ספר החינוך ו׳

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

לאכול הפסח כמשפטו בליל ט"ו שנאמר בא ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

טוּבוֹ בְּפֶסַח

1 משנה תורה, הלכות קרבן פסח פתח ↗

אֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ח "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ": וְאֵין מַצָּה וּמָרוֹר מְעַכְּבִין. אִם לֹא מָצְאוּ מַצָּה וּמָרוֹר יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּאֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח לְבַדּוֹ. אֲבָל מָרוֹר בְּלֹא פֶּסַח אֵינוֹ מִצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ט יא "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ": מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח אֲכִילַת שֹׂבַע. לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיב שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אוֹכֵל מֵהֶן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל בְּשַׂר הַפֶּסַח כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אֲכִילַת בְּשַׂר פֶּסַח שֵׁנִי בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אִיָּר מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ במדבר ט יא "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ": וּשְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא צְלִי אֵשׁ. וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַיִת נָא אוֹ מְבֻשָּׁל בְּלֵילֵי פְּסָחִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ט "אַל תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם". אָכַל נָא וּמְבֻשָּׁל כְּאַחַת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן נִכְלָלוֹת בְּלָאו אֶחָד. אָכַל מִמֶּנּוּ נָא אוֹ מְבֻשָּׁל מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ט "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" בְּשָׁעָה שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ צָלִי חַיָּב עַל אֲכִילַת נָא וּמְבֻשָּׁל. אֲבָל מִבְּעוֹד יוֹם פָּטוּר: אָכַל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ח "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה". בַּלַּיְלָה וְלֹא בַּיּוֹם. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא: שמות יב ט "נָא" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה הוּא הַבָּשָׂר שֶׁהִתְחִיל בּוֹ מַעֲשֵׂה הָאוּר וְנִצְלָה מְעַט וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם עֲדַיִן. אֲבָל אִם אָכַל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי אֵינוֹ לוֹקֶה וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ט "צְלִי אֵשׁ". הָא שֶׁאֵינוֹ צָלִי אָסוּר. צָלָהוּ כָּל צָרְכּוֹ עַד שֶׁנִּתְחָרֵךְ וַאֲכָלוֹ פָּטוּר: שמות יב ט "מְבֻשָּׁל" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּשְׁאָר מַשְׁקִין אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ט "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" רִבָּה הַכּל: צָלָהוּ וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוֹ. אוֹ שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְאַחַר כָּךְ צָלָהוּ. אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ צְלִי קְדֵרָה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. אֲבָל מֻתָּר לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וּבִשְׁאָר מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. חוּץ מִן הַמַּיִם. וּמֻתָּר לְטַבֵּל הַבָּשָׂר אַחַר שֶׁנִּצְלָה בְּמַשְׁקִים וּבְמֵי פֵּרוֹת: אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח עַל גַּבֵּי כְּלֵי אֶבֶן אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ח ט "צְלִי אֵשׁ" לֹא צְלִי דָּבָר אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה כְּלִי מְנֻקָּב כְּדֵי שֶׁתִּשְׁלֹט בּוֹ הָאוּר צוֹלִין עָלָיו. וְאֵין צוֹלִין אוֹתוֹ בְּשִׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהֲרֵי הַשִּׁפּוּד כֻּלּוֹ חַם וְצוֹלֶה מְקוֹמוֹ: הִסִּיק אֶת הַתַּנּוּר וְגָרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְתָלָהוּ בַּתַּנּוּר וְצָלָהוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁ. חֲתָכוֹ וְתָלָהוּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים הֲרֵי זֶה צְלִי אֵשׁ. צָלָהוּ עַל גַּבֵּי סִיד אוֹ חַרְסִית אוֹ חַמֵּי טְבֶרְיָה הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁ. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ. תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ בְּשִׁפּוּד שֶׁל עֵץ וְתוֹלֵהוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהָאֵשׁ לְמַטּה וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו בְּתַנּוּר חוּצָה לוֹ וְלֹא יִתְּנֵם בְּתוֹכוֹ שֶׁזֶּה כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא. ושִׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן הָיוּ בּוֹרְרִין לִצְלִיָּתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזְרֹק אֶת מֵימָיו וִיבַשְּׁלֵהוּ: נָגַע הַבָּשָׂר בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא צְלִי הַחֶרֶס: נָטָף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו יִטּל אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁכָּל הַמָּרָק וְהַלֵּחָה שֶׁתִּפְרשׁ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיִּצָּלֶה אֲסוּרָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בְּשַׂר צָלִי: נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסּלֶת יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ וְיַשְׁלִכֶנּוּ: סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אִם חֲבוּרַת הַכֹּהֲנִים יֹאכְלוּ. וְאִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם חַי הוּא יְדִיחֶנּוּ וִינַגֵּב וְאִם צָלִי יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. וְאֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְּסָחִים כְּאַחַת מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת אֲפִלּוּ גְּדִי וְטָלֶה: כְּבָר בֵּאַרנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה וְדִין תּוֹרָה שֶׁיֹּאכַל כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה שֶׁהוּא טָעוּן הַלֵּל בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ וְשֶׁאֵין בְּנֵי חֲבוּרָה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין אַחַר שִׁנִּרְדְּמוּ בְּשֵׁנָה אֲפִלּוּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה:

2 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – לִשְׁחֹט בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, אוֹ גְּדִי בְּבֵית הַבְּחִירָה, וְזֶה נִקְרָא קָרְבַּן הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ו וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְעִנְיַן הַמִּצְוָה הוּא, שֶׁמִּתְקַבְּצִים אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל לַחֲבוּרוֹת וְלוֹקְחִין מִן הַשּׁוּק אוֹ מִבֵּיתָם גְּדִי אֶחָד אוֹ שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, וְשׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּעֶזְרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיוֹם י"ד בְּנִיסָן בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְאַחַר כָּךְ לָעֶרֶב אוֹכְלִין אוֹתוֹ בֵּין כֻּלָּם אַחַר מַאֲכָלָם, שֶׁמִּצְוָתוֹ לְאָכְלוֹ עַל הַשּׂבַע. פסחים ע, א מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּ הַיְּהוּדִים לְעוֹלָם הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. דִּינֵי הַמִּצְוָה, כְּגוֹן זְמַן שְׁחִיטָתוֹ בַּיּוֹם אֵימַת, שם נח, א וְשֶׁהוּא נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת בָּעֲזָרָה, שם סד, א וְכִי דּוֹחִין שַׁבָּת עָלָיו, שם סה, ב וְדִינֵי מְנוּיָיו, וּקְרִיאַת הַהַלֵּל עָלָיו, וּתְקִיעַת חֲצוֹצְרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים. עי' רמב"ם הלכות קרבן פסח א יב. וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת בִּזְמַן הַבַּיִת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ בְּמֵזִיד וְלֹא עָשָׂה פֶּסַח, חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן, לְפִי שֶׁזֶּה הוּא אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה חֲטָאִים שֶׁבִּזְדוֹנָן כָּרֵת וְאֵין בְּשִׁגְגָתָן חַטָּאת, וְהֵן זֶה, מְגַדֵּף וּמְבַטֵּל מִילָה.

3 פסחים פתח ↗

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שְׁבוּת דְּמִצְוָה עֲדִיף לֵיהּ. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה לִי אִם דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, דְּאִיתְעֲבִיד לֵיהּ מִצְוָה — לֹא יִדְחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: דְּמָה לִי אִם דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, תֹּאמַר יִדְחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת — שֶׁלֹּא דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת. דָּבָר אַחֵר: שֶׁמָּא יִמָּצֵא זֶבַח פָּסוּל, וְנִמְצָא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת לְמַפְרֵעַ. אִי הָכִי — מִשְׁחָט נָמֵי לָא נִשְׁחֹט, שֶׁמָּא יִמָּצֵא זֶבַח פָּסוּל, וְנִמְצָא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא: הָא אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא וּפַרְכֵיהּ, וַהֲדַר אֲמַר לֵיהּ הָךְ דְּמָה לִי אִם דָּחוּ. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, בִּשְׁחִיטָה הֱשַׁבְתַּנִי, בִּשְׁחִיטָה תְּהֵא מִיתָתוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ: הַזָּאָה שְׁבוּת הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְכִי מֵאַחַר דְּהוּא אַגְמְרֵיהּ, מַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? אָמַר עוּלָּא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כִּי אַגְמְרֵיהּ, הַזָּאָה דִתְרוּמָה אַגְמְרֵיהּ — דִּתְרוּמָה גּוּפַהּ לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי כִּי אוֹתְבֵיהּ — הַזָּאָה דִּתְרוּמָה אוֹתְבֵיהּ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת! וְהוּא סָבַר: הַזָּאָה דְּפֶסַח קָא מוֹתֵיב לֵיהּ. מֵתִיב רַבָּה: הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאַת טְמֵא מֵת תּוֹכִיחַ, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וּבְעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁהִיא מִצְוָה, וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא, וַודַּאי הַזָּאָה דְפֶסַח אַגְמְרֵיהּ. וְכִי מֵאַחַר דְּאַגְמְרֵיהּ, מַאי טַעְמָא קָא פָּרֵיךְ לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גְּמָרֵיהּ אִיתְעֲקַר לֵיהּ, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוֹרֵי גְּמָרֵיהּ. וְנֵימָא לֵיהּ בְּהֶדְיָה! סָבַר, לָאו אוֹרַח אַרְעָא. וְהַזָּאָה מַאי טַעְמָא לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? מִכְּדֵי טַלְטוֹלֵי בְּעָלְמָא הוּא, תִּדְּחֵי שַׁבָּת מִשּׁוּם פֶּסַח! אָמַר רַבָּה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנָּה וְיַעֲבִירֶנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַיעְבְּרֵיהּ! דְּהָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת! אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ חֲזֵי וּרְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ לָא חֲזֵי — לָא רְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ. אָמַר רַבָּה: לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, קָטָן בָּרִיא — מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָא חֲזֵי לֵיהּ. קָטָן חוֹלֶה — אֵין מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ, דְּהָא לָא חֲזֵי לֵיהּ. אָמַר רָבָא: וְאִי בָּרִיא הוּא לְמָה לֵיהּ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַכֹּל חוֹלִין הֵן אֵצֶל מִילָּה, אֶחָד קָטָן בָּרִיא וְאֶחָד קָטָן חוֹלֶה אֵין מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָא לָא חֲזֵי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: עָרֵל שֶׁלֹּא מָל עָנוּשׁ כָּרֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְהָא הָכָא דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ לָא חֲזֵי, וְקָתָנֵי עָנוּשׁ כָּרֵת, אַלְמָא: רְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ! אָמַר רַבָּה: קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ.

4 מנחת חינוך פתח ↗

ונוהגת וכו'. כל המבוארים במצות עשה הקודם שחייבים בעשיי' ה"ה נמי באכילה נשים ועבדים וח"ע כדלעיל וטומטום פטור שהוא ערל ואנדרוגינוס חייב ולהתוס' דכל הפטורים מראי' פטורים מפסח ה"ה אכילה. ואם נטמאו הבעלים אחר עשיי' או נטמא הפסח אם אוכלין עיין ר"מ הדינים. ואם שחטו הפסח על הקטנים שהיו מכלל החבורה וכ' לעיל דפסקינן שה לב"א לאו דאורייתא ותוס' פסחים פ"ח הקשו היאך נאכל הפסח שלא למנויו הא אסור להאכיל לקטן דבר איסור בידים ותי' משום מצות חינוך שרי והר"נ נדרים כתב כיון דלאו בר המנאה הוא אין זה שלא למנויו והבאתי לעיל ונסתפקתי אם מנו הקטן ובליל ט"ו נעשה בן י"ג כגון שנולד בט"ו אם כן בתחלת הלילה נעשה בן י"ג וי"א לרוב שיטות ע' או"ח וחו"מ סי' ל"ה אם כן עתה נעשה גדול וכגון שהביא ב' שערות ג"כ אם כן לשיטת התוס' א"י לאכול הפסח עכשיו דבשעת המנאה הי' קטן ושה לב"א לאו דאורייתא אם כן הוי נאכל שלא למנויו ול"ש משום מצות חינוך כי עתה הוא גדול ובפרט אם מנוהו אביו בע"כ דעיקר מה שנמנה כיון דלאו דאורייתא אם כן א"י לאכול עכשיו ולשיטת הר"נ אפ"ל כיון דבשעת המנאה לאו בר המנאה הוא לא הוי נאכל שלא למנויו אפילו עתה בגדלותו ומכל מקום אפ"ל כיון דעיקר מינוי על האכילה ועתה הו"ל גדול הוי בר המנאה מעיקרא ואסור לאכול וא"כ לשיטת התוס' אינו יכול למנות קטן כה"ג דא"ר לאכילה דעיקר הפסח אינו אלא לאכילה עש"ס ור"מ וגם שיטת הר"מ דאם עשה קטן פסח בראשון ונתגדל בין שני הפסחים פטור מפ"ש כמש"ל אבל בכה"ג כיון דבשעת המנאה ל"ה ראוי לאכילה כי בלילה נתגדל וסמכינן על הרוב דמביא ב' שערות משום חזקה דרבא אם כן בשעת עשיי' ל"ה ראוי כלל וא"י כלל י"ח הפסח וחייב לעשות פ"ש כנ"ל לפום ריהטא. ולענין אם צריך לכוין לצאת י"ח ע' בסוגיא דר"ה במצ"כ יש סוברים אפילו אי מצות צ"כ מכל מקום באכילה כיון דנהנה יצא בל"כ ויש שיטות דוקא אם ידע שהיום פסח וזה מצה יצא בל"כ אבל אם לא ידע א"י ויש שיטות דס"ל אם אינו רוצה לצאת א"י בע"כ והענינים ארוכים בספרן של צדיקים ראשונים ואחרונים ואין כאן מקומו לברר. ואם נשבע שלא יאכל כזית פסח בליל פסח לוקה ואוכל פסח כי אין שבועה חל לבטל את המצוה עש"ס ור"מ ה' שבועות. ואם אסר עליו בקונם אסור לאכול כי הנדרים חלים עיין ר"מ ועיין בד' הרהמ"ח למה לא ידחה העשה הל"ת ומה שתירץ ומה שהק' עליו המ"ל בהגהותיו ויבואר במקומו אי"ה. ועיין מגן אברהם סי' תפ"ח הביא ג"כ זה אם נדר הנאה ממנה אסור לאכול מצה. ולכאורה קשה לשיטת אלו דסוברים מצות לאו להנות ניתנו אפילו דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה עפ"ב דנדרים אם כן לכאורה יוכל לאכול דמצות לאו להנות ניתנו אך לפ"מ שהביא בשער המלך ה' לולב בשם ס' מעשה רוקח לא' מהראשונים דלכך מודה"נ ממעיין אינו טובל בימות החמה אף דמצות לל"נ אף דאיכא הנאת הגוף הטעם כיון דנהנה אחר עשיית המצוה תיכף לאחר טבילה עבר המצוה והוא נהנה ברשות ע"ש והוא ש"ס ערוך עירובין ל"א גבי מערבין בבה"ק אם כן ה"נ תיכף שבלע קיים המצוה ועברה מצותו והנאת מעיים הוא אחר הבליעה ואז כבר עברה המצוה והוא נהנה בהנאת מעיים ובאמת הוא מודר הנאה ואסור להנות. ע"כ אסור לו לאכול במודר הנאה אף דמצות לאו להנות ניתנו כנלע"ד נכון ולהאריך בענינים אלו אין כאן מקומו ואי"ה ארמוז במקומות הנצרכים. נראה דמנוים על הפסח אם א' אוסר חלקו על חבירו ל"מ לדעת הר"מ דפסק ביש דין חלוקה כ"א מותר בחלק שלו לאחר שחלקו עיו"ד סי' רפ"ו ור"נ פ' השותפים אם כן כ"א נוטל חלקו ואוכל אך בחלק חבירו אינו אוכל לכאורה ולדעת הרשב"א דאין ברירה אף כה"ג אינו אוכל אף חלק שלו. אך באמת אין אדם יכול לאסור כלל חלק פסחו על שום ב"י כי אף דקיימא לן כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא מכל מקום לאחר שחיטה אף ר"י מודה דממון גבוה הוא רק משלחן גבוה קזכו ע' בסוגי' דהמקדש בחלקו אם כן אינו שלו כלל וא"י לאסור דבר שאינו שלו על חבירו ומ"ל ממון חבירו או ממון גבוה דאינו שלו רק אם הדירו בעודו הפסח חי כיון דממון בעלים הוא הדין כנ"ל ותלוי בשיטות הנ"ל. אך נראה אף דהר"מ מתיר ביש בו דין חלוקה לכ"א חלקו לאחר החלוקה מכל מקום באוסר חלקו בפסח מחיים אסור אף בחלק שלו כיון דאז ינקי חלק מחלק ואסור אף אם יש ברירה כמבואר במס' יום טוב דבהמה בשותפות אסור לכ"א להוליך חלקו וכ"פ באו"ח סי' שצ"ד אם כן בבע"ח שאסר א' על חבירו חלקו אסור לאח"ש אף חלק שלו וצ"ע ביו"ד סי' רכ"ו שלא ביארו בהדיא דבבע"ח אסור ביש בו דין חלוקה. ולפמש"ל דפסח קדשים קלים הוא וממון גבוה לאחר שחיטה והבעלים משלחן גבוה זכו אע"ג דאם נתערב חתיכת פסח א' בין הרבה ח' של פסח אחר אסורי' לאכול הפסח מן התורה מחמת תערובות של פסח אחר ול"א דחתיכת הפסח בטל ברוב מן התורה דהרי באמת ממון גבוה הוא רק דהתורה זכתה להבעלים ולאחרים דלא זכתה ה"ל ממון גבוה ועיין ביצה ל"ח דממון בעלים ל"ב ומ"ל ממון של אחרים או של גבוה ובזה מתרצים האחרונים קו' התוס' מעילה אם אמר פרוטה בכיס זה הקדש דמעל בהוציא כל הכיס והק' התוס' ליבטל ברוב ותי' האחרוני' דמ"ב ל"ב ועיין בחיבורי כ"פ אם כן כאן נמי ל"ב דהתורה לא זכתה בעלי הפסח הזה בח' זו דהם לא נמנו עליו אם כן ה"ל ח' זו ממון גבוה ול"ב ואף דהאיסור שלא למנויו בטל על כל פנים היאך יאכל ממון גבוה כיון דלא זכתה לו התורה עדיין ועי' במצוה שאח"ז ישבתי בזה קו' הכו"פ סי' ק"ח ולקמן פ' קדושים גבי נ"ר ומע"ש בזה ובגוף דין קדשים קלים עמ"ל הלכות מעילה דלא ברירה לי' דעת הר"מ. ושלמים יש להם כל דין פסח דא"י לאסור לאח"ש וכמש"ל:

1 מִצְוַת אֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח – לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן עַל פִּי תְּנָאִים שֶׁבַּכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה.

2 מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, מָה שֶׁכָּתַבְנוּ בִּשְׁחִיטָתוֹ מצוה ה כְּדֵי לִזְכֹּר הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה לָנוּ הָאֵל שֶׁהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת.

3 דִּינֵי הַמִּצְוָה, כַּמָּה חַיָּב כָּל אֶחָד לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְכָל הַפָּחוֹת, פסחים סט, א וְהַנִּמְנִין עָלָיו אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ עַד שֶׁיֹּאכְלוּהוּ, שֶׁלֹּא לָצֵאת מִן הַחֲבוּרָה שם סו, א במשנה וְשֶׁלֹּא יִשְׁנוּ שם קכ, א וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בִּפְסָחִים הלכות קרבן פסח פרק א'.

4 וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ בִּטֵּל עֲשֵׂה. וּכְלָל גָּדוֹל בְּכָל הַתּוֹרָה לְכָל שֶׁאוֹמֵר שֶׁיְּבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין, אִם יֵשׁ כֹּחַ בְּיָדָם, עַד שֶׁיְּקַיְּמֶנָּה. כתובות פו, א חולין קלב, ב

1 ספר המצוות פתח ↗

היא שצונו לאכול כבש הפסח בליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושיאכל בבית אחד ושיאכל עם מצות ומרורים, והוא אמרו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ואולי יקשה עלי המקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שאני עתיד לבאר, וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה כמו שזכרנו אבל המרור נגרר לאכילת פסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר שבשר הפסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא הזדמן, והמרור לא יאכל כי אם עם בשר הפסח כאמרו על מרורים יאכלוהו. אבל המרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת. ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד שמצות הפסח צלי מצה ומרור כלומר שהמצוה היא קיבוץ אלה. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח תלמוד לומר יאכלוהו כלומר הבשר לבדו, יכול אין להם פסח לא יצאו ידי חובתם במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה הא למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין בפסח כך אין להם פסח יצאו במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. ושם אמרו יאכלוהו מכאן שהפסח נאכל על השובע ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה והמרור נגרר אחר אכילת הבשר, וחיובן כמו שהתבאר מכתובים אלו למי שיבינם. והראיה הנגלית על זה היא השרש הנכתב בתלמוד, והוא אמרם פסחים ק"כ מרור בזמן הזה דרבנן כי מן התורה אין חובה לאכלו בפני עצמו ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהוא מן הדברים הנגררין אחר המצוה לא שאכילתו מצוה בפני עצמה, ומשפטי מצוה זו גם כן מבוארים במסכת פסחים. בא אל פרעה, קרבן פסח פ"א:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לאכול בשר הפסח צלי בלילי חמישה עשר מניסן, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" שמות יב, ח.

4 כלי חמדה על התורה פתח ↗

ה ודע דלכאו' קשה לי טובא במ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר זה אומר יצא יד"ח וזה אומר לא יצא כו' הר"ז פטור מן המיתה עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דבכל אלו אם פליגו אם יצא יד"ח במ"ע זו או לא לא משכח"ל שיבוא לידי חיוב כרת וחטאת ותמוה מאוד הא קיי"ל בסוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שת"נ וא"כ לדברי האומר לא יצא ידי"ח אם לא ירצה לקיים המצוה עוד הפעם יהי' מכין אותו עד שת"נ ול"ד האומר שכבר יצא ידי"ח וקיים מצותו שוב הוי הכאה שלא כדין וחייבין מצד חובל א"כ הר"ז כמו דפליגי בדיני מלקות שכ' הרמב"ם ז"ל דהוי בכלל זק"מ משום שנפ"מ בקדושי אשה וצע"ג לכאו' ולא מצאתי בשום מפורש שנתעורר בזה ומה שנלע"ד בזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל בפ' כי תבוא שכ' בהא דקיי"ל באינו רוצה לקיים מ"ע מכין אותו עד שת"נ ה"ד אם אינו רוצה לקיים מחמת מרד שהמצוה בזוי' בעיניו אבל אם יש לו טעם וסיבה המונעת אותו אע"פ שאינה מספקת שלא לקיים המעשה והוי עובר על המצוה מ"מ בכה"ג אין מכין אותו עד שת"נ וכן נראה דעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך שכ' בפ' בא במצות אכילת הפסח בזה"ל וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו שלכאו' הלשון צ"ב במ"ש לכל האומר שיבטל מ"ע ואמאי לא כתב בפשיטות אם אינו רוצה לקיים מ"ע אך הוא הדבר אשר דברנו דכוונתו באומר שיבטל המצוה מבלי שום טעם רק משום מרד ובזה א"ש מה שנתקשה המנ"ח שאמאי נטר בכלל זה עד מצות אכילת הפסח ולא כתב זה לעיל במצות פו"ר ומילה והקרבת הפסח ולהנ"ל א"ש דבכל אלו יש לו אמתלא מחמת חסרון כיס או צערא דינוקא במילת הבן וצער עצמו במילת עצמו וגם בהקרבת הפסח מחמת חסרון כיס משא"כ בזה שכבר הקריב הפסח ונמנה עליו ועתה אינו רוצה לאכלו הר"ז בשאט נפש רוצה לבטל מ"ע לכן מכין אותו עד שת"נ לזאת כתב החינוך כלל זה במצות אכילת הפסח ומנה נלמוד דה"ה בכל מצוה שאין אנו רואין סיבה במניעת קיומה כ"א שעשה זאת מחמת מרד מכין אותו עד שת"נ ולפי"ז הכא כשנחלקו הזק"מ אם זה יצא ידי"ח או לא והוא אינו רוצה לקיים עוד הפעם לכ"ע אין מכין אותו עד שת"נ כיון דאינו עושה זאת מחמת מרד רק מפני שלדעתו כבר קיים המצוה לכן אפי' לפ"ד הסובר דלא קיים עוד המצוה אין לו להכות אותו כיון דאינו מחמת מרד כנ"ל וז"נ בדעת הרמב"ם ז"ל בס"ד:

ספר החינוך ה׳ » « ספר החינוך ז׳