ביאור שטיינזלץ על מעילה כ׳

1 ואם נתנה את האבן או את הקורה הזו לחברו — הוא מעל, לפי שהוציאן בכך מרשות ההקדש לרשות חולין. ואילו חברו לא מעל שכן בשעה שניתנה לו — כבר יצאה מרשות ההקדש. בנאה את האבן או את הקורה בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, כיון שבבנייה כשלעצמה, עדיין לא נהנה ממנה, עד שידור תחתיה ויהנה ממגורים אלה בשוה פרוטה.

2 נטל לעצמו פרוטה של הקדש — הרי זה לא מעל בכך. ואם נתנה לחברו — הוא עצמו מעל, שהוציאה בכך מרשות הקדש לרשות חולין, ואילו חברו המקבל לא מעל בכך. נתנה את הפרוטה הזו לבלן העובד בבית המרחץ כתשלום עבור רחצה, אף על פי שעדיין לא רחץ — מעל בכך, וטעם הדבר: שכן משעה ששילם, הוא הבלן אומר לו: הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ, שיש לו רשות לרחוץ מיד בבית המרחץ, ורשות זו עצמה הנאה היא לו.

3 אכילתו שאכל מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה ואכילת הקדש שהאכיל הוא את חברו כחצי פרוטה, וכן הנייתו הנאה שנהנה הוא מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה והניית חברו שהוא מהנה את חבירו בשווי כחצי פרוטה, וכן אכילתו והניית חברו, וכן הנייתו שלו ואכילת חברו — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שהוא בפרוטה, וחייב בדיני המעילה. ואפילו חלף זמן מרובה בין האכילות או ההנאות הללו.

4 א גמרא שנינו במשנתנו כי זה שנטל אבן או קורה משל הקדש לעצמו — לא מעל בכך, ואולם אם נתנה לחברו — מעל. ושואלים: מאי שנא במה שונה הוא שנטל לעצמו, שלא מעל, ומאי שנא ובמה שונה הוא שנתן לחבירו, שמעל?! אמר שמואל: המשנה מדברת בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות הללו מסורות לו עסקינן עוסקים אנו. שכיון שהמעות שמורות בידו הרי עצם ההחזקה בהן אינה מעילה, אבל כשהוא נותנן לאחרים — הרי זו מעילה.

5 ב עוד שנינו במשנתנו שאם לקח אבן או קורה של הקדש, ובנאה בתוך ביתו — אינו חייב משום מעילה, עד שידור תחתיה. ושואלים: למה לי להמתין בחיובו עד שידור תחתיה? והרי כיון דשניה ששינה אותה שסיתת אותה לצורך קביעתה בתוך הבנין — הוציאה בכך מרשות הקדש ומעל! אמר רב: אין המדובר שבנאה ממש בתוך ביתו, אלא בכגון שהניחה על פי ארובה חור, כעין חלון בתקרה. וכיון שאין שינוי בעצם ההנחה אינו מתחייב במעילה עד שידור תחתיה.

6 ומעירים: אחר שהסברנו כך את דברי משנתנו, הרי מובן כי כיון מתוך דבני לה שבנה אותה, את האבן בבנין מיהת על כל פנים מעל, אף שהאבן עתה חלק מבית המחובר לקרקע, וכלל הוא שאין מעילה בדבר המחובר לקרקע. ואם כן האם לימא יש לומר שדבר זה מסייע ליה לו לרב, דאמר שאמר רב: המשתחוה לבית לשם עבודה זרה — אסרו בכך באיסור הנאה, שהבית אינו נחשב כמחובר לקרקע, כיון שנבנה מאבנים וקורות שהיו בתחילתן תלושות ורק לאחר מכן חוברו, וכלל הוא: תלוש ולבסוף חברו — דינו כתלוש, והוא הדין אם כן גם באבן הקדש שהניחה על פי הארובה, שמכיון שהיתה בתחילה תלושה, יש בה דין מעילה?!

7 אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא בדחייה: אין להביא מכאן ראיה לשיטת רב, שכן אפשר לומר שסבורה משנתנו כי דינו של התלוש שחובר לקרקע הריהו כדין המחובר מעיקרו, ולכן אין המשתחוה לבית לעבודה זרה אוסרו. ואף על פי כן באבן או בקורת הקדש שנבנו בבית יש דין מעילה, כי בדין המעילה בדברי הקדש כל הנאה הנראת לעינים הניכרת שאדם נהנה בדבר, וכגון זה היושב בבית שנבנו בו האבן או הקורה אסרה תורה בדין המעילה.

8 ומציעים עוד: לימא האם יש מקום לומר כי מסייע ליה לו, לרב בשיטתו כי תלוש ולבסוף מחובר נחשב כתלוש מה ששנינו בברייתא: אדם הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה — מעל, ונראים הדברים שמדובר בבית בנוי שעמד אדם והקדישו. הרי שכיון שהיה בתחילה תלוש אבניו וקורותיו, אף שלבסוף עמד וחיברו, הריהו נחשב כתלוש ולכן יש בו מעילה. אמר ריש לקיש בדחייה: אין להביא ראיה משם, שכן התם שם מדובר במקרה שהקדישו את אבני וקורות הבית בעודם תלושים, ולבסוף בנאו בהם.

9 ושואלים על העמדה זו של ריש לקיש את דברי הברייתא: אבל לפי הסבר זה, במקרה שבנאו בתחילה את הבית ולבסוף הקדישו מאי מה יהא הדין — שלא מעל? אם כן, מאי איריא מה שייך, מה ענין זה שרהיט ותני מיהר התנא בברייתא ושנה את הדין הבא המדבר באופן אחר לגמרי, באדם הדר בבית של מערה, כלומר, בסוג בית שלא היה מעולם הוא וחומריו תלוש — לא מעל בכך, שכן אין מעילה במחובר. לימא שיאמר התנא דין במקרה של אדם הדר בבית של אבנים, שבנאו בתחילה בחול, ולבסוף הקדישו — הרי זה לא מעל!

10 אמרי אומרים בתשובה לשאלה זו: אכן יכול היה התנא לומר כן, ואולם העדיף להשמיע דין זה דווקא במערה, כי הא זה, מגורים במערה פסיקא ליה פסוק, מוחלט וברור, לו שבכל מצבי המגורים בבית מערה קיים דין אחד — שאינו מועל בכך. ואילו הא זה, בית אבנים לא פסיקא ליה אינו פסוק לו, שהרי יש בו מעילה רק באופן מסויים, שבנאו בחול ולאחר מכן הקדישו.

12 א משנה השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית, כפי שנאמרה לו, ובשליחות זו השתמש לצורך חולין בכספי הקדש שניתנו לו על ידי בעל הבית בשוגג — בעל הבית ששלח אותו הוא שמעל, ולא השליח שלא כבשאר דיני התורה שהכלל הנוהג בהם הוא ש"אין שליח לדבר עבירה", והשליח הוא החייב על מעשה העבירה שנעשה על ידו. ואולם אם לא עשה השליח את שליחותו כפי שהצטווה על ידי בעל הבית ששלחו — השליח הוא שמעל.

13 ומפרטים: כיצד הוא אופן זה שהשליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית? כגון שאמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים!", ואילו הוא עמד ונתן להם כבד, ולא בשר. או במקרה הפוך שאמר לו בעל הבית שיתן לאורחים כבד, והוא עמד ונתן להם בשר ולא כבד, והיו הבשר והכבד של הקדש — באופנים אלה ובדומה להם, השליח הוא שמעל ולא בעל הבית, כיון ששינה ולא עשה את שליחותו. אבל אם היה לבעל הבית בשר של הקדש ואמר לו בעל הבית: "תן להם לאורחים, בשר באופן זה שאורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר, ואורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר". ואילו הוא המלצר אומר לאורחים על דעת עצמו: "טלו לכם, כל אחד מאתכם, שתים חתיכות!", והם האורחים נטלו מדעת עצמם, כל אחד מהם, שלש חתיכות, והיו אלה חתיכות בשר של הקדש — כולם מעלו. בעל הבית מעל — על אכילת החתיכה הראשונה, שבזאת קיים השליח את דברי בעל הבית. המלצר מעל — על אכילת החתיכה השניה, שבה הוסיף על השליחות. והאורחים מעלו — על אכילת החתיכה השלישית, שבה הוסיפו הם על דברי השליח.

14 א גמרא מתוך דברי המשנה שכאשר שינה השליח מדברי בעל הבית ונתן לאורחים כבד במקום בשר, או להיפך — עולה כי בשר וכבד הם שני דברים שונים והחילוף ביניהם הוא מן הדברים שעליהם כרגיל שליח נמלך עם משלחו, כגון אם שלחו לקנות לו בשר ולא מצא השליח אלא כבד — הריהו נמלך עם משלחו אם יקנה את הכבד. ומבררים: מאן מיהו התנא הסבור כי כל מילתא דמימלך עלה כל דבר שנמלך עליו שליח עם משלחו סימן הוא כי תרתי מילי הויין שני דברים שונים הם?

15 אמר רב חסדא: דבר זה הוא שלא כשיטת ר' עקיבא. דתנן שכן שנינו במשנה: הנודר אוסר עצמו בנדר מן אכילת הירק, ולא פירט מאלו ירקות — חכמים אומרים: מותר בדילועין. ואילו ר' עקיבא אוסר, שלדעתו כיון שהשליח נמלך בדעת משלחו בענין הדלועים, בכך הוא מראה כי הם מין אחד, שאילולי כן לא היה נמלך בו כלל — הרי שלדעת ר' עקיבא דבר שנמלך עליו השליח הינו בכלל הדבר שנשלח אליו, ואין זה כשיטת משנתנו.

16 אביי אמר: אפילו תימא תאמר שהמשנה כשיטת ר' עקיבא, שבבשר וכבד כיון שנמלך במשלחו אין זה נחשב כקיום השליחות והשליח הוא שמועל. ואולם אין זה משום שכאשר נמלך השליח הרי הם נחשבים שני דברים שונים, אלא אף אם הם כדבר אחד מודה ר' עקיבא שהשליח הוא שמועל, שכן מי האם ר' עקיבא עצמו לא מודה שעל כל פנים, בעי לאימלוכי צריך השליח להתייעץ עם משלחו? וכיון שלא נמלך השליח, ועשה מדעת עצמו — אין זה נקרא עושה שליחותו של משלחו. ומסופר ביחס לכך, כי כאשר אמרו רבנן קמיה חכמים לפני רבא את דבריו אלה של אביי, אמר להו להם: שפיר קאמר יפה אמר נחמני אביי!

17 ב מתוך שהוזכרה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים, דנים עוד בדבר. מאן מיהו התנא דפליג עליה שחולק עליו על ר' עקיבא? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא שכן שנויה ברייתא: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר הבהמה. ואסור אף באותם חלקי בשר שאין אנשים אוכלים אותם כרגיל: בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב. ואסור כמו כן אף בבשר עופות. ואולם הריהו מתיר בבשר דגים וחגבים, שאין אלה בכלל "בשר". ואילו רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים, בקנה ובכבד ובעופות, ואין צורך לומר שלדבריו הריהו מותר בבשר דגים ובחגבים.

18 וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים החלקים הפנימיים של הבהמה לאו לא בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש אינו בן אדם, שאין הוא נוהג כדרך בני אדם. הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא החולק על ר' עקיבא, וסבור הוא שאף שכבד הוא מן הדברים ששליח נמלך עליהם, מכל מקום אין הוא בכלל בשר לענין הנדרים.

19 ושואלים: ולשיטת התנא קמא הראשון שבברייתא זו, האוסר בשר עוף ומתיר דגים, מאי שנא מה המיוחד, השונה בבשר עופות שהוא מחשיב אותו בגדר בשר? — משום שרגיל מצוי הדבר כי איניש אדם הנשלח לקנות בשר בהמה דאמר שקונה בשר עוף ואומר הוא למשלחו: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי בשרא דציפרא לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי בשר ציפורים, עופות. ומעתה יש לשאול, אי הכי אם כך הוא הטעם לאיסור בשר עופות לשיטתו של התנא קמא, הכי נמי עביד איניש למימרא כך גם כן לענין דגים עשוי אדם זה לומר: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי בשר דגים!

20 אמר רב פפא: בברייתא זו ביום הקזה עסקינן עוסקים אנו, דלא אכיל איניש שאין אוכל אדם דגים ביום זה, כיון שמזיק הדבר. ומשום כך, ביום זה אין נמלך השליח על דגים.

21 ושואלים: אי הכי אם כך, ציפרא נמי ניכול בשר עוף גם כן שיאכל הנודר, שהרי אין נכון לאכול בשר עוף ביום הקזה, וממילא גם עליו אין השליח בא להימלך. שכך אמר שמואל: דמסוכר ואכל ציפרא זה שמקיז דם ואוכל בשר עוף — פרח ליביה כציפרא פורח ליבו כעוף! ועוד, הרי תניא שנויה ברייתא האומרת כן: אין מקיזין דם לא על סמך זה שיאכלו לאחר מכן הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שאין אוכלים אף בשר עופות ביום הקזה!

22 אלא אמר רב פפא: אין אנו עוסקים ביום הקזה אלא ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן ביום שכואבות לו עיניו עוסקים אנו בברייתא זו, דלא אכיל שאין אדם אוכל דגים, אבל בשר עופות יכול הוא לאכול.

23 ג שנינו במשנתנו שאם אמר לו בעל הבית לשליחו: "תן לו לכל אורח ואורח חתיכה אחת בלבד של בשר", והשליח שינה בדבריו ואמר לאורחים שכל אחד מהם יקח שתי חתיכות, והם הוסיפו על דבריו של השליח ולקחו כל אחד מהם שלש חתיכות — כולם מעלו. ואף בעל הבית מעל על אכילת החתיכה האחת, שכך הורה לו למשלחו. ומסיקים: שמע מינה למד מכאן כלל עקרוני בדין השליחות שבו דנו חכמים, שכל המוסיף על שליחותו, שממלא את מה שנאמר לו, ומוסיף דברים שלא נאמרו לו — לא התבטלה בכך שליחותו, והוי הריהו עדיין שליח לעיקר השליחות!

24 אמר רב ששת: אין להביא מכאן ראיה לדבר, משום שכאן מדובר בכגון דאמר שאומר השליח במפורש לאורח: טול חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית וחתיכה אחת מדעתי.