ביאור שטיינזלץ על מעילה י׳

1 ואילו סיפא סופה כשיטת רבנן חכמים היא, הסבורים שאין חטאת מתה אלא זו שאבדה ונמצאה לאחר שכבר נתכפרו בעליה באחרת?! אמר רב גביהא מבי בית כתיל לרב אשי בתשובה, הכי כך אמר אביי בהסבר ברייתא זו: אכן, רישא תחילתה כשיטת ר' שמעון וסיפא וסופה כשיטת רבנן חכמים.

2 א אמר רבא: הכל מודים, בין רב ובין ר' יוחנן, שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם הזריקה של דם הקרבן, וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן על המזבח — אין זו מעילה, ואף לשיטת ר' יוחנן הריהו פטור מקרבן ומתשלומים. שכן שריפתם של קדשי הקדשים שנטמאו, או היפוך באימורי הקדשים הקלים על מנת שיישרפו יפה אינן נחשבות כעבודה.

3 ותוהים על דברי רבא: פשיטא פשוט הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו, שהרי מאי קא מה הוא הנהנה מהם מפסיד בכך להקדש, שהרי אין בשר קדשי הקדשים שנטמא ואימורי קדשים קלים שקרבו ראויים מלכתחילה להקרבה?

4 ומשיבים: חידוש יש בדברי רבא, שכן מהו דתימא שתאמר כיון שבבשר קדשי קדשים שנטמא — אית ליה יש בו מצות שריפה לכהנים, וכן באימורי קדשים קלין — איכא יש מצוה להפוכי בצינורא להפוך במזלג כדי שיישרפו יפה, והיה מקום לומר שינהג בה דין מעילה, לכן קא משמע לן הוא משמיע לנו שלא, שאין בהם מעילה, שכן מעשים אלה הם דין מיוחד שאמרה התורה שיש לעשות בהם, ואין בכך כדי לחייבו במעילה.

5 א ומביאים עוד את מה שאמר רבא בהסבר דברי הברייתא שהובאה למעלה: הא דאמרת זה שאמרת בברייתא שאם מעל בדמי החטאת ובא לשלם את דמי המעילה וחומשה לאחר שכבר קרבה החטאת שילכו המעות לים המלח, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא דאתידע ליה קמי שנודע לו שמעל לפני הכפרה בקרבן החטאת. והיתה אפשרות לצרף את דמי המעילה קרן וחומש לחטאת, וכיון שלא נעשה כן — הרי אלה הולכים לים המלח. אבל אם נודע לו שמעל רק לאחר הכפרה — יפלו יעברו דמי המעילה לנדבה, ולא יילכו לאיבוד בים המלח. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכן כלל הוא שאין מפרישין מתחלה מלכתחילה, ביודעין כסף להקדש באופן שילך לאיבוד.

6 ב משנה המשנה ממשיכה לעסוק בדין המעילה במיני הקדשים. וכאן בקדשים הקרבים כליל על המזבח, ואין בהם חלק לכהנים: הקומץ החלק הנקמץ מן המנחה ומוקטר על המזבח, והלבונה אותה מקטירים על המזבח עם קומץ המנחה, והקטורת המוקטרת כל יום על מזבח הזהב המזבח הפנימי, ומנחת כהנים שאינה נקמצת אלא נשרפת כליל על המזבח, ומנחת כהן משיח הכהן הגדול, המשוח בשמן המשחה המביא בכל יום מנחת חביתין, ומנחת נסכים מנחה הבאה עם קרבן שיש בו נסכים שעולה כליל על המזבח — דינם של אלה שמועלין בהם משעה שהוקדשו בפה.

7 קדשן בכלי, שניתנו בכלי השרת הראוי להם — הוכשר הוכן בכך לענין ליפסל מכאן ואילך במגעו של טבול יום, ובמגעו של מחוסר כפורים, שהוא הטמא כזב וכמצורע שטבל מטהרתו, ואולם עדיין לא הביא את קרבנותיו לכפרתו, וכן להפסל בלינה, אם לא הוקטרו עד הבוקר כדינם, וחייבים על אכילתם משום איסור נותר אם נותרו לאחר זמנם, ומשום איסור אכילת קדשים בטומאה כשהאוכל טמא בטומאת הגוף. אבל דין פיגול אין בה בכל אלה, שאם חשב בשעת נתינתן בכלי להקטירן לאחר זמנן הראוי — אינו חייב.

8 וטעם הדבר, שזה הכלל בדין הפיגול: כל הקדש שיש לו מתירין, שיש דבר אחר שהקטרתו מתירה אותו לאכילת מזבח או לאכילת אדם — אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו המתירין אותו כראוי להם.

9 וכל שאין לו מתירין כגון הקומץ והלבונה שהם עצמם מתירים, ואין דבר אחר המתיר אותם, כיון שקידש בכלי — חייבין עליו משום נותר וטמא, ופיגול אין בה.

10 א גמרא שנינו במשנה שחייבים על אכילת הנותר או בטומאת הגוף מן הקדשים בין בדבר שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, ובין בדבר שאין לו מתירים. ושואלים: מנא הני מילי מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה? ומשיבים: לימוד מיוחד יש לדבר, וכפי דתנו רבנן ששנו חכמים בברייתא: יכול יהא הדין שאין חייבין משום אכילת קדשים בטומאה אלא בדבר שיש לו מתירין, כשם שהוא בדין פיגול,

11 ומצד הסברה נראה כן, שהרי דין קל וחומר הוא: ומה דין אכילת פיגול שהוא חמור מאיסור אכילת הקדשים בטומאה, שהרי החיוב על אכילת פיגול קיים אף בידיעה אחת שנודע לאוכל שהינו פיגול, בין לפני אכילתו ובין לאחר אכילתו. ועוד, שקרבנו קבוע, שהאוכל פיגול בשגגה מביא לחטאתו כבשה או שעירה והוא חמור מקרבן עולה ויורד שמשתנה בהתאם למצבו הכספי של האוכל. ולא הותר מכללו, שאיסור אכילת פיגול הריהו איסור מוחלט, ואילו טומאה שהותרה בציבור — אין חייבין בה אלא על דבר שיש לו מתירין.

12 אם כן איסור האכילה בטומאה, שהוא קל מאיסור אכילת הפיגול, שכן חייבים על האכילה בטומאה רק כשהיא בשתי ידיעות שידע האוכל בתחילה שהוא טמא, ונשכחה ממנו ידיעה זו ואכל בטומאתו, ולאחר מכן נודע לו שוב שהוא טמא, ועוד, קרבנו של האוכל קדשים בטומאה אינו קבוע, אלא הריהו עולה ויורד, והותרה מכללה, כאשר רוב הציבור טמא — אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

13 לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב בדינו של הטמא האוכל בקדשים: "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" ויקרא כב, ג — בכל הקדשים בין אלה שיש להם מתירים, ובין אלה שאין להם מתירים הכתוב מדבר. ומעתה יש לדון: יכול יהו חייבין עליהן מיד משעה שהקדישם בפיו, לפני שהתקדשו בכלי שרת? — תלמוד לומר: "אשר יקרב", ומשמעה של קריבה זו הריהי נגיעה.

14 ועל כך אמר ר' אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב כרת על נגיעתו?! אלא הא הרי כיצד, איך נפרש כתוב זה "אשר יקרב"? — עד שיוכשר להיות מוקרב. והרי זה בא ללמדנו שאין חייב על אכילת הקדשים בטומאה אלא בכשרים להקרבה. ומכאן, שכל דבר שיש לו מתירין — אינו חייב עד שיקרבו מתירין, וכל דבר שאין לו מתירין — אינו חייב עד שיקדש בכלי.

15 א משנה משנה זו שנשנתה במסכת תמורה, נשנית כאן בשל דיני מעילה שבה. המשנה עוסקת בדין "חמש חטאות המתות".

16 שלוש מהן, הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב בין אם כבר נתכפרו בעליהן באחרת, בין לא נתכפרו — ימותו. ואילו השתים האחרות, החטאת שאבדה ונמצאה לאחר

17 שעיברה עברה שנתה כי אין החטאת באה אלא בתוך שנה מאז נולדה, וכן החטאת שאבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם משכיפרו התכפרו הבעלים כבר בהקרבת חטאת אחרת — תמות, וכן דינה שאינה עושה תמורה, כלומר, אם המירו עליה בהמת חולין — אין זו תמורה. שמאחר שהיא פסולה ונתכפרו הבעלים באחרת, שאינה נחשבת לא כקדושת הגוף למזבח ולא כקדושת דמים להתפיס אחרת בה, לכך אין בה דין תמורה. ולא נהנין ממנה לכתחילה, אבל אם נהנים ממנה — לא מועלין בה.