ביאור שטיינזלץ על מעילה ה׳

1 או שאין די בשחיטה כתיקנה כדי להגדיר את הקרבן כזה ש"היתה לו שעת היתר" אלא אם כן היתה לאחר השחיטה קבלת דם כראוי, והדם עומד עתה להיזרק כדין, והזריקה היא שתוציא את הבשר מידי דין מעילה. ואף שעדיין לא נזרק הדם הריהו נחשב כזרוק, ואם כן היתר זריקה, היא "שעת היתר" ששנינו. או שמא רק אם היתה לאחר מכן גם זריקה בפועל כתיקנה, שהיא המעמידה את בשר הקרבן בהיתר אכילה לכהנים, ומפקיעתו מדין המעילה, היא "שעת היתר" ששנינו במשנתנו. ובעקבות שאלה זו, הובאו דעות חכמים שנחלקו בדבר. החכם חזקיה אמר: היתר שחיטה שנינו, ואילו ר' יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו. ודנים בשיטותיהם.

2 אמר ר' זירא: לא דייקא מתניתין אין משנתנו מדוייקת, כלומר, אם נדקדק בלשון המשנה ניווכח שהסבר הביטוי "שעת היתר" הוא לא כהסברו של חזקיה ולא כהסברו של ר' יוחנן.

3 שכן תנן שנינו במשנתנו בפירוט הפסולים שנעשו לאחר שכבר היתה לה שעת היתר: שלנה ונעשתה נותר, ושנטמאת בשר הקרבן, ושיצאת יצא בשרה אל מחוץ לעזרה. ונדון בדבר: לאו האם אין הכווונה ב"לנה" — שלן הדם, שלאחר שנתקבל בכוס עבר עליו לילה בלא שנזרק. וקתני ושנינו שכיון שהיה לה שעת הכושר — שוב אין מועלין בו,

4 ושמע מינה ולמד מכאן שכיון שהיו השחיטה וקבלת הדם כתיקנן, אף שלא נזרק הדם בפועל, די בהיתר זריקה כדי להחשיב את הדבר כ"שעת היתר" המפקיעה מדין המעילה, ששנינו בדברי ר' יהושע. והרי זה שלא כחזקיה ולא כר' יוחנן!

5 ודוחים דיוק זה: לא, אין המשנה מדברת בלינת הדם שטרם נזרק, אלא שלן הבשר, אבל הדם כבר איזדריק נזרק כראוי, ורק אחר כך נפסל הבשר בלינה, ורק משום הכי כך שהיתה שעת היתר לאכילה קתני שנה ר' יהושע שאין מועלין בו. ודנים עוד בהסבר כוונת דברי ר' יהושע "שעת היתר" מדיוק דברי משנתנו.

6 תנן שנינו במשנה: ואיזו היא שלא היתה לה שעת הכושר לכהנים? — שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או במחשבת חוץ למקומה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה, וזרקו הפסולים את דמה.

7 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר בענין זה של קבלת וזריקת הפסולים, אילימא אם תאמר שהכוונה היא שזרקוהו פסולין וגם קבלוהו פסולין — על כך יש לתמוה: למה לי עד דאיכא תרתי שיש שתים, שתי פעולות פוסלות, גם קבלה וגם זריקה שנעשו בפסול, והלא מכיון שקבלו הפסולים כבר נפסל הקרבן!

8 אלא לאו האם לא הכוונה היא שקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים, וקתני ושנה בו שמועלין שיש עדיין דין מעילה בו, והרי זה משום שעדיין לא היתה לו שעת היתר, אבל אם היתה לו שעת היתר, וכגון שקבלוהו כשרים ומותר בזריקה — אין מועלים בו.

9 שמע מינה למד מכאן שהיתר זריקה שנינו, שלא כהסברו של חזקיה ושלא כהסברו של ר' יוחנן.

10 מתקיף לה מקשה עליה, על פירוש זה של המשנה רב יוסף: ואי סלקא דעתך איכא לפלוגי הכי ואם עולה על דעתך שיש לחלק כך במשנה, בין קבלוהו פסולים וזרקוהו כשרים לבין קבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, אם כן הא דתנן התם הלכה זו ששנינו שם במשנה במסכת זבחים: דם קרבן

11 חטאת פסולה שניתז על הבגד — אין דמה טעון מחייב כיבוס הבגד שלא כדין דם חטאת כשרה שניתז על בגד שהריהו מחייבו בכיבוס, בין שהיתה לה לחטאת זו שעת הכושר שעת היתר ונפסלה לאחר מכן, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה. שכן כיון שעתה היא פסולה — אין דמה שניתז על הבגד מחייב בכיבוס.

12 ומסבירים: אי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? — כגון שלנה, או שנטמאת, או שיצאה אל מחוץ לעזרה.

13 איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? — שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, או במחשבת חוץ לזמנה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה וזרקו הפסולים לעבודה את דמה.

14 ונברר את דברי המשנה הללו: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר, אילימא אם תאמר שלשון המשנה הוא בדווקא, שרק באופן שקבלוהו פסולין וגם זרקו אותו פסולין — הוא שאין דמה של החטאת הפסולה טעון כיבוס, ונסיק מכאן: הא הרי אם לא נעשו גם הקבלה וגם הזריקה על ידי פסולים, וכגון שקבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, או שקבלוהו פסולים וזרקו כשרים — דמה טעון כיבוס.

15 ואולם מסקנה שכזו אינה נכונה, שהרי קרי קרא, אמר כאן בתורה בדין דם החטאת המחייב כיבוס הבגד עליו ניתז: "אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" ויקרא ו, כ, ולמדנו מכאן כי דין זה אינו נוהג אלא בדם החטאת העומד להזאה, ולא בדם החטאת שכבר הוזה דמה? אלא מכאן נלמד כי לשון המשנה בענין דם חטאת הריהי לאו לא בדוקא,

16 ואם כן, יש לומר כי הכי נמי כך גם כן משנתנו שנויה בסגנון לאו דוקא, ואין לדייק ממנה שדין מעילה נוהג דווקא כאשר קבלו הפסולים את הדם, אלא הריהו נוהג גם כאשר קבלו כשרים, וזאת משום ש"היתר לכהנים" הוא היתר אכילה. אמר רב אסי בדחיית דברי רב יוסף: אם כן, כדבריך שמשנתנו היא שלא בדווקא, יש לשאול: למה לי למיתני תרתי לשנות שתים שתי משניות אלה בסגנון שכזה?

17 אלא יש לומר כי לעולם רק משנה אחת היא השנויה בלאו דווקא, המשנה במסכת זבחים בענין דם החטאת, ואילו משנתנו שבדין המעילה הריהי דוקא, ויש לדייק ממנה, ולהסיק ש"שעת היתר" הכוונה היא להיתר זריקה.

18 ואילו במשנה בזבחים שנקטה באופן שקבלו פסולים, אף שכך הוא הדין גם בקבלו כשרים — הא קא משמע לן דבר זה השמיעה לנו: שקבלת הדם של הפסול לעבודה עושה בכך את כל הדם, ואף זה שלא קבלו, לשיריים, שדינו כדין שאריות הדם של הקרבן הכשר לאחר שנזרק מדמו על המזבח.

19 וללמדנו שאף על גב אף על פי שלאחר שקיבל הפסול לעבודה את הדם וזרק אותו על גבי המזבח, עמד וקיבל כהן אחר הכשר לעבודה מדם קרבן זה וזרק אותו על גבי המזבח — לאו לא כלום היא, ופעולתו זו של הכהן הכשר אינה נחשבת. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שיריים נינהו הם.

20 ושואלים על דברים אלה: והא והרי בענין זה עצמו בעא מיניה שאל אותו ריש לקיש מר' יוחנן: כהן פסול, מהו דינו לענין שיעשה בזריקתו את שאר הדם לשיריים?

21 ואמר ליה ר' יוחנן בתשובה: אין לך דבר שיעשה יחול בו דין שיריים, אלא כאשר חשב בשעת זריקת מקצת הדם לאכול מן הקרבן מחוץ לזמנו מחשבת פיגול או מחוץ למקומו מחשבת פסול. שאף אם זרק את שאר הדם במחשבה הראויה — נחשב דם זה כשיריים, הואיל שזריקה זו במחשבת פיגול או פסול כבר מרצין קובעים, מחילים לענין פיגולן של בשר הקרבן.

22 ומעתה נעיין בדברי ר' יוחנן: מאי לאו האם אין כוונת דבריו, שאין עושה השיריים אלא במחשבת פיגול בלבד, בר חוץ מכהן פסול שאינו קובע דין שיריים בקבלתו את הדם, ושלא כדברי רב אסי! ודוחים: לא, אלא אפילו קבלת הדם של הפסול עושה את הדם שיריים.

23 ושואלים על כך: והא והרי לשון "אין לך דבר שיעשה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו" קתני שנה ר' יוחנן, לומר שבאופנים אלו בלבד יש דין שיריים!

24 ומשיבים: הכי קתני כך אמר, זו כוונת ר' יוחנן בדבריו: אין לך בין הקדשים דבר הפסול להקרבה ושאינו מרצה בקרבן ציבור, ושהוא עושה שיריים, אלא בחושב מחשבת פיגול של אכילת חוץ לזמנו וכן חוץ למקומו, שאף שאינם קרבים הריהם עושים שיריים בקרבן ציבור. ואולם שאר הפסולים כיון שאינם קרבים בקרבן ציבור — גם אינם עושים שיריים. אבל טמא — כיון דאיתיה שישנו בציבור, שאם רוב הציבור טמא, מקריבים קרבן אף שהוא בטומאה — הריהו משוי עושה את הדם שיריים, ואילו

25 שאר פסולין דלא איתנון שאינם בקרבן ציבור — לא משוין אין עושים שיריים. וכוונת דברי רב אסי שאמר שהמשנה במסכת זבחים באה להשמיענו שהפסול עושה שיריים, היתה רק לפסול טמא ולא לשאר הפסולים.

26 א וחוזרים לדון בכוונת דברי ר' יהושע "שעת היתר לכהנים". תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: קרבן קדשי קדשים שנשחט במחשבת הפיגול — אין דין המעילה שבו פוקע ולעולם מועלין בו.

27 ונדון בדבר: לאו האם אין המדובר כאן שקיבל את הדם אבל עדיין לא זרק אותו, ללמדנו שדווקא קבלת הדם שנעשתה לאחר מחשבת פיגול אינה מפקיעה את הקרבן מדין מעילה שבו. ושמע מינה ולמד מכאן שקבלת דם במחשבה הראויה, שהוא עומד לזריקה, מפקיעה את דין המעילה מן הקרבן, והרי איפוא מכאן ראיה שהיתר זרקה שנינו במשנתנו!

28 ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, משום שמדובר פה באופן שזרקה את הדם על המזבח, ומשמיעתנו הברייתא שאין דין מעילה פוקע אף שכבר נזרק הדם, משום מחשבת הפיגול בשעת השחיטה, אבל אילו היתה זו זריקה כשירה — היה פוקע דין מעילה, והרי זה כהבנה ש"שעת היתר" הינה השעה שמותר בה הבשר באכילה "היתר אכילה", שהיא לאחר זריקת הדם.

29 ומאי ומה פירוש הלשון שבברייתא "לעולם מועלין" — הא קא משמע לן הלכה זו משמיעה לנו הברייתא בכך: שההלכה כדברי רב גידל. שאמר רב גידל, אמר רב: זריקת דם קרבן קדשי קדשים שנשחט במחשבת פיגול והתפגל בכך — אינו מוציא מפקיע את הבשר מידי מעילה, וכמו כן אינו מביא בזריקה זו את אימורי קדשים קלים לידי דין מעילה.