ביאור שטיינזלץ על מעילה ט״ז

1 לא שנו במשנתנו שנבלת בהמה טמאה מצטרפת לנבלת בהמה טהורה לשיעור אחד של כזית, אלא לענין הטומאה בלבד. אבל לענין איסור אכילה — נבלותיהם של בעלי חיים טהורין מצטרפים בפני עצמן, וטמאים בפני עצמן, שאין הטהורים מצטרפים עם הטמאים. ולוי אמר: אפילו לאכילה נמי גם כן מצטרפין הטמאים עם הטהורים.

2 ורב אסי אמר: אין מצטרפות אלא נבלות של טהורים לעצמן ושל טמאין לעצמן. כיון שלא פירש רב אסי לענין מה אמר את דבריו, אם לענין איסור אכילה בלבד, או לענין הטומאה, נחלקו חכמים בהבנת דבריו. איכא דאמרי יש שאומרים שכוונתו שאין מצטרפות בין לאכילה ובין לטומאה, ונמצא כי פליגא חולקת שיטתו זו על שיטת רב הסבור שלענין טומאה מצטרפות אף הטמאות והטהורות. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שרק לענין אכילה אין מצטרפות, אבל לענין הטומאה מצטרפות הטמאות והטהורות, ונמצא כי לא פליגא לא חלוקה שיטתו על שיטת רב.

3 מיתיבי מקשים על שיטת רב אסי ממה ששנינו בברייתא: חצי זית הבא ממיתת נבלת הפרה חצי זית מבשר נבלת בהמה טהורה, וחצי זית הבא מחיי גופו החי של הגמל חצי זית מבשר בהמה טמאה — אין מצטרפין זה עם זה לחייבו מלקות על אכילת כזית איסור. ונדייק מכאן: דווקא איסור נבלה טהורה ואיסור טמאה חיה אין מצטרפים, הא הרי ממיתת נבלת שניהם, שאכל חצי זית מנבלת פרה וחצי זית מנבלת גמל — הרי אלו מצטרפין, וקשיא וקשה לרב אסי, לשיטה המסבירה את דבריו כשיטת רב שרק לענין הטומאה הם מצטרפים, אבל לענין האכילה אין מצטרפים! ודוחים: אימא אמור, דייק בלשון ברייתא זו, לא כדרך שדייקת, אלא בדרך זו דווקא שני חצאי זיתים ממיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפים,

4 הא הרי אם היו שני חצאי הזיתים באים מחיי שניהם — הרי אלו מצטרפין ללקות על איסור אכילת בשר הבא מן החי. ומני וכדעת מי היא שיטת ברייתא זו? — דעת ר' יהודה היא, שאמר: איסור אכילת אבר מן החי נוהג גם בבהמה טמאה.

5 ושואלים על תירוץ זה: אבל באשר לצירוף שני חצאי זיתים הבאים ממיתת שניהם, מאי מה יהא הדין? אם נאמר שלא מצטרפי מצטרפים — אם כן, מאי איריא דרהיט ותני מה שייך, שרץ, הרחיק התנא ושנה אופן זה של צירוף מיתת פרה וחיי גמל הא הרי אפילו באכילת שני חצאי זיתים ממיתת שניהם לא מצטרפי אינם מצטרפים!

6 ועוד, הרי תניא שנויה ברייתא אחרת: חצי זית הבא מפרה בחייה וחצי זית הבא מגמל במיתתה — אין מצטרפין. אבל חצי זית הבא מפרה וחצי זית הבא מגמל, בין בחייה בין במיתתה — מצטרפין. ולכאורה קשיא רישא קשה התחלת הברייתא האומרת שאין חצי זית פרה בחייה מצטרף לחצי זית גמל במיתתו אסיפא על סוף הברייתא ממנו משמע שאינם מצטרפים! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שכוונת סוף הברייתא היא ששני חצאי זיתים הבאים ממיתת שניהם, או שני חצאי זיתים הבאים מחיי שניהם — מצטרפין ללקות על אכילת איסור, וקשה איפוא על שיטת רב אסי!

7 ומשיבים: אמר יכול לומר, להשיב לך רב אסי: האי זה התנא של ברייתא זו סבר סבור שאיסור חל על איסור, ואף איסור אכילת נבילה חל על איסור אכילת בשר בהמה טמאה, ומשום כך מצטרפים שני חצאי זיתים אלה לכלל זית האסור באכילה, ולוקים על אכילתו. אבל רב אסי עצמו סבור שאין איסור חל על איסור ולכן אין זו קושיה על דבריו, שכן לדבריו אכן אינם מצטרפים.

8 א אמר רב יהודה, אמר רב: על אכילת שרצים לוקה עליו כאשר אכל כזית. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכן לשון 'אכילה' כתיב בהו נאמר בהם, שכך נאמר בשרצים: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" ויקרא יא, מב, וכלל הוא שסתם אכילה שיעורה בכזית.

9 ומקשים: והתני והרי שנה ר' יוסי בר ר' חנינא קמיה לפני ר' יוחנן ברייתא על הכתוב "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" ויקרא כ, כה, שיש בכתוב זה שני עניינים, שהרי פתח הכתוב בענין איסור אכילה "ולא תשקצו את נפשותיכם", וסיים בענין הטומאה "אשר הבדלתי לכם לטמא".

10 ללמד: מה טומאה של שרצים היא בשיעור כעדשה, אף שיעור המחייב באכילה הריהו בכעדשה. וקלסיה ושיבח אותו ר' יוחנן על דבריו, וקשיא וקשה לשיטת רב האומר שלוקים על אכילת שרצים רק בשיעור כזית!

11 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, שכן כאן בברייתא מדובר באכילת שרצים במיתתן לאחר שמתו, והריהו לוקה על שיעור כעדשה, ששיעור טומאתם ושיעור אכילתם שווים ולכך אף רב מודה. ואילו כאן בדברי רב מדובר באכילת שרצים בחייהן, כשאינם מטמאים, ואז שיעור אכילתם כשאר איסורי אכילה, בכזית.

12 אמר ליה לו אביי לרב יוסף בשאלה על תירוץ זה: והא והרי רב אמתניתין קאי על משנתנו עומד, מתייחס, בדבריו אלה, ומתניתין ומשנתנו בלשון "כל השרצים" קתני היא שונה, לומר שהדברים אמורים בכל האופנים בהם אסורים השרצים באכילה, בחייהם ואפילו במיתתן. לאו האם לא מדובר במשנתנו, שמצטרפים הם זה לזה לשיעור המחייב, גם דאיכא פורתא מהאי ופורתא מהאי שיש קצת מזה, שרצים חיים, וקצת מזה, שרצים מתים? הרי איפוא שרב אמר את דבריו, שחיוב אכילה בשרצים הוא בשיעור כזית, אף בשרצים שמתו! אמר ליה לו רב יוסף לאביי בדחיית שאלתו זו: ההיא דיוקא דיוק זה שאתה מדייק דילך שלך הוא, ואתה הוא שמקשר את דברי רב למשנה ומסיק ממנו מסקנות. ואולם הנכון הוא כי רב — שמעתא בעלמא קאמר הלכה בכלל הוא אומר שאינה מתייחסת למשנה.

13 בשנינו קודם כי קלסיה שבח אותו ר' יוחנן את ר' יוסי בר ר' יהודה על הברייתא שהביא ועל דיוק דבריו בברייתא זו. הרי שר' יוחנן סבור כי השיעור על אכילת שרצים טמאים הוא בכעדשה. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו במשנה במסכת אהלות: האיברין השלמים שיש בהם בשר, גידים ועצמות הבאים מן המטמאים המת, נבלה, השרץ — אין להן שיעור לטומאתם, ואפילו אבר בשיעור הפחות מכזית מה נבלה ואבר בשיעור הפחות מכעדשה מן השרץ — הריהם מטמאין. ואמר ר' יוחנן: כך הוא דינם לענין הטומאה, ואולם לענין שיעור אכילה, אין לוקין עליהן אלא בכזית. הרי שלדעת ר' יוחנן אין לוקים על אכילת שרצים בכעדשה!

14 אמר רבא בתירוץ הקושיה: שיטת ר' יוחנן שלוקים על אכילת שרצים אף בשיעור כעדשה אינה אלא בשרצים המובדלין הנבדלים משאר השרצים, והם שמונת השרצים המטמאים במותם שבהם דבר הכתוב "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" ויקרא יא, כט—לב. ועל שרצים אלה בלבד מדובר בברייתא. ואילו בשאר השרצים סבור ר' יוחנן ששיעור אכילתם המחייב הוא כבשאר איסורי אכילה בכזית.

15 אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא בדחיית תירוצו: אלא מעתה לדבריך אלה שקיים הבדל בשיעורי אכילה בין השרצים המובדלים לבין שאר השרצים, אם כן בטומאת בהמה נמי גם כן, ליפלגי שיחלקו בין זו המובדלת נבלת בהמה טהורה ששיעור טומאתה הוא בכזית לבין זו שאינה מובדלת נבלת בהמה טמאה ששיעור טומאתה הריהו יותר מכזית, בכביצה.