ספר החינוך תקל״ט

1 מנחת חינוך פתח ↗

שלא נעלים עין מאבידת אחינו וכו'. מצות הללו דין אחד להם עשה ולא תעשה ונכתוב קצת בס"ד. הרואה אבידה ונתעלם ממנה והניחה עובר בל"ת לא תוכל להתעלם וכו' ובטל מצות עשה השב תשיבם וכו' ואם השיבה קיים מ"ע דהשב וכו' ולא עבר על הלאו ואע"פ שבתורה נפרט אבידות בהמות ומטלטלים מכל מקום מרבינן אבידת קרקע גם כן כגון אם ראה מים שוטפים בתוך שדה חבירו חייב להציל דכתיב לכל אבידת אחיך לרבו' אבידת קרקע ואפשר אינו עובר רק בלאו דלא תוכל וכו' ולא בעשה דלכל אבידת וכו' ואפשר כיון דכתיב וכן תעשה וכו' קאי אדלעיל דעובר על העשה ג"כ כ"נ. וכהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזיר שטומאת כהן עשה ולא תעשה עשה דקדושים תהיו ול"ת דלא יטמא כו' ואין עשה דהשבה דוחה עשה ולא תעשה כן מבואר בר"מ כאן ואין ז"ל ממש. והנה בב"מ דף למ"ד אמרינן שם שני טעמים דאין כהן מטמא להחזיר אבידה חדא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד לא דחינן איסורא מקמי ממונא והנה לטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר מחולקים הראשונים דדעת ריב"א בחולין פרק שלוח הקן דאינו לוקה דדחי הל"ת ולא נשאר רק העשה ואם נאמר דהר"מ ס"ל כסברת הריב"א וא"כ לפי דברינו אין לוקין בעבר ובאמת לסברא זו דלא דחיין איסורא מקמי ממונא אם כן לא נדחה כלל ולוקין בעבר ולמה לא הביא ד"ז דלא דחינן לחומרא ונראה דלא ס"ל כסברת ריב"א אם כן לוקין אף לטעם זה ועובר על עשה ולא תעשה ואין נ"מ בין שני הטעמים ע"כ מביא הטעם הראשון ועיין בס' שעה"מ בה' נדרים שמפלפל שם אי הר"מ ס"ל כסברת הריב"א ע"ש ומביא ג"כ גמרא זו ע"ש ומכל מקום אני לך ובאתי להזכיר. וגם לפי סברא זו דאין עשה וכו' אם כן בנזיר עיין בר"מ בה' נזירות דיש ג"כ עשה היינו ככל היוצא מפיו ול"ת דלא יטמא אך איתא בשאלה ומבואר ביבמות דף כ"ה דאיתא בשאלה דוחה עשה אף ל"ת ועשה אך הר"מ פ"ו מה' נזירות דכתב דעשה דתגלחת דוחה ל"ת ועשה דנזיר אף דאין עשה כו' כיון דימי חלוטו אינן עולין ולא כתב הטעם דאיתא בשאלה נראה דלא ס"ל הכי אם כן ג"כ אין נ"מ כאן דאף בנזיר אסור דאין עשה דוחה וכו' אף דישנו בשאלה וגם לא ס"ל כריב"א אם כן בכ"ע עובר בעשה ולא תעשה ולוקין ע"כ כתב הר"מ טעם זה ע"ש ג"כ בשער המלך ובאתי רק להזכיר ומכל מקום אני לך. ועיין בהה"מ שכתב אבל האמת שא"צ לכך דתיפוק דבעידנא דעוקר לאו דטומאה היינו בבה"ק אכתי לא מקיים עשה דהשבה ואין עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים בציצית דהוי בעידנא דמיעקר וכו' וסיים ולענין דינא לא נ"מ מידי עכ"ל ומוכח ג"כ מדבריו דהר"מ לא ס"ל כריב"א וסובר דלוקין היכי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם סובר דאפילו אם איתא בשאלה לוקין ואינו דוחה דאי לא הוי נ"מ גדולה דמחמת דאין עשה דוחה וכו' אין לוקין וגם לפ"ז בנזיר מותר אך לפי הטעם דבעידנא כו' לוקין בעבר וכו' אפילו בנזיר כיון דלא בעידנא אינו דוחה כלל אפילו באיתא בשאלה ואפשר כמו דמבואר בתוס' בפ' תמיד נשחט דעשה החמור דוחה עשה הקל אפילו אם לאו בעידנא אם כן ה"נ עשה ולא תעשה דישנו בשאלה דקיל אפשר דל"צ בעידנא אך על כל פנים לדעת הריב"א נ"מ כמ"ש והדברים ארוכים ועתיקים ובאתי כאן רק להזכיר. ומ"ש הרב המגיד דל"ה בעידנא עיין דברי הנמ"י בסוגיא זו דהביא מחלוקת הראשונים דדעת הר"ן דהוי בעידנא כי עוסק במצוה זו ודעת קצת דלא הוי בעידנא. והנה סברא זו דמבואר בגמרא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא נראה הטעם כמו שמבואר בכתובות וליתי עשה דולו תהיה לאשה וכו' ולידחי ל"ת ומתרצין דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל היינו דעשה שיכולים לעקור אינו דוחה עיין בראשונים ה"נ דעשה דממון אם האובד אינו רוצה שישיב לו בודאי אין על המוצא שום מצוה אם כן מצוה כזו דאי אמר לא בעינא וכו' אינו דוחה אף ל"ת גרידא שוב מצאתי בס' אסיפת זקנים שכתב כן יע"ש שהטעים עוד הדברים והדברים ברורים אם כן בודאי כהן העובר לוקה כי עבר על עשה ולא תעשה וז"פ: עוד מבואר בר"מ ראה את האבידה ואמר לו אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו שאם קיבל מאביו נמצא בעת שקיים המצוה של כיבוד וכו' ביטל עשה של השב וכו' ועבר על ל"ת דלא תוכל כו' והיינו ג"כ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובאמת בגמרא אמרינן מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש כו' כולכם חייבים בכבודי ואמרי' טעמא דכתב רחמנא וכו' הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואמרינן הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום ישמע לו קמ"ל וכו' והנה אם נאמר כסברת הריב"א אם כן לכאורה נ"מ דאם מטעם דאינו דוחה וכו' דוחה הל"ת וכו' ועכשיו דגלי קרא דלא ישמע לו עובר על הלאו ג"כ אך אין נ"מ דאין לוקין על הלאו דלא תוכל דה"ל לאו שאב"מ וג"כ לאו שבממון אם כן אין נ"מ לכן כתב הר"מ טעם זה וכ"כ הרה"מ דאין נ"מ לדינא ועיין בהה"מ שכתב דהעיקר כשיטת הרי"ף דכי אמרינן בגמרא עשה ולא תעשה הוא לאו אאבידה קאי ולענין דינא אין נ"מ עכ"ל ולא ראיתי זה ברי"ף עיין בדבריו מבואר בהיפך דעל אבידה קאי עשה ולא תעשה עיין ברי"ף דפוס וויען דף ע"ח ואפשר הי' להה"מ נוסחא אחרת ברי"ף שהי' תח"י. והנה כאן גבי השבת אבידה בלא עשה ולא תעשה וגם אי לא גלי קרא לכאורה לא הי' דוחה מ"ע דכיבוד כיון דאי אמר לא בעינא וכו' ואב שמחל על כבודו מחול אך כאן גם הל"ת יכול לעקור שיאמר האובד האבדה לא בעינא כמ"ש לעיל אם כן שוים ודוחה אך גבי טומאה צ"ע דעשה דכיבוד יכול להתעקר על ידי שיאמר לא בעינא וכו' ועיין בקצה"ח סי' צ"ז שהקשה זה ועיין מה שתירץ ואין כאן מקומו בפילפול. גם נראה דסברא זו דכולכם חייבים בכבודי שייך באם אמר לו אביו אל תחזיר עושה האב נגד רצון השי"ת ובאמת כולכם וכו' אבל אם האב מצוה להביא גוזלות וכדומה ואירע לבנו מציאה ג"כ ועל הבן מוטל מצות כיבוד וגם העשה דמציאה ל"ש דכולכם וכו' היינו האב מחויב וכו' אדרבא האובד מחויב גם כן בכבודו ית' מאי אולמי' דאובד מאב וע"ז צריך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ויש לפלפל אך אין כאן מקומו. ועיין בתוס' בקידושין שכתבו הא דמרבינן מקרא שלא ישמע לאביו היינו שאמר לו עסוק בכבודי דאי אל תחזיר בחנם א"צ קרא ע"ש בדף ל"ב בד"ה ר"י היפך ממש ואין כאן מקומו לבוא בפילפול. וסברת התוס' נראה דאי אמר לו אל תחזיר וכו' בלאו הכי הוי אביו רשע ואינו חייב בכיבוד ואין כאן מקומו ועיין כאן בהה"מ שפי' ג"כ באמר אביו הבא גוזלות. שוב ראיתי במנ"ל כאן שכ' כמ"ש באמר אל תחזיר הוה רשע ואינו חייב בכיבוד. ואם פגע באבידתו ואבידת חבירו ואינו יכול להחזיר שניהם שלו קודם וכן אם עוסק במלאכה א"צ לבטל ממלאכתו להפסיד ממון עיין בר"מ כאן ובש"ע סי' רס"ד ורס"ה ועיין שם בתוס' קידושין שחקרו אליבא דמ"ד דכיבוד משל בן ועיין במקנה דאף לדידן שייך חקירה זו דמבואר ביו"ד הלכות כיבוד או"א דצריך לבטל ממלאכתו בעבור כיבוד אפילו עד שיחזור על הפתחים ועל אבידת חבירו א"צ לבטל ואם נזדמן לו כיבוד ומלאכתו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק במלאכתו הלא צריך לבטל מפני כיבוד ואם יעסוק בכיבוד הלא אבידת חבירו לפניו ודוחה כיבוד ואם יעסוק באבידת חבירו הלא מלאכתו קודמת וע"ש בתוס' ועיין במקנה שכתב דלא נתחייב בהשבה כלל בכה"ג ומבטל מלאכתו בשביל כיבוד ע"ש ולא עיינתי היטב ומכל מקום אני לך. ופשוט דכל האבידות אף של חרש שוטה וקטן מחויב להחזיר ועובר בלאו ועשה כנ"ל אך אין מחזיר לידם כי הוא אבידה מדעת רק נותנים לב"ד או לאפוטרופוס. וגם לעבד כנעני צריך להחזיר דאחיו הוא כמבואר בפ' החובל ועיין בר"מ ובש"ע חושב אנשים שאין צריך להחזיר ע"ש. ומבואר בב"מ דף כ"ז דילפינן מקרא וגזה"כ הוא דאבידה שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה שנאבדה אף שבשעת מציאה היא שו"פ או שהיתה אז שו"פ ובשעת מציאה אינה שו"פ א"צ להחזיר והרי היא שלו ואם היתה שו"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה ג"כ ובנתי' הוזלה הוא פלוגתא והלכה כת"ק דחייב לטפל ולהחזיר ודינים אלו מבוארים בש"ע ג"כ בסי' רס"ב והר"מ כאן בפי"א הי"ב סתם מאוד וכתב אבידה שאין בה שו"פ א"ח לטפל נראה היינו דעכשיו אינה שו"פ ולא פירש בפירוש אף דש"פ עכשיו מכל מקום אם לא הי' בשעת אבידה ש"פ א"צ להחזיר והוא חידוש יותר וק"ל ועיין בפי"ג ה"א ובפי"ד הלכה ח' לא מוכח כלל ד"ז וצ"ע שסתם מאוד ולא עמדו בזה נ"כ ועיין בש"ס פי' א"מ מבואר חילוק דינים בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה ואם הניחה עד אחר יאוש ועיין בר"מ כאן בפי"ד ובש"ע סי' ר"ס על כל פנים פעם עובר על העשה דהשב ופעם אינו עובר אלא על הלאו דלא תוכל וכו' ועיין בתוס' ובר"ן שם ואין להאריך במקום שהאריכו בו הראשונים. ונראה דקטן שהגביה מציאה קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים ואח"ז נתגדל הקטן לא שייך דינים הללו כלל הן בנטלה ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה עיין ברמב"ן דהוי שומר אבידה דכ"ז שהוא ביד הקטן הו"ל כמונח ע"ג קרקע ול"ש באיסורא אתי לידיה או שומר אבידה ל"מ אם נאמר דקטן אינו זוכה במציאה כלל אף באופן שזוכה בו המוצאה כיון דאין יד לקטן במקום שאין דעת אחרת מקנה עיין בסי' רמ"ג רק מפני דרכי שלום אלא אף לדעת הש"ך דזוכה מן התורה בהגיע לעונת הפעוטות ע"ש באריכות והדברים עתיקים מכל מקום ל"ש ע"מ לגוזלה או ע"מ להשיבה דיהי' כשומר אבידה כיון דאין לו דעת והוי כמונח בקרקע ומהני יאוש אם היתה קודם גדלות וכן בנטלה בישל"מ ועיין בש"ך סי' רס"ח דאם בא לחצירו קודם יאוש דמביא דיעות אם חצירו הוי כידו והוי כבא לידו לפני יאוש ויש סוברים דאינו כידו ע"ש והדברים ארוכים מכל מקום בקטן נ"ל דלא הוי כבא לידו כלל והוי כמונח עוד על גבי קרקע עד שהגדיל כנ"ל ולא עיינתי היטב ובאתי רק לעורר ולהזכיר. וכן בשוטה ובחרש דהם בודאי אין להם יד כלל ובפרט שוטה ונ"מ אם נתפקח אח"כ ובאתי רק לעורר. ואם עבד כנעני הגביה מציאה קודם יאוש ולא נתודע לבעלים עד אחר יאוש אפשר דהוי כחצר ותלוי בשיטות הנ"ל המבואר בש"ך סי' רס"ח או אפשר כיון דהוא בר דעת שייך שפיר באיסורא וכו' או שומר אבידה ובאתי רק להזכיר ולעורר. ואבידה מדעת כגון השליך כיסו לרשות הרבים וכו' אין זקוק להחזיר מכל מקום אסור ליטול לעצמו דאינו הפקר כך דעת הר"מ והטור חולק דהוי הפקר ועיין בש"ע ובאחרונים:

2 ספר החינוך פתח ↗

לְהָשִׁיב אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל – לְהָשִׁיב אֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב א הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ ל, א הֲשָׁבַת אֲבֵדָה עֲשֵׂה הוּא, וְנִכְפְּלָה הַמִּצְוָה בְּמָקוֹם אַחֵר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אָחִיךָ וְגוֹ' הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי יֵשׁ בָּזֶה תּוֹעֶלֶת הַכֹּל וְיִשּׁוּב הַמְּדִינָה, שֶׁהַשִּׁכְחָה בַּכֹּל הִיא מְצוּיָה, גַּם בְּהֶמְתָּם וְכָל חַיָּתָם בּוֹרְחִים תָּמִיד הֵנָּה וָהֵנָּה, וְעִם הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁהִיא בְּעַמֵּנוּ, יִהְיוּ נִשְׁמָרוֹת הַבְּהֵמוֹת וְהַכֵּלִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, כְּאִלּוּ הֵן תַּחַת יַד הַבְּעָלִים, וְכָל פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב תהלים יט, ט. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם כא א, שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוֹת שֶׁהָאָדָם מוֹצֵא בְּעִנְיָן וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לַהֲשִׁיבָן לְבַעְלֵיהֶן אֶלָּא זוֹכֶה בָּהֶן לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא חִיְּבָנוּ הַתּוֹרָה בָּאֵלּוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה שם אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, פֵּרוּשׁ עֳמָרִים, עִגּוּלֵי דְּבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָם, וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא שם כג, א אָמַר רַב זְבִיד הִלְכְתָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְאִי דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז, וְשָׁם בֵּאֲרוּ כֵּיצַד הוּא דֶּרֶךְ הַנָּחָה אוֹ דֶּרֶךְ נְפִילָה, וְזֶה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין דֶּרֶךְ נְפִילָה בֵּין דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז, חוּץ מִן הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, שֶׁבְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּהּ סִימָן רַחֲמָנָא שַׁרְיֵהּ, וְדִקְדְּקוּ זֶה שם כב א מִמָּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, מִי שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כָּל אָדָם, כְּלוֹמַר בַּשְּׁוָקִים וּבַדְּרָכִים אוֹתָהּ אַתָּה חַיָּב לְהָשִׁיב, יָצְאתָהּ זֹאת שֶׁל נָהָר, שֶׁאֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִכָּל אָדָם, שֶׁאֵין אַתָּה חַיָּב לַהֲשִׁיבָהּ, אֶלָּא הַמּוֹצֵא זוֹכֶה בָּהּ. וְטַעַם הֱיוֹת הָאָדָם זוֹכֶה בִּמְצִיאָה שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם כג, א לְפִי שֶׁבַּעְלָהּ מִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּלוֹמַר שֶׁמְּסַלֵּק דַּעְתּוֹ וּזְכוּתוֹ מֵעָלֶיהָ, אַחַר שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ סִימָן, אוֹ שם כד א אֲפִלּוּ בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן כְּשֶׁנָּפַל בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁים מִמֶּנּוּ עַל כָּל פָּנִים, כְּגוֹן שְׁוָקִים שֶׁרֻבָּן גּוֹיִם, וַהֲרֵי הַמּוֹצְאָהּ, כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר. וְדִינֵי הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב לְהַכְרִיז, וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה הַהַכְרָזָה, וְאֵיזֶה דָּבָר יִהְיֶה סִימָן שֶׁנָּשִׁיב הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ בּוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ בָּזֶה שם כח, א דְּמִדָּה וּמִנַּיִן וּמִשְׁקָל וּמָקוֹם הָוֵי סִימָן. וְדִין זֶה אוֹמֵר מִדַּת אָרְכּוֹ וְזֶה אוֹמֵר מִדַּת רָחְבּוֹ, אוֹ זֶה אוֹמֵר אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְזֶה מִשְׁקְלוֹתָיו, וְדִין רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה מֵחֲבֵרוֹ וּנְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ אוֹ לְאַחַר יֵאוּשׁ, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאָמַר וַי לִי עַל מָה שֶׁאָבַד, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְדִין מָה שֶׁאָמְרוּ שם כז, א שֶׁאֲבֵדָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁאֵין חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וְלֹא לַהֲשִׁיבָהּ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שם כח, ב דְּמִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי וְטֹל, וְדִין כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל אוֹ הָאוֹכֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מָה דִּינָם, וְכַמָּה זְמַן יִטַּפֵּל בְּפָרָה וַחֲמוֹר וּבַעֲגָלִים וּסְיָחִים וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים, וְדִין סְפָרִים אוֹ תְּפִלִּין אוֹ כֵּלִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתָּן אוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים אֵיךְ יִתְנַהֵג בָּהֶם, וּמָה שֶׁאָמְרוּ שם ל, א שֶׁיֵּשׁ צְדָדִים שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב הַמּוֹצֵא לְהָשִׁיב הָאֲבֵדָה, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ אוֹ כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּבָבָא מְצִיעָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וּמָצָא מְצִיאָה שֶׁחַיָּב לַהֲשִׁיבָהּ עַל הָעִנְיָן שֶׁזָּכַרְנוּ וְלֹא הֱשִׁיבָהּ בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל לָאו, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּסֵדֶר זֶה בַּלָּאוִין מצוה תקלט בְּסָמוּךְ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.

1 שֶׁלֹּא לְהַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנָּה – שֶׁלֹּא נַעֲלִים עַיִן מֵאֲבֵדַת אַחֵינוּ ב"מ כו ב, אֲבָל נִקָּחֶהָ וּנְשִׁיבָהּ אֵלָיו, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כב ג לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

2 כָּל עִנְיַן הַמִּצְוָה כָּתוּב בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלּוֹ מצוה תקלח שֶׁבְּסֵדֶר זֶה.

1 ברית משה פתח ↗

כתוב א בפ' תצא כן תעש' לכל אבידת אחיך כו' וכן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת רס"ט היראים סי' רס"ט הסמ"ק סי' ע"ו החינוך האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' תקל"ט העי"מ מצ' תק"מ הזוה"ר מל"ת קע"ט אות ס"ז המעיי"ח דף קפ"א ע"א אות ז' ועי' בנר מצוה סי' י"א אות צ"ה שכתב טעם לשבח דמדוע אין מברכין על מצות השבת אבידה וגם העתיק תשובה ארוכה מבעל העיטור בזה והפרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' גזילה פי"א ולהלכה טוש"ע חו"מ סי' רנ"ט וגם עי' באלה המצות סי' הנ"ל שכ' דבר יקר במל"ת זו:

ספר החינוך תקל״ח » « ספר החינוך תק״מ