ביאור שטיינזלץ על מעילה י״ח

1 הערלה יבול העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו וכלאי הכרם שזרע בתוך כרם ענבים מיני תבואה — מצטרפין זה עם זה לשיעור האוסר את התערובת שהוא אחד ממאתים. ר' שמעון אומר: אין מצטרפין.

2 ב גמרא ושואלים: ומי האם צריך לשיטת ר' שמעון במשנתנו האומר שאין שני חצאי שיעורים מאיסורים שונים מצטרפים לכדי שיעור, לצרופי לצרף שני חצאי שיעורים כדי ללקות? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: האוכל מן האיסור בשיעור כל שהוא די בכך כדי להיענש על כך במכות, ולא נאמר דין שיעור אכילה בכזית אלא לענין הבאת קרבן אם אכל בשוגג? ומשיבים: אכן אין לשון משנתנו מדוייקת, וכך תני שנה בה: ר' שמעון אומר, אין צריכין לצרף, שכן לוקה הוא אף בפחות מאכילת כזית.

3 ג משנה הבגד ששיעורו לקבל טומאה הוא שלוש על שלוש אצבעות, והשק ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן השק והעור ששיעורם חמישה על חמישה טפחים, העור והמפץ המחצלת ששיעור טומאתה בשישה על שישה טפחים — כולן מצטרפין זה עם זה, שאם צירף משנים מהם כשיעור הקל שבהם — הרי הם ראויים לקבל טומאה.

4 אמר ר' שמעון: מה טעם מצרפים אותם למרות שאין שיעוריהם שוים? — מפני שהן כולם ראוין ליטמא במושב, שאם ישב עליהם הזב הרי הוא מטמא אותם, וכיון שלענין טומאת מושב הזב מדרס די בשיעור הראוי לאחד מהם כדי להיטמא, הריהם מצטרפים אף לטומאות אחרות.

5 ד גמרא תנא שנה החכם: קיצע קיצץ מכולן, מאלה המפורטים במשנה, מכל אחד מהם פחות משלשה טפחים על שלושה טפחים, ועשה מהן בגד, אם חשב עליו לעשותו למשכב — הרי שיעורו שלשה טפחים, ואם חשב עליו למושב — שיעורו בטפח, ואם חשב עליו לצורך אחיזה — הרי הוא מטמא בכל שהו.

6 ושואלים: מאי מה פירוש לאחיזה? אמר ריש לקיש, אמר ר' ינאי: שכן עומד לנוולה לאריגה בנול, שכן האורגים שמים בד כלשהו על ידיהם בזמן שהם מיישרים את החוטים, על מנת שלא ייחתכו בהם. במתניתא תנא בברייתא שנה הסבר אחר: הואיל וראוי לקוצצי תאנים ששמים בד על ידיהם שלא יתלכלכו.

8 א משנה העובר ונהנה מן ההקדש הנאה שערכה שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם הפחית את ערך אותו דבר הקדש — בכל זאת מעל, וחייב כדין המועל, בהבאת קרבן ובתשלום קרן וחומש. אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כל דבר הקדש שיש בו פגם, שהשימוש פוגם בו — לא מעל אף שנהנה ממנו, עד שיפגום בו בשווה פרוטה. וכל דבר שאין השימוש בו נחשב פגם — כיון שנהנה ממנו הנאה ששוויה פרוטה — מעל.

9 ומפרטים: כיצד? — האשה שנתנה קטלא שרשרת זהב של הקדש בצוארה, או שענדה טבעת זהב של הקדש בידה, או ששתה שתתה בכוס של זהב של ההקדש. כל אלה, כיון שאין דרכם להיפגם, כיון שנהנה מהם בשווה פרוטה — מעל. אבל האיש שלבש בחלוק של הקדש, או שכסה עצמו בטלית של הקדש, או שביקע עצים בקרדום של הקדש — כיון שדרך אלה להיפגם — לא מעל בהם אף שנהנה מהם בשווה פרוטה עד שיפגום בהם שווה פרוטה.

10 הנהנה מן החטאת שהיא בעלת מום, וכגון שתלש מצמרה, כשהיא חיה, ובכך פגם בה, שהרי היא עומדת לפדיון ודמי פדיונה בשל כך יהיו נמוכים יותר — אף שנהנה שווה פרוטה, לא מעל, עד שיפגום בה במעשהו זה בשווה פרוטה. ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, שמעתה אינה מן הדברים שיש בהם פגם, לפי שאינה עומדת לפדיון שהרי אין פודים את הקדשים המתים — כיון שנהנה בה שווה פרוטה, הרי זה מעל.

11 ב גמרא בהסבר שיטת ר' עקיבא שבמשנה תנא שנה החכם: מודה ר' עקיבא לדעת חכמים שבמשנתנו כי בדבר שיש בו פגם, שיכול להיפגם בשימושו, אין מועלים בו עד שיפגום בו בשווה פרוטה. ושואלים: אם כן, במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים, שהרי זוהי שיטת חכמים?!

12 אמר רבא: שלשה סוגי מלבושים הם שלובש אדם, העליון כגון מעיל, האמצעי, והתחתון שעל הגוף ממש. הלבוש העליון נפגם מיד כשלובשים אותו כיון שמתחכך בקירות, וכן דוהה בחום השמש. וכן הלבוש התחתון, גם הוא נפגם מיד כשלובשים אותו, שמתחכך בגוף, וכן מזיעת הגוף ובשני אלה הכל מודים שלא מעל עד שיפגום בשווה פרוטה. ולא נחלקו אלא בלבוש מציעאה אמצעי שבין התחתון לעליון, שאינו נפגם מיד עם השימוש בו, ואולם גם הוא בסופו של דבר עתיד להפגם. וכן במלמלא, בגד העשוי מאריג דק ויקר ביותר, ששומרים אותו מאד שלא יפגם, שר' עקיבא סבור שאין אלה מכלל הדברים שיש בהם פגם, שהרי אין הפגם בא אלא לאחר זמן רב, ולכך מעל בהנאתו אף שלא פגם. ואילו חכמים סבורים שאף באלה כיון שלבסוף יבוא בהם הפגם, לכן אינו מועל אלא אם פגם בהם.

13 ג ועוד בדיני המעילה. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בתורה בתחילת פרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'..." ויקרא ה, טו. והרי לשון כוללת זו "נפש", מורה שדין זה נוהג בכל מי שהוא מוגדר כ"נפש", אחד היחיד אדם מישראל, ואחד הנשיא, ואחד המשיח הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה לכהונתו. שאף שבדברים אחרים יש להם קרבנות חלוקים, מכל מקום שווים הם לדין המעילה.

14 ד בהמשך דברי הברייתא מבררים מה משמעות לשון "מעילה": עוד נאמר במקרא זה "כי תמעל מעל", ואין משמעה של הלשון "מעל" אלא שנוי מן הדרך הראויה, ולראיה שכך הוא — שכן הוא אומר בפרשת האשה הסוטה "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" במדבר ה, יב, וכן אומר הכתוב בעבודה זרה "וימעלו באלהי

15 אבתיהם ויזנו אחרי הבעלים אלהי עמי הארץ אשר השמיד אלהים מפניהם" דברי הימים א ה, כה. שאף בעבודה זרה, משמשת לשון זו של "מעילה" במשמעות של שינוי יציאה מעבודת הקדוש ברוך הוא לעבודת האלילים. ואף המועל בהקדש משנה דברים מן המטרה שנועדו לה.

16 א וממשיכה הברייתא: לכאורה יכול אני ללמוד מתוך השוואת דין המעילה לעבודה זרה שנוהג דין מעילה בזמן שפגם בשווי ההקדש ואף שלא נהנה בכך המועל, וכגון שקרע בגד של הקדש, שפגם בשוויו ולא נהנה, וכדרך עבודה זרה, שאף בה יש כעין הטלת פגם בעבודת ה', אף שאין כל הנאה מעצם העבודה לעובדיה. או יכול אני ללמוד מתוך השוואה לסוטה שנוהג דין המעילה אף שנהנה מן ההקדש ולא פגם בו, וכדרך הסוטה, שיש בה הנאת הבעילה, ואינה נפגמת בכך.

17 וכן יש לדון האם נוהג דין המעילה אף בזה שהשתמש בדבר הקדש המחובר לקרקע. וכן האם נוהג דין המעילה בשליח שעשה שליחותו של אדם אחר ששלחו לעשות כן, ויתחייב במעילה המשלח ולא השליח?

18 תלמוד לומר בדין המעילה צורת הלשון "וחטאה" "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'...", ויקרא ה, טו ללמדנו על כל אלה. שנאמר לשון "חטא" בדין התרומה "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו...", במדבר יח, לב, ונאמר לשון "חטא" "חטאת" במעילה, והרי זה בא ללמדנו גזירה שווה בין תרומה לבין מעילה.

19 מה "חטא" האמור בתרומה כוונתו לפוגם ונהנה, שהאוכל תרומה פוגם ונהנה; וכשם שבתרומה מי שפגם בה הוא זה שנהנה ממנה; וכשם שבתרומה אין מתחייבים אלא כאשר באותו הדבר שבו הוא פוגם, בו הוא נהנה; וכן כשם שאין האוכל תרומה מתחייב אלא באופן שפגימתו והנאתו באים כאחד ביחד, שפוגם ונהנה באותו זמן; וכן כשם שאין דין תרומה נוהג אלא דווקא בתלוש מן הקרקע, שאין שם תרומה חל על התבואה בהיותה מחוברת לקרקע. וכן נוהג דין תרומה אף בשליח בעל הפירות שעשה שליחותו של בעל הבית ותרם עבורו —

20 אף "חטא" האמור במעילה הכוונה דווקא שהמשתמש בהקדש פוגם ונהנה מההקדש; ומי שפגם בהקדש הוא שנהנה ממנו; ובדבר שפוגם בו נהנה; ופגימתו והנאתו באים כאחד; ובתלוש מן הקרקע; ובשליח שעשה שליחותו.

21 ב וממשיכה הברייתא: אין לי ללמוד מתוך גזירה שווה זו אלא לענין האוכל מן ההקדש, וכדין התרומה שאין חיובה אלא באכילה. ואולם הנהנה מן ההקדש שלא בדרך אכילה, בדבר שאין בו פגם, מנין שאף הוא בכלל מעילה?

22 וכן אם לקח דבר מאכל מההקדש ואכלו ממנו הוא וחבירו, ונמצא שגם אכילתו וגם אכילת חברו יחד בפרוטה. מנין שחייב במעילה על אכילה זו. וכן אם נהנו הוא וחבירו מהקדש שווה פרוטה, והיתה הנייתו הנאתו שלו והניית חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. או שנהנה הוא וחבירו אכל, והיתה הנאתו ואכילת חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. או להיפך, שאכל הוא וחבירו נהנה, והיתה אכילתו והניית חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. וכן שמצטרפין ההשתמשות בהקדש זה עם זה, ואפילו לזמן מרובה, כגון שאכל חצי שיעור בזמן אחד וחצי שיעור זמן רב לאחר מכן בהעלם אחד, בכל אלה האופנים מנין לנו שהוא בכלל דין המעילה?

23 תלמוד לומר בפרשת המעילה: "נפש כי תמעל מעל" — באה לשון ריבוי זו ללמדנו כי נוהג דין המעילה מכל מקום בכל האופנים.

24 ג ובענין זה של צירוף חלקי שיעור מעילה שנעשו בזמנים שונים דנה עוד הברייתא: אי אם עיקרי דין המעילה נלמדים מגזירה שווה לתרומה, מעתה יש לומר כך, מה "חטא" האמור בתרומה — לא צירף שתי אכילות כאחד, שאם אכל זר תרומה בפחות מכדי שיעור ביום אחד, ואכילה נוספת בפחות מכדי שיעור ביום המחרת אין שתי האכילות מצטרפות לחייבו. אם כן אף "חטא" האמור במעילה בא ללמד כי אף במעילה לא צירף שתי אכילות כאחד. ומעתה יש לשאול מנין לנו שאם אכל מן ההקדש בשיעור שאין בו חיוב מעילה היום וחזר שוב ואכל ממנו למחר שיעור שאין בו חיוב, ואפילו חזר ואכל לזמן מרובה שהם מצטרפים לחיוב מעילה? תלמוד לומר: "נפש כי תמעל מעל" — לחייבו מכל מקום, בכל האופנים, ואף באופן זה.

25 ד וכיוצא בדבר דנה עוד הברייתא: אחר שדין המעילה נלמד מתרומה, יש לברר אי אם מה "חטא" האמור בתרומה — אינו נוהג אלא כאשר הן פגימתו בתרומה והן הנאתו ממנה באים כאחד, והוא הדין במעילה, ואולם מנין לנו שיש דין מעילה גם לענין אכילתו ואכילת חברו שבכל אחת מהן אין שיעור מעילה, ולא היו בזמן אחד? ואפילו היו שתי אכילות אלה מרוחקות בזמן זו מזו מכאן ועד שלש שנים, מנין לנו שהם מצטרפות, וחייב עליהן? תלמוד לומר: "נפש כי תמעל מעל" — לחייבו מכל מקום, בכל האופנים, ואף באלה.

26 ה ועוד דנה הברייתא. אי אם אכן נלמדים דיני המעילה מגזירה שווה לתרומה, יש מקום לומר: מה "חטא" האמור בתרומה