ספר החינוך נ״ז

1 ברית משה פתח ↗

לדון א בדין שומר חנם כו'. וכן מנאו ז"ל הסה"מ מצות עשה רמ"ב החינוך האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' נ"ז העי"מ מצ' נ"ח הזוהר הרקיע מ"ע קמ"ד אות נ"ג הכ"ת מצות עשה רי"ד הפועל צדק מצות עשה כ"ז המעיי"ח דף כ"ד ע"ב אות נ"ה אבל בהבה"ג ויראים והסמ"ק לא ראיתי ממ"ע זו אלא על הבה"ג י"ל שכללה בפרשת דיני ממונות שכתב אבל על היראים והסמ"ק צ"ע, והפרטי דינים שכ' רבינו רובם מהרמב"ם הלכות שאלה ופקדון פ"ד ולהלכה עי' טור שלחן ערוך חושן משפט סימן רצ"א:

2 שבועות פתח ↗

לַכֹּל מְגַלְגְּלִין, חוּץ מִשָּׂכִיר – שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין. רַב חִסְדָּא אָמַר: לַכֹּל אֵין מְקִילִּין, חוּץ מִשָּׂכִיר – דִּמְקִילִּין. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לִפְתּוֹחַ לוֹ. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״ – וַאֲפִילּוּ דִּיבּוּר מְשַׁמֶּטֶת. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״מֵת״ – וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבַּר״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. ״נִשְׁבָּה״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִגְנַב״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד; ״אָבַד״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ – וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ וְאָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״; וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק: ״הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ?״ הוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן. אָמַר לְשׁוֹאֵל: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ אָמַר לוֹ:

2 בבא קמא פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ״ – אֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן, וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן; נְתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁתְּהֵא נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד.

1 מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּדִין שׁוֹמֵר חִנָּם – לָדוּן בְּדִין שׁוֹמֵר חִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגוֹ', וּבָא הַפֵּרוּשׁ ב"מ צד, ב שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, וּלְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה. וּפֵרוּשׁ חִנָּם הוּא שֶׁלֹּא קִבֵּל הַנִּפְקָד שׁוּם שָׂכָר עַל שְׁמִירַת הַפִּקָּדוֹן.

2 הַשֹּׁרֶשׁ יָדוּעַ. דִּינֶיהָ, כְּגוֹן שם קח, א הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ מַה דִּינוֹ, וְדִין שבועות מט א טוֹעֵן טַעֲנַת אֲבֵדָה, וְדִין טוֹעֵן טַעֲנַת פִּקָּדוֹן מַה דִּינוֹ, וְדִין טוֹעֵן וְחָזַר וְטָעַן טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְדִין ב"ק קו, ב טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן שֶׁל קָטָן, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק תְּשִׁיעִי מִן קַמָּא וּשְׁלִישִׁי מִמְּצִיעָא, וּשְׁמִינִי מִשְּׁבוּעוֹת ח"ה רצא

3 וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, וּבֵית דִּין הָעוֹבֵר עָלֶיהָ, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

2 טור פתח ↗

הלכות פקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ופטר בה גניבה ואבדה ואצ"ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה ולא חייב בה אא"כ פשע בשמירתן ונגנבו או נאבדו בפשיעתו לכך פרט בה כסף או כלים שדרך לשמרן בחנם לפי שאין טורח בשמירתן וגם משמיענו אע"פ שאין כל כך טורח בשמירתן ובקל יכול לשמרם שלא יגנבו אפ"ה פטור ופרשה שנייה בש"ש ופטר בה אונסין כגון שבורה ומתה וחייב בה גניבה ואבדה ואצ"ל פשיעה ולכך פרט בה חמור או שור או שה לפי שיש טורח בשמירתן ואין דרך לשמרן בחנם וגם משמיענו אע"פ שיש טורח בשמירתן ואי אפשר לשמרם שלא יגנבו אלא בטורח אפ"ה חייב עליהם אבל לענין הדין אין חילוק בין כסף או כלים לבהמה ל"ש בשומר חנם ל"ש בש"ש ופרשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפילו אונסין ואינו פטור אא"כ מתה מחמת מלאכתו עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים לעשות בהן מלאכתו דכתיב ואם שכיר הוא בא בשכרו ולא פירש דינו ונחלקו בו חכמים דאיכא מ"ד דינו כש"ח ואיכא מ"ד דינו כש"ש והכי קיי"ל והנני מפרש אותם כסדר חיובם ש"ח וש"ש ושואל ואקדים שוכר לשואל מפני שדינו כש"ש: ש"ח הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א"ל הנח לפני הוא ש"ח אבל אם א"ל הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש"ח לא הוי ואינו חייב שבועה כלל וכתב הרמב"ם ז"ל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכן כל כיוצא בזה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד וא"ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א"ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו אלא כמו שהניחם שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו ש"ח וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי ש"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הילכך דבר פשוט הוא שהוא ש"ח ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם: בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי ר' סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קיבל עליו לשמרם מהיזק דאתי ליה מעלמא ורב אלפס פסק כרבי ור"י פסק כחכמים וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף וכן כל כיוצא בזה אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב: והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנה לפני ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב עליו אם פשע אע"פ שלא משך והרמב"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה אבל ר"י כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל: וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור אבל אם פשע בו ולא שמרו כראוי אע"פ שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאורבני ופשע בזה דאין שמירת כספים אלא בקרקע ולא בצריפא דאורבני משום שדרך האש לשלוט בצריפא ולבסוף באו גנבים וגנבום משם וזהו אונס ואפ"ה חייבוהו חכמים וכן כל כיוצא בזה: שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנח הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב: באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד נגדם ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אינו חייב ליתן שכר שיעזרו: פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אע"פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור: אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב אע"פ שהוא שומר חנם שאפילו אם לא מתה הרי היא בבית הגנב ויציאתם לאגם גרם לה להגנב: העלה הבהמה לראש ההר לרעות שם ונפלה ומתה הרי זו פשיעה מתה שם כדרכה פטור: לא העלה הוא לא מיבעיא אם עלתה בעל כרחו ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בעל כרחו אלא היא עלתה מאליה פטור כיון שלא העלה הוא אין זו פשיעה מה שעלתה מאליה אלא דומה לנגנבה: הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אע"פ שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא והראב"ד ז"ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המות אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח ממנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אע"פ שאין יכול להציל וכן עיקר: כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב"ם ז"ל כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שררך להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן ויש פקדון ששמירתו בבית כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן ויש פקדון שדרך להניחו בתיבה ובמגדל ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי זהב וכיוצא בהן השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או נאבד אפי' נאנס משם כגון שנפלה עליו דליקה ונשרף עליו כל הבית ה"ז פושע וחייב: אע"פ שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב עד כאן: כספים אין להם שמירה אלא תחת הקרקע ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה אפילו אם לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפה בתוכו לא הטמינם כראוי אפילו נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב ואם הופקדו אצלו בערב שבת סמוך לחשיכה א"צ לטמנם עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע ואם המפקיד תלמיד חכם אינו חייב אלא אם כן ששהה מלטמנם כשיעור אחר שיבדיל והראב"ד כתב זה השיעור כשהנפקד תלמיד חכם: כתב הרמב"ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה כגון לשונות של כסף ואצ"ל של זהב ואבנים טובות שאין להן שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עד כאן: כתב הרב ר' יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה שאין לכספים שמירה אלא בקרקע אבל כך קבלנו מרבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויין ואנשים רמאין שמחפשין אחריהן אבל במקום דליכא כל הני אין צריך לכסותו בקרקע אלא מניחו במקום שמניח מעותיו ולא עדיף מדידיה ועל זה סמכו קדמונינו ז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי אם נתנו במקום שרגיל להניח שלו פטור ע"כ: ואם התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שאניחנו עם שלי הכל לפי תנאו: צרר המעות בסדינו והפשילם לאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהיו בידו עד שיטמנם או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו בענין שיהיו עיניו עליהם תמיד: נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרב ר' משה בר מיימוני שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין להם לשלם הוא מפסיד וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם פשעו ונאבדו שהוא חייב לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר: מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים או ליד עבדו בין גדול בין קטן או ליד שאר כל אדם ונגנב או נאבד חייב: דשומר שמסר לשומר חייב אפילו ש"ח שמסר לשומר שכר דעלייה ליה לשמירתו שמוסר נפשו יותר לשמור ואפילו נאנס ביד השומר השני דאמר ליה את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה ואפי' אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מהראשון אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה שיוכל המפקיד לומר אינו נאמן עלי בשבועה פטור הראשון אבל אם נשאר עליו שום שבועה חייב: ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעדה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אע"פ שלא הודיעה שהיו של פקדון מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר בהן לשמרם כשסבורה שהם שלי והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אע"פ שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכול לטעון בודאי שאמר לה בנה שהיו של פקדון והיא אומרת ודאי שלא אמר לה: ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוהו לך והטל מזה הכשותא לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא משל הפקדון אז גלי דעתיה דניחא ליה כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא משל הפקדון ולא מיחה וצריך לשלם אפילו אם נתקלקל השכר שלא נהנה ממנו כלום ואם הוא בענין שאין יכולין להרגיש השליח פטור כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא מן הפקדון והנפקד נמי פטור ואינו משלם אלא מה שנהנה לפיכך אם החמיץ השכר פטור וכן כל כיוצא בזה והרמב"ם כתב בין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע: בד"א שאינו חייב אלא בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב אפילו בדברים בלא קנין: ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד אפילו אם פשע ונאבד לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו לא שנא שהיה שכור או שאול לו תחילה כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אע"פ שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור כדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם ואמרינן היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה וה"ה נמי לכל השומרים אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפילו שהיה עמו בשעת אבידה חייב ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדין שואל:

2 בבא מציעא פתח ↗

וְאִי לָא – לָא מִיסְתַּגֵּי לְהוּ. רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאַרְבָּא, חֲזָא הָהוּא אִבָּא דְּקָאֵי אַגּוּדָּא דְנַהְרָא. אֲמַר לְהוּ: דְּמַאן? אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אָמַר: ״וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה״. אֲמַר לְהוּ: קוּצוּ. קַצּוּ. אֲתָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקַיִיץ, אֲמַר: מַאן קַצְיֵיהּ – תִּקּוֹץ עַנְפֵיהּ. אָמְרִי כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, לָא אִקַּיַּים לֵיהּ זַרְעָא לְרַבָּה בַּר רַב נַחְמָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לְאִיגְלֵי גַפָּא, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי – אֲבָל רַבָּנַן לָא. מַאי טַעְמָא? רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. לְכַרְיָא דְפַתְיָא – וַאֲפִילּוּ מֵרַבָּנַן. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָפְקִי בְּכָלוֹזָא. אֲבָל לְכָלוֹזָא – לָא, דְּרַבָּנַן לָאו בְּנֵי מִיפַּק בְּכָלוֹזָא נִינְהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: לְכַרְיָא דְנַהְרָא – תַּתָּאֵי מְסַיְּיעִי עִילָּאֵי, עִילָּאֵי לָא מְסַיְּיעִי תַּתָּאֵי. וְחִילּוּפָא בְּמַיָּא דְמִיטְרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חָמֵשׁ גַּנּוֹת הַמִּסְתַּפְּקוֹת מַיִם מִמַּעְיָן אֶחָד, וְנִתְקַלְקֵל הַמַּעְיָין – כּוּלָּם מְתַקְּנוֹת עִם הָעֶלְיוֹנָה. נִמְצֵאת הַתַּחְתּוֹנָה מְתַקֶּנֶת עִם כּוּלָּן וּמְתַקֶּנֶת לְעַצְמָהּ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁהָיוּ מְקַלְּחוֹת מַיִם לְבִיב אֶחָד, וְנִתְקַלְקֵל הַבִּיב – כּוּלָּן מְתַקְּנוֹת עִם הַתַּחְתּוֹנָה, נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה מְתַקֶּנֶת עִם כּוּלָּן וּמְתַקֶּנֶת לְעַצְמָהּ. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאַחְזֵיק בְּרַקְתָּא דְנַהְרָא – חֲצִיפָא הָוֵי, סַלּוֹקֵי לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. וְהָאִידָּנָא דְּקָא כָּתְבִי פָּרְסָאֵי: קְנֵי לָךְ עַד מְלֵי צַוְּארֵי סוּסְיָא מַיָּא – סַלּוֹקֵי נָמֵי מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַאי מַאן דְּאַחְזֵיק בֵּינֵי אַחֵי וּבֵינֵי שׁוּתָּפֵי, חֲצִיפָא הָוֵי. סַלּוֹקֵי לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: נָמֵי מְסַלְּקִינַן. וְאִי מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא – לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא – מְסַלְּקִינַן לֵיהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״. אֲתָא אִימְּלִיךְ בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אֵיזִיל אֶיזְבּוֹן? וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל זְבוֹן. צְרִיךְ לְמִיקְנֵא מִינֵּיהּ, אוֹ לָא? רָבִינָא אָמַר: לָא צְרִיךְ לְמִיקְנֵא מִינֵּיהּ, נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: צְרִיךְ לְמִיקְנֵא מִינֵּיהּ. וְהִלְכְתָא: צְרִיךְ לְמִיקְנֵא מִינֵּיהּ. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ צְרִיךְ לְמִיקְנֵא מִינֵּיהּ, אִי לָא קְנוֹ מִינֵּיהּ – אִיַּיקּוּר וְזוּל בִּרְשׁוּתֵיהּ. זְבַן בִּמְאָה וְשָׁוֵי מָאתַן, חָזֵינָא חָזֵינַן: אִי לְכוּלֵּי עָלְמָא קָא מוֹזֵילא וּמְזַבֵּין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְשָׁקֵיל לֵיהּ. וְאִי לָא – יָהֵיב לֵיהּ מָאתַן וְשָׁקֵיל לֵיהּ. זְבַן בְּמָאתַן וְשָׁוְיָא מְאָה, סְבוּר מִינָּה, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי. אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן: אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת. זַבֵּין לֵיהּ גְּרִיוָא דְּאַרְעָא בְּמִיצְעָא נִכְסֵיהּ, חָזֵינַן אִי עִידִּית הִיא, אִי זִיבּוּרִית הִיא – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי.

« ספר החינוך נ״ו ספר החינוך נ״ח »