ביאור שטיינזלץ על מעילה י״א

1 ואם עד שלא כיפרו התכפרו הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שנמצאה לאחר שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב שיפול בה מום הפוסלה מהקרבה, ותמכר ויקחו ויביאו בדמיה אחרת, ושל זו שאבדה ונמצאה בעלת מום, שתימכר מיד, ויביא בדמיה אחרת. וכן דינה של זו ושל זו שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה.

2 א גמרא המשנה דנה בתחילתה בנפרד בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה, ובסופה בדינן של השתיים האחרות שאבדה ונמצאה לאחר שעברה שנתה, ושנמצאה בעלת מום בנפרד. ושואלים: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלגי במה שונה תחילת המשנה, שאין הן, החטאות המתות, חלוקות ובכל אופן הן מתות, ומאי שנא סיפא דקא מיפלגי ובמה שונה סוף המשנה, בדין שתי החטאות הנוספות, שהרי הן חלוקות בדינן?

3 ומשיבים: ברישא תחילת המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה פסוקה לו, קבוע דינן של אלה, שאין מקום לחלק בהן, ואילו בסיפא סוף, המשך המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה אינה פסוקה לו דינן, שהרי תלוי הוא אם התכפרו הבעלים.

4 ושואלים עוד: והא תנא ליה גבי והרי כבר שנה אותה משנה אצל, בענין תמורה, שכן משנה זו כלשונה, מופיעה אף במסכת תמורה בתחילת פרק רביעי, ומדוע שב ושנה אותה כאן במסכת מעילה? ומשיבים: תנא התם שנה משנה זו שם במסכת תמורה משום דין התמורה השנוי בה, ואגב כך אף שנה בה דין המעילה. תנא הכא חזר ושנה אותה כאן משום דין מעילה השנוי בה, ואגב כך גם שנה בה את דין התמורה.

5 ב משנה נזיר המשלים את ימי נזירותו חייב בשלושה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים. ודנה המשנה בענין המפריש מעות לקרבנות אלו של נזירותו, ולא פירש אלו מהם לחטאת, אלו לעולה ואלו לשלמים, שמאחר ואין ייעודם ידוע לא נהנין מהן לכתחילה, ואולם אם עבר ונהנה מהן, לא מועלין בהם אין מתחייבים בהם בדיני המעילה. וטעם הדבר: מפני שהן המעות הללו ראוין לבא להביא מהן כולן קרבן שלמים, ובשלמים אין דין מעילה לפני זריקת דמם, ואם

6 מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שלא פירש אלו מהן מיועדות לחטאת, לעולה ולשלמים — יפלו יועברו כל המעות להקרבת עולות נדבה. ואם מת הנזיר והיו לו מעות מפורשים שאמר במפורש לאיזה קרבן הן מיועדות, דמי חטאת — ילכו לים המלח לאבדם, שלא יבואו בני אדם ליהנות מהן כלל, שדמי חטאת שמתו בעליה לא נהנין מהן, ואולם אם לא הוליכום לים המלח לאבדם ועברו ונהנו מהן — לא מועלין בהן.

7 דמי עולה — יביאו בהם עולה עולת נדבה, ומועלין בהן. דמי שלמים — יביאו בהם שלמים שלמי נדבה, ונאכלין ליום אחד בלבד, כדין שלמי נזיר שזמן אכילתם יום ולילה בלבד, שלא כשאר שלמים שזמן אכילתם הוא שני ימים ולילה אחד. ושלמים אלה אין טעונין חייבים בהבאת לחם, כשלמי נזיר החייבים בהבאת לחם אתם, שהרי בהבאת הלחם עם שלמי הנזיר נאמר "ונתן על כפי הנזיר" במדבר ו, יט, וכאן הרי מת הנזיר. ג גמרא שנינו במשנתנו בדינם של המעות שהופרשו לקרבנות הנזיר ולא פורש בהן איזו לשלמים ואיזו לעולה ולחטאת שאין בכל המעות דין מעילה, משום שיש בכללן מעות שלמים שאין בה דין מעילה עד לאחר זריקת דמם.

8 מתקיף לה מקשה על כך ריש לקיש: וליתני נמי ושישנה התנא גם כן דין נוסף בדומה לזה: המפריש מעות לצורך הבאת קינים קרבנות הבאים מזוג עופות, תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה שהוא חייב בהבאתם, וכגון היולדת והמצורע ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לעולה —

9 לא נהנין לכתחילה במעות הללו, ואולם אם עברו ונהנו לא מועלין בהן. וטעם הדבר: מפני שהן המעות הללו ראוין להביא מהן תורין שעדיין לא הגיע עדיין זמנן שאין התורים כשרים אלא כשהם גדולים ובני יונה שכבר עבר זמנן שאין בני היונה כשרים אלא כשהם קטנים, שמאחר ואינם ראויים להקרבה לא נהנים ולא מועלים בהם!

10 אמר רבא בתשובה: לא נשנה דין זה במשנתנו, שכן אין דין המפריש מעות לקינו כדין המפריש מעות לנזירותו. שהרי אמרה תורה במפריש לגמר ימי נזירותו מעות סתומין: הבא ממעות אלה בין השאר גם קרבן שלמים, ומאחר ויכול לקנות בכולן שלמים, דינם כדין השלמים שאין מועלים בהם. ואולם המפריש מעות לקינו, האם אמרה בו התורה: הבא ממעות אלה תורין שלא הגיע זמנן? והלא אלה אינן ראויין כלל למזבח! אלא ודאי אין לומר במעות הללו שהן מיועדות לדבר שאין בו מעילה.

11 ד משנה ר' שמעון אומר: לענין המעילה דינו של הדם הבא מן הקרבנות ונזרק על המזבח — שהריהו קל בתחלה וחמור בסופו. ואילו דין יינות הנסכין הבאים עם הקרבנות לענין מעילה — יש חומר בתחלתן וקל בסופן.

12 ומפרטים: הדם, בתחלתו, כלומר, קודם שנזרק על המזבח — אין מועלין בו. ואולם בסופו, לאחר שנשפכו שייריו אל יסוד המזבח ויצא דרך תעלה שעברה במקדש לנחל קדרון שבתחתית הר הבית — מועלין בו מדברי חכמים. ואילו הנסכין, בתחלתן, משעה שהוקדשו למצוותם — מועלין בהן. ואילו בסופם, כאשר ירדו לשיתין יסודות המזבח ומשם יצאו החוצה — שוב אין מועלין בהן, שכן כבר נעשתה מצוותם, ופקעה קדושתם. ה גמרא שנינו במשנתנו כי מועלים בדם הקרבנות משעה שירד לנחל קדרון. ובענין זה תנו

13 רבנן שנו חכמים בברייתא: מועלין בדמים של הקרבנות משירדו לנחל קדרון, אלו דברי ר' מאיר ור' שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין בהם.

14 ומבררים: והלא הדם קדוש בקדושת הקרבן, ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר מה הטעם של מי שאומר שאין מועלין בו? אמר עולא: אין הדם קודש אלא חולין, שכן אמר קרא הכתוב "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לם על המזבח לכפר על נפשותיכם" ויקרא יז, יא, ו"לכם" משמע: שלכם הוא, שאין הוא קנין ההקדש. דבי החכם של בית המדרש של ר' ישמעאל תנא שנה בדומה לכך, זה שנאמר בדם "לכפר" — הרי זה בא להורות כי לכפרה נתתיו, ולא למעילה.

15 ור' יוחנן אמר בטעם הדבר, שכן אמר קרא הכתוב: "כי הדם הוא בנפש יכפר" שם, ו"הוא" משמעו: בהווייתו יהא, שדינו לפני כפרה כדינו לאחר כפרה הוא. מה לאחר כפרה לדעת הכל אין בו עוד מעילה, שהרי כבר נעשתה מצוותו — אף לפני כפרה אין בו מעילה.

16 ומקשים: ואימא ושמא אמור על בסיס השוואה זו של לפני כפרה לאחר כפרה, להיפך: מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה!

17 ודוחים: אין זה מסתבר לומר כן, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ועדיין יש בו מעילה? ותוהים על כך: אמאי מדוע לא, וכי אין דבר כזה?!

18 והרי תרומת הדשן, אפר הקרבנות שנשרפו כבר על המזבח, שהרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת יש בו עדיין דין מעילה!

19 ומשיבים: אין ללמוד מדין תרומת הדשן לענין מעילה בדבר שנעשתה מצוותו, משום דהוה ליה שהריהם דין זה של תרומת הדשן ודין איברי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, לאחר שנזרק השעיר מן ההר ונעשה גופו אברים אברים שני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מיוחד, שאסורים בהנאה, אף שכבר נעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה.

20 ושואלים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר תירוץ זה נוח לשיטת מי שאומר כי איברי שעיר המשתלח — אין נהנין מהן, והרי זה איפוא דבר שנעשתה מצוותו ויש בו דין מעילה. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי נהנין מהן, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר מה יש לומר, מדוע לא נלמד מתרומת הדשן?!

21 ומשיבים: משום דהוה ליה שהריהם דין זה של תרומת הדשן ודינם של בגדי כהונה בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודת המקדש ביום הכיפורים, שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם מועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.

22 וחוזרים ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי זה נוח לשיטת חכמים שאומרים כי מה שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" ויקרא טז, כג — מלמד שהן, הבגדים, טעונין חייבים גניזה ואינם ראויים עוד לשימוש אחר, לפי זה שפיר יפה הוא התירוץ שאמרנו.

23 אלא לר' דוסא שאמר שמותר להשתמש בהן בבגדי כהונה אלה כהן הדיוט, שהרי בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הם בגדי הכהן ההדיוט במשך השנה, ואינם טעונים גניזה, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי לפי זה אין דין תרומת הדשן אלא כתוב אחד בלבד, המלמד!

24 ומשיבים: משום דהוה שהריהם דין זה של תרומת הדשן ודין עגלה ערופה שאסורה בהנאה גם לאחר שהתקיימה מצוותה שני כתובין הבאין כאחד, ואינם מלמדים.

25 ושואלים מצד אחר: הניחא למאן דאמר תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שאף שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר מה יש לומר?

26 ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי שני לשונות מיעוט כתובים בשני דינים אלו, ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. כתיב התם כתוב שם בעגלה ערופה "העגלה הערופה" דברים כא, ו, ובאה ה_ה' היתירה שבראש המלה "העגלה" לומר: בזו נוהג דין זה ולא בדבר אחר.

27 וכתיב התם וכתוב שם בתרומת הדשן "ושמו אצל המזבח" ויקרא ו, ג, להורות: שישים אותו ולא אחר. ומכאן כי דווקא הני אלה — אין כן, נוהג בהם דין מעילה אף שנעשתה מצוותם, ואילו במידי אחרינא דבר אחר — לא.

28 א שנינו במשנתנו בדין הנסכים כי בתחילה משהוקדשו מועלין בהן, ואולם משירדו לשיתין — אין מועלין בהם. ומציעים: לימא מתניתין האם יש מקום לומר שמשנתנו היא שלא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק,

29 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אלעזר בר ר' צדוק אומר: לול חלל קטן היה במקדש בין הכבש למזבח, במערבו של כבש. ואחת לשבעים שנה היו פרחי כהונה צעירי הכהנים יורדין בו בתוך הלול הזה אל השיתים, ומביאין משם יין קרוש שהצטבר שם משאריות הנסכים, שהוא דומה בצורתו לעגולי דבילה תאנה יבישה, והיו שורפין אותה בקדושה, בעזרה. שכן נאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה' "במדבר כח, ז, לומר: כשם שניסוכה בקדושה — כך שריפתה בקדושה.

30 ותחילה שואלים על ראיה זו: מאי משמע מה המשמעות, כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? ואמר רבינא: אתיא באה נלמד הדבר בגזירה שווה, מהמילים "קדש" "קדש". שכן כתיב הכא נאמר כאן, בענין הנסכים "בקדש הסך נסך שכר" במדבר כח, ז", וכתיב התם ונאמר שם בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם הראוי "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" שמות כט, לד, ללמד:

31 מה נותר — שריפתו בקדושה, אף האי נמי זה, נסכים, גם כן שריפתו בקדושה! מכל מקום רואים כי לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק בנסכים אף משירדו לשיתים נוהגים בהם מנהג קדושה ושורפים אותם, ושלא כשיטת משנתנו!

32 ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק היא, ואולם יש לומר שכוונת משנתנו למקרה דאי שאם קלט חלל הלול חלק מן הנסכים, ולא הגיעו אל ריצפת השיתים — באלה אין מועלים, ואין מצוותם בשריפה אף לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק. אבל בנסכים שירדו אל השיתים — נוהג דין שריפה, ומועלים בהם, שכן קרקע השיתים מקדשת אותם.

33 איכא דאמרי יש שאומרים באופן זה את מהלך הסוגיה, שבתחילה מציעים: לימא מתניתין האם יש מקום לומר שמשנתנו היא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק, ומדובר בה דווקא באופן דאי שאם קלט הלול את הנסכים לפני ירידתם לשיתים, ובאופן זה הוא שאין בנסכים דין מעילה, אבל אם ירדו לשיתים ונתקדשו כתוצאה מכך — דינם בשריפה, ומועלים בהם?

34 אמרי אומרים בדחיית ההצעה: לא, אין לומר כן, שכן אפשר לומר שאף אם לא נקלטו בלול, אלא ירדו ישר לשיתים, סבור ר' אלעזר בר' צדוק שאין בהם דין מעילה, לפי שמן התורה אכן אין בהם עוד קדושה, ומה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק את דינו לענין שריפתם, זה אינו אלא דין מדרבנן מדברי סופרים בלבד. ושואלים על כך: והא קרא קנסיב לה והרי מקרא הוא ר' אלעזר בר' צדוק מביא לה כראיה שיש לשרפם? ומשיבים: מקרא זה מובא כאסמכתא בלבד ואין בכך כדי להוכיח שדין זה מן התורה.

35 ב משנה דישון מזבח הפנימי, כלומר, האפר שנשאר על גבי המזבח הפנימי מזבח הקטורת ומוצא למקום הנחת תרומת הדשן שבמזבח החיצון, וכיוצא בו הדישון של פתילות המנורה — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו מהם לא מועלין בהם. המקדיש את הדישון מהמזבח הפנימי בתחלה, שחזר והקדישו במקום הנחתו אצל המזבח החיצון — מועלין בה. אם הקדיש תורין שעדיין לא הגיע זמנן משום שהם צעירים מדי, או בני יונה שכבר עבר זמנן שהם מבוגרים מידי — לא נהנין מהם ולא מועלין בהם.

36 ג גמרא שנינו במשנתנו בדין הדשן של המזבח הפנימי, שאין מועלים בו לאחר שניתן במקום הדשן ליד המזבח החיצון. הרי איפוא שלפני שנותן אצל מזבח החיצון יש בדשן המזבח הפנימי דין מעילה. ודנים בדבר: בשלמא נניח