ביאור שטיינזלץ על מעילה י״ב

1 הדשן שעל המזבח החיצון הריהו בדין מעילה, משום דכתיב ביה שנאמר בו: "ושמו אצל המזבח" ויקרא ו, ג, ולהורות שיש לגנוז את הדשן אף שכבר נעשתה מצוות ההרמה בו, ולכן יש בו דין מעילה. ואולם הדשן שעל המזבח הפנימי מנלן מנין לנו שצריך להניחו במקום הדשן של המזבח החיצון, ואף בו יש דין מעילה?

2 אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא הכתוב בדינה של עולת העוף "והסיר את מראתו בנצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן" שם א, טז. הרי שאותו מקום אליו מושלך זפק עולת העוף "מוראתו" מכונה "מקום הדשן", שהוא מקום נתינת הדשן מעל המזבח. ומעתה, אם כתוב זה אינו ענין לדשנו של המזבח החיצון, שהרי כבר למדנו דינו מהכתוב "ושמו אצל המזבח", תנהו ענין לדשן שעל המזבח הפנימי, שאף הוא בכלל המצוה להינתן באותו מקום, ודוחים:

3 אימא אמור כי אידי ואידי זה וזה שני הכתובים הללו עניינם בדשן שעל המזבח החיצון, ונצרך כתוב נוסף זה שמצויין בו "מקום הדשן" על מנת לקבוע לו לדשן מקום מוגדר להניחו. ואם כן אין מקור לדין דשן המזבח הפנימי!

4 ומשיבים: אם כן, שעניינם של שני המקראות הללו הוא בדשן המזבח החיצון ובא הכתוב הנוסף הזה לקבוע לו מקום, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "והסיר את מוראתה בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח", והיינו מבינים שהוא באותו מקום כ"אצל המזבח" האמור בדשן המזבח החיצון. ולא היה צורך איפוא בתוספת הכתוב "אל מקום הדשן", ומעתה מאי מה מלמדתנו התוספת "אל מקום הדשן"? — שאפילו הדשן של המזבח הפנימי ניתן שם.

5 ושואלים עוד: ודין דישון המנורה ששנינו במשנה שלאחר שנעשתה מצוותו אין מועלים בו מנלן מנין לנו? ומשיבים: הדבר נלמד מן הה"א היתירה שבכתוב "הדשן", שכן היה יכול להיאמר בכתוב רק "דשן", ונאמר "הדשן" — הרי זה בא לרבות גם את דשן המנורה.

6 א משנה שנינו במשנה הקודמת שתורים שלא הגיע זמנם, וכן בני יונה שעבר זמנם אין נהנים מהם לכתחילה, ואולם העובר ונהנה מהם — אין בו דין מעילה. על דברים אלה חולק ר' שמעון ואומר כי אף תורין שלא הגיע זמנן — מועלין בהן, אבל בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן.

7 ב גמרא מן המשנה הקודמת וממשנתנו זו רואים שנחלקו חכמים ור' שמעון אם יש דין מעילה בתורים שעדיין לא הגיע זמנם, ומבררים את השיטות: בשלמא נניח, מובנת שיטתו של ר' שמעון, כדקתני טעמא כמו שהוא עצמו, שנה טעם שיטתו במקום אחר, שכן שנינו במשנה במסכת זבחים קיב,ב: שהיה ר' שמעון אומר בטעם שיטתו זו, שכלל הוא, כי כל הראוי להיות קרב לאחר זמן וכגון תורים אלה שיוכשרו להקרבה לכשיגדלו, והקדישו בתוך זמנו, לפני שהגיע זמנו להיקרב, ושחטו בחוץ — הרי הוא עובר בלא תעשה, ואולם אין בו חיוב כרת. וטעם זה הוא אף הסברה של שיטת ר' שמעון במשנתנו, שיש דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם.

8 אלא לשיטת רבנן חכמים, הסבורים שאין דין מעילה בתורים שלא הגיע זמנם, יש לשאול: מאי שנא מה שונה דין זה מדין בהמה שהוא מחוסר זמן שטרם הגיע זמנה הראוי להקרבה, שחלה עליה קדושה, וכפי ששנינו בענין מעשר בהמה שאף בהמה שלא הגיע זמנה ועדיין אינה ראויה להקרבה נכנסת לדיר להתעשר?

9 אמרי אומרים בתשובה לדבר: אין להשוות אלה לאלה, שכן המקדיש מן הבהמה מחוסר זמן — הרי זה מידי דהוה כמו שהינו מקדיש בעל מום, שחלה עליו קדושה לענין זה דבר שבן פדיון מקדושה לחולין הוא. ומתוך שככלל חלה קדושה בבהמה בעלת מום, אף חלה בה קדושה כשהיא מחוסרת זמן. אבל הני אלה עופות, כיון שאין מום פוסל בעופות — אין איפוא לעופות דין פדיון בבעל מום, ואי אפשר לומר שפדיונם מוכיח על קדושתם, ואין אם כן מקום לומר שמתוך כך אף תחול קדושה במחוסר זמן בעופות.

10 ג ועוד לענין תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם, אמר עולא, אמר ר' יוחנן: קדשים שמתו, כיון שאינם ראויים עוד להקרבה, ויצאו בכך מכלל "קדשי ה' ", שכן אף לפדותם אינו יכול שכן אין פודים את הקדשים שהאכילם לכלבים ומשום כך אף יצאו מידי מעילה דבר מדין תורה.

11 ומסופר כי יתיב ישב עולא בבית המדרש וקאמר להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו בשמו של ר' יוחנן, אמר ליה לו רב חסדא: מאן שמע מי שומע, יקבל לך ולר' יוחנן רבך בהלכה זו, שאין בהם עוד דין מעילה מן התורה?! וכי קדושה שהיתה בהן עד שמתו להיכן הלכה שיצאו מידי מעילה?!

12 אמר ליה לו עולא לרב חסדא: לשיטתך תיקשי מתניתין תוקשה לך הלכה מפורשת במשנתנו ששנינו בה כי תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן — לא נהנין ולא מועלין בהם, הכא נמי נימא כאן גם כן נאמר: קדושה שבהן בבני יונה שעבר זמנם להיכן הלכה, ומדוע אין בהם מעילה?!

13 אמר ליה לו רב חסדא לעולא בתשובה: אכן גם בקדשים שמתו וגם בבני יונה שעבר זמנם פקעה לה הקדושה שמן התורה, ואולם מודינא מודה אני לך דאיכא שיש בקדשים שמתו דין מעילה מדרבנן מדברי סופרים, ואף בבני יונה שעבר זמנם כך הדין, ואין מקום לשאול על הקדושה להיכן הלכה. ואולם דבר זה קשיא היה קשה לי: מי איכא מידי האם יש דבר דמעיקרא שמתחילה, בשעה שהוקדשו, עדיין לא אית ביה אין בו דין מעילה מן התורה, ולבסוף אית ביה יש בו דין מעילה מדברי חכמים כגון תורים שלא הגיע זמנם?

14 ותוהים: ולא? והאם אין דבר כזה שבתחילה אין בו דין מעילה ולבסוף יש בו דין מעילה? והא איכא והרי יש דם, דמעיקרא לית שמתחילה אין בה דין מעילה, ולבסוף אית יש בה דין מעילה, דתנן שכן שנינו במשנה בדף הקודם: דם, בתחלה — אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון — מועלין בו!

15 ודוחים: אמרי אומרים: אין זו ראיה, שכן התם נמי שם, בדם, גם כן איכא יש מעילה מעיקרא מתחילה,

16 דאמר שכן אמר רב: המקיז דם לבהמת קדשים החיה, הדם שהוקז אסור בהנאה, ומועלין בו מן התורה אם נהנו ממנו. ומשום כך, יש בו גם דין מעילה מדברי חכמים אף בסופו, כשירד אל נחל קדרון. ואין זה דומה לתורים שלא הגיע זמנם שמעיקרם אין בהם דין מעילה.

17 א למעלה הובא דינו של דם שהוקז מבהמת קדשים, ועתה דנים בהלכה זו גופא לגופה. אמר רב הונא, אמר רב: המקיז דם לבהמת קדשים — אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. מתיב מקשה על כך רב המנונא מההלכה השנויה במשנה לקמן שחלב הבא מבהמות המוקדשין לקרבן, וכן ביצי התורין שהוקדשו לקרבן העוף — לא נהנין מהם, ואם עבר ונהנה מהם — לא מועלין בהם, אף שבבהמה ובתורים עצמם מועלים. הרי שהדבר היוצא מגופו של המוקדש אינו נחשב כגוף המוקדש לדין מעילה, ובמה שונה דין הדם מדין החלב והביצים!

18 אמר ליה לו רב בתשובה: כי קאמרינן כאשר אנו אומרים שדבר היוצא מגוף בעל החיים, יש בו דין מעילה, הרי זה דווקא לגבי אצל דם, וטעם הדבר: דלא שהרי אין הבהמה מתקיימת בלא דם, ואם כן הדם כגופה של הבהמה. אבל חלב, דקא מקיימא שהיא יכולה להתקיים בלא חלב — הריהו לא נחשב כגופה.

19 מתיב מקשה על כך רב משרשיא ממה ששנינו בברייתא: הזבל גללי בהמות שנדרסו ונהפכו לזבל והפרש הגללים של בהמות הקדשים שנמצאים בחצר ההקדש — אין נהנין בהם, ואולם אם עברו ונהנו אין מועלין בהם. ויפלו דמיה של הזבלים הללו ללשכה, שניתנים למקדש.

20 ולפי הבחנה זו שבין הדם לחלב, יש להקשות: אמאי מדוע אין בפרש דין מעילה, הכא נמי כאן גם כן, הרי לא מקיים אין מתקיים בעל החיים בלא פרש, ואם כן יתחייב גם על הפרש במעילה! אמרי אומרים בדחיית השאלה: מאי איריא מה שייך זה לזה, אין להשוות בין הפרש לבין הדם, שכן הדין זה הפרש דמן עלמא קאתי לה שמן החוץ הוא בא לה, לבהמה, מהמאכלים שאכלה, ואזיל האי — אתי אחרינא הולך זה האוכל בצורת פרש, ובא אחר במקומו. לאפוקי להוציא, למעט דם, שהוא מגופה של הבהמה ואין אחר בא במקומו.

21 ומעירים: הא קתני הרי שנינו בברייתא זו בדין הזבל והפרש של בהמות ההקדש כי לא נהנין ולא מועלין בו ודמיו ללשכה. והרי דין זה מסייעא ליה מסייע לו לר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים על דבר מסויים דין ממנו נראה כי הדבר קדוש ואינו קדוש, וכגון זה שאין נהנים ממנו ואולם הנהנה ממנו אין בו דין מעילה — דמיו יפלו ללשכה.

22 ב משנה חלב הבא מבהמות נקבות המוקדשין, וכן ביצי התורין של הקדש — לא נהנין מהם, שאסורים הם בהנאה, ואולם אם עברו ונהנו מהם — לא מועלין בכך.

23 ומסייגים הלכה זו: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים — שהקדישם בקדשי מזבח להקרבה על המזבח, שכיון שאין החלב והביצים קרבים על המזבח, הרי הם חלוקים מקדשי מזבח ואין בהם דין מעילה. אבל אם היו אלה חלב וביצים הבאים מן המוקדשים בקדשי בדק הבית, כגון שהעוף שהקדיש הוא תרנגולת שאינה עולה למזבח ואין בה קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד — הרי אין לחלק בינה ובין ביצתה, שבשתיהן קדושת דמים בלבד ומועלין בה ובביצתה, וכן אם הקדיש חמורה אתון — מועלין בה ובחלבה, שאף היא וחלבה קדושים בקדושת דמים בלבד.

24 ג גמרא שנינו במשנה כי בקדשי מזבח אין דין מעילה בחלב ובביצים, ולשון כוללת זו משמעה שבכל אופני קדשי המזבח אין בהם דין מעילה, ותוהים על כך: אלא מעתה האם גבי אצל קדשי מזבח, כי אקדשה כאשר הקדיש אותה, את הבהמה או העוף, לא בקדושת הגוף שתיקרב היא עצמה על המזבח אלא בקדושת דמים שבדמים שיתקבלו ממכירתה, יביאו קרבן למזבח, וכגון שאמר "דמי בהמה זו לקרבן פלוני", אכן לא אית אין בה, בחלב או ביצים היוצאים ממנה, דין מעילה?

25 רב פפא: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה היא לשון המשנה, וכך היא שנויה במלואה: במה דברים אמורים שאין מועלים בחלב ובביצי המוקדשים לקדשי מזבח? — דווקא כשהקדיש אותם בקדושת הגוף לגבי אצל מזבח, אבל אם הקדישו קדושת דמים לגבי אצל מזבח — נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית, ומועלים בהם. ואיך מועלים בגידוליהם של המוקדשים לקדשי בדק הבית? — הקדיש תרנגולת — מועלין בה ובביצתה, חמורה אתון — מועלין בה ובחלבה.

26 ד משנה כל שהוקדש לבית המקדש, הראוי להקרבה על המזבח