איכא דאמר לה להך גיסא יש שאומר, ששונה אותה, סוגיה זו, לצד אחר, לא כקושיה על שיטת רב אלא כקושיה על שיטת ר' יוחנן, וכך יש לדייק בה: טעמא הטעם שיש להחזיר את הגחלת שפקעה ממקומה חזרה למקומה על המזבח, הריהו משום ששונה היא הגחלת דאית ביה מששא שכן יש בה ממשות, ונסיק מכאן: הא הרי איפוא אפר דלית ביה מששא שאין בו ממשות, אפילו בהיותו לגבי אצל, על גבי המזבח — אין בו קדושה ואין מועלין בו. ומעתה נדון בדבר: בשלמא נניח לשיטת רב הסבור שאין קדושה באפר לאחר תרומת הדשן — ניחא נוח הדבר, אלא לשיטת ר' יוחנן הסבור שעדיין יש בו קדושה קשיא קשה!

23 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ר' יוחנן בתשובה כי אין לדייק כך מהמשנה, שכן כך הוא הדין אפילו באפר שפקע, ואולם היינו טעמא דקתני זהו הטעם ששנה התנא את הדין בגחלת ולא באפר, כי קאתי לאשמועינן הוא בא להשמיע לנו, שאפילו גחלת דאית בה מששא שכן יש בה ממשות, בכל זאת כי כאשר פקעה לגמרי מעל גבי המזבח — לא יחזיר.

24 א מדיני המעילה שהמועל משלם קרן וחומש. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בענין הנהנה מבשר קרבנות קדשי קדשים לפני זריקת דמים, או מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, והריהו חייב בתשלום קרן וחומש מלבד קרבן אשם מעילות, רב אמר: אותן מעות הבאות על מה שנהנה מקדשי המזבח — יפלו לנדבה לקרבן עולה. ואילו לוי אמר: יביא במעות הללו דבר שכולו עולה למזבח, כגון קטורת, ואל יביא קרבן עולה שאינו עולה כולו למזבח, שהרי עורה של העולה ניתן לכהנים. ודנים בשיטות הללו.

25 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של לוי: מעילה זו תשלומיה להיכן הולכת? החכמים המכונים "הלמידין לפני חכמים" אומרים: יביא בהם דבר שכולו למזבח, ומאי ניהו מהו זה? — קטרת, שכולה עולה למזבח ואין בה שיור.

26 תניא כוותיה שנויה ברייתא גם כשיטתו של רב: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם המעות שהפריש לקנות בהן קרבן חטאת או אשם, והרי זה מעל וחייב בתשלומים, אם בא לשלם עד שלא בטרם קרבה חטאתו — יוסיף את סכום כסף המעילה קרן וחומש על סכום הכסף הנותר ויביא עתה בהמה משובחת יותר לחטאתו. וכן הדין באשם, שאם בא לשלם עד שלא קרבה אשמו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לאשמו. ואם בא לשלם לאחר שכבר קרב חטאתו בטרם נודע לו שמעל — ילכו דמי תשלומי המעילה לים המלח, כלומר, לאבדון. ובאשם אם בא לשלם לאחר שכבר קרב אשמו — יפלו דמי המעילה לנדבה לקרבן עולה.

27 ואולם זה הנהנה מקדשי קדשים עצמם לפני זריקת דמים, וזה הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים — מה שנהנה יפלו לנדבה. ומסכמת הברייתא את דיני תשלומי המעילה לענין ייעודם: דמי המעילה בכל קרבנות המזבח — למזבח; דמי המעילה בקרבנות קדשי בדק הבית — לבדק הבית; דמי מעילה בקרבנות צבור — לנדבת צבור. נמצא אם כן בברייתא זו כי דמי המעילה בקדשי מזבח הריהם לנדבה, וכשיטת רב.

28 ב ושואלים: הא גופה קשיא ברייתא זו עצמה קשה, יש בה עצמה סתירה, שכן בתחילה שנינו בה, שאם הוא בא לשלם את דמי המעילה עד שלא קרבה חטאתו — יוסיף את סכום המעילה וחומשו ויביא בהמה משובחת יותר לחטאתו, ואם הוא בא לשלם משקרבה כבר חטאתו — ילכו המעות לים המלח. הרי שמחלקת הברייתא בדין בין האופן שעדיין לא הובא הקרבן וטרם התכפרו בו הבעלים ובין האופן שכבר הובא הקרבן והתכפרו בו הבעלים. ואולם בסופה של הברייתא קתני שנינו שדמי המעילה בכל קרבנות המזבח — הריהם מיועדים למזבח, ונשנה דין זה ללא הבחנה, ולא שנא ואין שוני בדין בין המקרה דאיכפור שהתכפרו כבר הבעלים בקרבן, ולא שנא היכא דלא איכפור ואין שוני היכן שלא התכפרו!

29 ומתרצים: רישא תחילתה של הברייתא כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל חטאת שכיפרו שהתכפרו כבר בעליה בחטאת אחרת — תמות, ולכן לשיטתו גם דמי מעילתה של החטאת שהתכפרו בעליה באחרת הולכים לים המלח שזה כעין מיתה.