ביאור שטיינזלץ על מעילה י״ג

1 ולא ראוי לבדק הבית, וכן הראוי לבדק הבית ולא ראוי להקרבה על המזבח, וכן שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית — מועלין בה, שחלים עליהם דין המעילה. ומפרטים: כיצד הוא הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח?

2 — כגון שהקדיש בור מלא מים, ומי בורות אינם ראויים למזבח, שכן אין מנסכים אלא ממי השילוח, ואולם ראויים הם לבדק הבית, כגון לגבל בהם טיט לבנין המקדש. וכיצד הוא שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית? — כגון המקדיש אשפות מקום השלכת זבל המלאות זבל, שאין המקום עצמו ולא הזבל ראויים לא למזבח ולא לבדק הבית, אלא יש למוכרם ודמיהם ינתנו להקדש. למזבח ולא לבדק הבית — המקדיש שובך מלא יונים, שהיונים ראויות להקרבה והשובך אינו ראוי אף לבדק הבית, או

3 אילן מלא פירות, כשהאילן עצמו אינו ראוי לבדק הבית, ואילו הפירות ראויים למזבח. כגון גפן שאין ענפיה ראויים לבנין ואולם יינו ראוי לניסוך. ושאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית — שדה מלאה עשבים — בכל אלה

4 מועלין בהם ובמה שבתוכה, שאף אלה שבעצמם אינם ראויים לקודש — יכולים להימכר ויפלו דמיהם למזבח או לבדק הבית.

5 אבל אם הקדיש בור ריק ואחר כך בהיות הבור מוקדש נתמלא מים, וכן המקדיש אשפה ריקה ורק אחר כך נתמלא זבל, וכן המקדיש שובך ריק מיונים ורק אחר כך נתמלא יונים, וכן אילן ללא פירות ואחר כך נתמלא פירות, וכן שדה ריקה ואחר כך נתמלאה עשבים — בכל אלה מועלין בהם עצמם, ואין מועלין במה שבתוכה, שהרי אין דין מעילה בדבר שהושבח ברשות ההקדש.

6 על שנים מהדברים שאמר התנא קמא שאין מועלים במה שבתוכה חולק ר' יוסי ואומר: המקדיש את השדה ונתמלאה עשבים, וכן המקדיש את האילן ונתמלא פירות — מועלין בהן ואף בגידולה גידוליהם אף שצמחו בהיותם ברשות ההקדש, מפני שסוף סוף הן גידולי הקדש.

7 ומביאים דינים נוספים בגידולי הקדש: ולד המעושרת, שהתקדשה כמעשר בהמה ולפני כן ילדה אותו ולד, והריהו חולין — לא ינוק מן אמו המעושרת, שהרי הוא חולין ואסור בהנאה מן ההקדש. ויש בני אדם אחרים המתנדבים המתנים תנאי כן לפני שמכניסים את הבהמה לדיר להתעשר שיהא החלב הבא ממנה חולין ולא הקדש, על מנת שיוכל ולדה לינוק ממנה. ואותו דין יש לולד הנולד מן הבהמות שהן מוקדשין לפני שהוקדשו — שלא ינוק מן המוקדשין, ואולם גם בכגון זה אחרים מתנדבים כן.

8 הפועלים שכרגיל זכאים לאכול משל בעל הבית אם היו עובדים במקדש לא יאכלו מן גרוגרות תאנים מיובשות של ההקדש, אלא מקבלים מגזבר המקדש כסף, וקונים בו את מזונותיהם מן החולין. וכן פרה העובדת בשל המקדש כגון בדישה לא תאכל מכרשיני צמח מספוא של ההקדש.

9 א גמרא קתני שנה במשנתנו: ולד הבהמה המעושרת שנולד לה לפני שהתעשרה לא ינק מן המעושרת, ובדומה לכך אף ולד הבהמה המוקדשת שנולד לה לפני שהתקדשה לא יינק ממנה. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו, מה מקורה של הלכה זו? אמר רב אחדבוי בר אמי: אתיא

10 באה, נלמדת גזירה שווה של המלה "העברה" הנאמרת במעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' ", ויקרא כז, לב ו"העברה" מהנאמר בדין קרבן הבכור "והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה' ", שמות יג, יב, ללמד: מה בכור מועלין בו — אף במעשר בהמה מועלים בכל אשר יש בה. ואף חלב הבא מן המעושרת מועלין בו, ואין ולדה שהוא חולין יונק ממנה.

11 ובדומה לכך חלב הבא מבהמת המוקדש נמי גם כן איסורו לולדה החולין אתיא באה בגזירה שווה של המלה "אמו" הנאמרת במוקדשים "...והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן...". ויקרא כב, כז ו"אמו" מהנאמר בקרבן בכור "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", שמות כב, כט. ללמד שחלב המוקדשין אסור לולדה שהוא חולין כמו שהבכור אסור כולו.

12 ב עוד שנינו במשנתנו כי הפועלין העובדים במקדש לא יאכלו מגרוגרות ההקדש. ושואלים: מאי טעמא מה טעם, מהו המקור לכך? אמר רב אחדבוי בר אמי, שכן אמר קרא הכתוב: "לא תחסם שור בדישו" דברים כה, ד — ללמדנו: ב"דישו" שלך ההדיוט, אין אתה חוסם את השור, ולא בדישו של הקדש, שההקדש אסור בהוצאה לחולין ולכן עליך לחוסמו כדי שלא יאכל משל ההקדש.

13 ועוד בענין זה של הדישה בהקדש, שנינו: הדש קלעילין סוג קטניות שלו, שהן חולין, בשדה הקדש — הרי זה מעל, שהרי נהנה מן ההקדש. ושואלים על כך: והא והרי על מנת להתחייב במעילה, הנאה בתלוש בעינן מצריכים אנו, ולא מן המחובר לקרקע! אמר רבינא: שמע מינה למד מכאן שאבקה של השדה מעלי לה מועיל להם לקטניות הנידושות, וכיון שדש זה נהנה מהאבק שהוא תלוש — הריהו מתחייב במעילה.

14 א משנה שרשי אילן של הדיוט חולין הבאין המתפשטים בקרקע של הקדש, וכן של אילן הקדש שבאין בקרקע של הדיוט — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו — לא מועלין בכך. מעין מים שנובע בשדה חולין והוא נמשך ויצא ועובר מתוך השדה של הקדש, כל זמן שהוא בשדה ההקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואם עברו ונהנו — לא מועלין. ובזמן שהמעין יצא חוץ לשדה ההקדש ונמשך לתוך שדה חולין — נהנין ממנו לכתחילה ממקום יציאתו והלאה.

15 המים שניתנו בכד של זהב, שהיו ממלאים בכד מים מן השילוח למצות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, ולא היה כד זה מקודש ככלי שרת — לא נהנין מאותם מים לכתחילה, שכן נתמלאו לצורך הקדש, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך, בהיותם בכלי שאיננו כלי שרת. ומשעה שנתנו למים אלו מן החבית בצלוחית שהיא מכלי השרת על מנת לנסכם, והמים שבתוכה התקדשו בכך — מועלין בהן.

16 ענפי הערבה שהיו מעמידים אותם בצידי המזבח בחג הסוכות — לא נהנין מהם לכתחילה קודם שהעמידום בצידי המזבח, שזוהי מצוותם, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך. ומשעה שהעמידום וכבר נעשתה מצוותם — אף מותרים לכתחילה בהנאה. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו מענפי עץ ערבה זה, אף קודם שהועמדו הענפים בצד המזבח, בלולביהן, שהיו קוטפים מעצי ערבה אלה ענפים למצות ארבעת המינים שלהם. ב גמרא שנינו במשנתנו כי המים המיועדים לניסוך, כל עוד הם בתוך הכד של זהב אין מועלים בהם.

17 ובענין זה אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אם היו בו יותר משלושה לוגים אבל מועלין בשלש לוגין שבכד, אם היו המים שבכד בדיוק כשיעור זה שהוא הנחוץ למצות ניסוך המים.

18 ומקשים עליו: והקתני סיפא והרי שנה בסוף המשנה כי רק כאשר נתנו את המים מן הכד לצלוחית — מועלין בהן, מכלל דרישא מכאן נסיק שבמקרה המדובר בתחילת המשנה, כשהמים נתונים בכד בכל מקרה, ואפילו בזמן ששיעור המים הוא רק שלשה לוגין נמי גם כן לא מועלים בהם. ונדחו אם כן דברי ריש לקיש!

19 ומסבירים: אלא אי איתמר אסיפא איתמר אם נאמר דין זה של ריש לקיש, לא על תחילת המשנה נאמר, אלא על סוף המשנה נאמר. שכן שנינו שמשעה שניתנו המים בצלוחית דינם שמועלין בהן, ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא בזמן שניתנו בצלוחית מים בשיעור שלשה לוגין, כשיעור הנצרך למצוה, שבכגון זה מתקיימת מצוותם. ואולם אם ניתנו לצלוחית מים יותר מכדי שיעור זה — אין מועלים בהם, שכאשר שיעורם מרובה משלושה לוגים לא התקדשו כלל.

20 וחלוק עליו בכך ר' יוחנן שאמר כי אף אם ניתנו לצלוחית מים בשיעור המרובה משלושה לוגים — מועלין בכולן, שכן לדעתו אין שיעור למים, והתקדשו למצוותם אף אם שיעורם מרובה. ושואלים: למימרא דקסבר האם אכן יש מקום לומר שסבור ריש לקיש שיש שיעור קבוע לכמות המים שאין להוסיף עליו? והתנן והרי שנינו במשנה בעניין המקריבים מחוץ לבית המקדש, אמר ר' אליעזר ר' אלעזר. ראה גרסות: המנסך ממי חג הסוכות, מהמים שנשאבו לצורך ניסוכם על המזבח, בחג הסוכות בחוץ למקדש — חייב כרת, כשאר המקריבים מחוץ למקדש.

21 ואמר על כך ר' יוחנן משום בשם החכם מנחם יודאפה: דין זה ששנה ר' אלעזר, בשיטת ר' עקיבא רבו אמר. דדריש שכך דרש ר' עקיבא את הנאמר בקרבנות חג הסוכות "נסכיהם" במדבר כט, לא, בלשון רבים, ללמדנו כי בשני ניסוכים הכתוב מדבר: האחד הוא ניסוך המים, שהיא מצוה המיוחדת לחג הסוכות, ואחד הוא ניסוך היין הנלווה לקרבן התמיד בכל יום.

22 ואמר ריש לקיש לר' יוחנן: אי אם על כך מסתמך ר' אלעזר לחייב את המנסך מים מחוץ למקדש, יש להשוות בין מים ליין לשיטתו של ר' אלעזר ולומר: מה בניסוך היין שיעור המצוה הוא שלש לוגין, אף מצות ניסוך המים יהיה שיעורה שלש לוגין! ומכלל דבריו שאמר ריש לקיש לר' יוחנן נלמד כי סבר סבור ריש לקיש עצמו שאין שיעור למים! ומשיבים: ריש לקיש עצמו סבור שיש שיעור למים, ואולם לטעמא לטעמו של מנחם יודאפה כפי שמסר ר' יוחנן, קאמר הוא אמר את קושייתו זו.

23 ג משנה הקן של ציפור שנמצא בראש האילן של הקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואולם העוברים ונהנים לא מועלין בכך. הקן שנמצא בראש אילן של אשירה עץ המשמש לעבודה זרה, והריהו אסור בהנאה, ואף לטפס עליו אסור, ומה יעשה כדי להוריד את הקן שמעליו? — יתיז ינתק בהכאה את הקן ממקומו באמצעות קנה מקל. האדם המקדיש את החורש יער השייך לו — מועלין בכולו, בכל מה שיש בחורש.