ספר החינוך רי״ח

1 קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אחד זרע פסול. ופירש"י כגון ממזר. וצ"ל לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' יבום דחיישינן דלמא נתעברה מאיש אחר א"כ איך משכחת זרע פסול דלמא הולד לאו מיניה הוא ולא שייך כאן רוב בעילות אחר הבעל וצ"ל כמ"ש המרדכי פ"ב דיבמות על הא דתנן מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר דמיירי בחבושין בבית האסורים ע"ש וכתב בספר החינוך סי' רי"ח נוהג דין מולך בין באיש בין באשה ונראה טעמו משום דבחד קרא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו כו' מעונן ומכשף משמע דבכולם לא מחלקים בין זכרים לנקבות. ובס' משנת חכמים דף ע"ה הקשה עליו דלא ידע מנין לו דאין זה חוק הכהנים באשה. ואני לא ידעתי מנין לו זאת:

2 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת פֵּאָה – לְהַנִּיחַ פֵּאָה מִן הַתְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט, י לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אַחַר שֶׁזָּכַר לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ. וּפֵרוּשׁ גֵּר, זֶה גֵּר צֶדֶק עי', ספרא ג ד, וְכֵן כָּל גֵּר הָאָמוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בְּמַעְשַׂר עָנִי דברים כו יב לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה. וְזֶה וַדַּאי גֵּר צֶדֶק הוּא מִן הַסְּתָם, שֶׁעֵדָיו בְּצִדּוֹ, וְהוּא הַדִּין לְכָל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גיטין נט, ב שֶׁאֵין מוֹנְעִין אוֹתָן מֵעֲנִיֵּי גּוֹיִם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְעִנְיַן הַפֵּאָה הוּא שֶׁיַּנִּיחַ הָאָדָם בְּעֵת שֶׁיִּקְצֹר תְּבוּאָתוֹ מְעַט מִן הַתְּבוּאָה בִּקְצֵה הַשָּׂדֶה, וְאֵין לְשִׁיּוּר זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים נָתְנוּ שִׁעוּר בַּדָּבָר פאה א, ב וְהוּא חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא רָצָה לִהְיוֹת עַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר, מְעֻטָּרִים בְּכָל מִדָּה טוֹבָה וִיקָרָה וְשֶׁיִּהְיֶה לָהֶם נֶפֶשׁ בְּרוּכָה וְרוּחַ נְדִיבָה. וּכְבָר כָּתַבְתִּי מצוה טז כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת, תִּתְפַּעֵל הַנֶּפֶשׁ וְתִהְיֶה טוֹבָה וְתָחוּל בִּרְכַּת הַשֵּׁם בָּהּ. וְאֵין סָפֵק כִּי בְּהוֹתִיר הָאָדָם חֵלֶק אֶחָד מִפֵּרוֹתָיו בְּשָׂדֵהוּ וְיַפְקִירֵם שֶׁיֵּהָנוּ בּוֹ הַצְּרִיכִים, תֵּרָאֶה בְּנַפְשׁוֹ שׂבַע רָצוֹן וְרוּחַ נָכוֹן וּמְבֹרָךְ, וְכִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׂבִּיעוֹ בְּטוּבוֹ וְגַם נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְהַמְּאַסֵּף הַכֹּל אֶל הַבַּיִת וְלֹא יַשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה שֶׁיֵּהָנוּ בָּם הָאֶבְיוֹנִים אֲשֶׁר רָאוּ הַשָּׂדֶה בְּקָמוֹתֶיהָ וַיִּתְאַוּוּ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ לְמַלֵּא נַפְשָׁם בָּהּ כִּי רָעֵבוּ, יוֹרֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּלִי סָפֵק רֹעַ לֵב וְנֶפֶשׁ רָעָה וְגַם רָעָה תְּבוֹאֵהוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סוטה ח, ב בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. וְזֶה הָעִנְיָן יַסְפִּיק לָנוּ עַל צַד הַפְּשָׁט גַּם בְּלֶקֶט וְשִׁכְחָה וּפֶרֶט הַכֶּרֶם וְעוֹלֵלוֹת. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חולין קלז, א, שֶׁאֶחָד הַקּוֹצֵר אוֹ הַתּוֹלֵשׁ חַיָּב בְּפֵאָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר וּבְקֻצְרְכֶם קוֹצֵר לָאו דַּוְקָא, וְאִם עָבַר וְקָצַר הַכֹּל ב"ק צד, א נוֹתֵן מְעַט מִן הַקָּצוּר לַעֲנִיִּים. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חולין קלא, א, שֶׁאֵין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים אֶלָּא הֵם נוֹטְלִין אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָם. וְדִין מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בָּהֶם. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם קלד, ב, שֶׁאִם אֵין עֲנִיִּים שֶׁיִּטְּלוּ הַפֵּאָה שֶׁמֻּתָּר לְבַעַל הַשָּׂדֶה לִטְּלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר לֶעָנִי וְלַגֵּר, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְלֹא לָעוֹרְבִים וְלָעֲטַלֵּפִים. וּכְלָל זֶה נָתְנוּ ז"ל בְּחִיּוּב הַפֵּאָה, בֵּין בְּפֵאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל אִילָן, כָּל אֹכֶל שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וְנִשְׁמָר וְנִלְקָט כֻּלּוֹ כְּאֶחָד וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם, כְּגוֹן הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִית וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וַעֲנָבִים וְזֵיתִים וּתְמָרִים, וְכָל כַּיֹּצֵא בָּאֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חָמֵשׁ דְּרָכִים אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ חַיָּב בְּפֵאָה, אֲבָל אִסָטִס וּפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן אֹכֶל, וְכֵן כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָר, וְכֵן תְּאֵנִים אֵינָן חַיָּבִין לְפִי שֶׁאֵין לְקִיטָתָן כְּאֶחָד, וְכֵן הַיָּרָק פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְקִיּוּם עי' שבת סח, א. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ירושלמי פאה פ"ד ה"ד, שֶׁאֵין חִיּוּב הַפֵּאָה אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהֵבִיאוּ הַפֵּרוֹת שְׁלִישׁ, וְשֶׁאֵין מַנִּיחִין הַפֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעֲנִיִּים מְקוֹמָהּ שבת כג א. וְדִין הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הַשָּׂדֶה מָה דִּינָם פאה ג ה בְּפֵאָה, וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, וְדִין הַמּוֹכֵר מְקוֹמוֹת מִשָּׂדֵהוּ לַאֲנָשִׁים, וְדִין שם ד א עָנִי אֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק הַפֵּאָה בֵּינֵיהֶם וַחֲבֵרָיו אוֹמְרִים לָבֹז, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָאֶחָד, וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד כַּמָּה לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר כַּהֲלָכָה, וְדִין שם שם ה בְּאֵיזֶה עוֹנוֹת בַּיּוֹם מְחַלְּקִין הַפֵּאָה, וְדִין שם שם ג עָנִי שֶׁנָּטַל מִקְצָת פֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר אוֹ שֶׁפֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, וְדִין עֲנִיִּים הָעוֹמְדִים עַל הַפֵּאָה שֶׁאִם בָּא עָנִי וּנְטָלָהּ זָכָה בָּהּ. לְפִי שֶׁאֵין עָנִי זוֹכֶה בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְלָא כָּל אָדָם בְּסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדוֹ עי' ב"מ קיח א, וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם א, ב שֶׁאָדָם חַיָּב לְהוֹסִיף בְּפֵאָה לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים וּלְפִי בִּרְכַּת הַזֶּרַע, וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֶיהָ, בַּמַּסֶּכְתָּא הַבְּנוּיָה עַל זֶה וְהִיא מַסֶּכֶת פֵּאָה. וְנוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין בְּכֹהֵן וְלֵוִי, וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁם כַּתְּרוּמָה וְכַמַּעַשְׂרוֹת, כְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה תרומות א, כו שֶׁאָמַר כִּי תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּאָרֶץ וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁם דַּוְקָא, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בְּסֵדֶר שׁוֹפְטִים בְּמִצְוַת הַפְרָשַׁת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה מצוה תקז, וּמִדְּרַבָּנָן נוֹהֶגֶת אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְכָתַב הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מתנות עניים א, יד שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ דְּהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁהֵן כֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא הִנִּיחַ פֵּאָה בָּאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּיִשּׁוּבָהּ בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה וְחַיָּב לָתֵת מִן הַפֵּרוֹת שִׁעוּר הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים, וְאִם אָבְדוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ כָּל הַפֵּרוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מֵהֶם כְּלוּם לָעֲנִיִּים לוֹקֶה מִשּׁוּם לָאו דְּלֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לקמן מצוה ריז וְגוֹ', מִכֵּיוָן שֶׁאֵין בְּיָדוֹ עוֹד לְתַקֵּן הַלָּאו, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִן הַפֵּרוֹת, נוֹתֵן מֵהֶן וּפָטוּר בְּכָךְ, לְפִי שֶׁהַלָּאו הַזֶּה הוּא לָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה, וְכֵן לָאו דְּלֶקֶט מצוה ריט, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּפֵאָה וּבְמַכּוֹת י"ד סי' של"ב.

3 מנחת חינוך פתח ↗

שאם נפלו. יש כאן ט"ס וכצ"ל שאם נפלו ב' שבלים או פחות בלא אונס אבל הכהו כו' אין זה לקט וע' דינים אלו בר"מ בהלכות הנ"ל והנה לפ"ד כמו שהדין גבי פאה לענין שותפות ישראל שחייב בפאה ג"כ חייב בלקט ושותפות עכו"ם ע' מה שכתבתי לעיל לענין פאה כמו כן בכאן:

1 מִצְוַת לֶקֶט – לַעֲזֹב הַלֶּקֶט לָעֲנִיִּים, וְהוּא מָה שֶׁנּוֹפֵל מִתּוֹךְ הַמַּגָּל בִּשְׁעַת קְצִירָה אוֹ מִתּוֹךְ הַיָּד בִּשְׁעַת תְּלִישָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּלֶקֶט ויקרא יט י לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם.

2 מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כָּתַבְתִּי בְּמִצְוַת הַפֵּאָה מצוה רטז מָה שֶׁיָּדַעְתִּי.

3 מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פאה ו, ה: שִׁבֹּלֶת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם לֶקֶט, שָׁלֹשׁ אֵינָם לֶקֶט, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם נָפְלוּ שָׁלֹשׁ שִׁבֳּלִים אוֹ יוֹתֵר בְּיַחַד מִיַּד הַקּוֹצֵר שְׁלָשְׁתָּן לְבַעַל הַשָּׂדֶה, שֶׁאֵין דִּין לֶקֶט אֶלָּא בְּמוּעָט וְדַוְקָא שֶׁנָּפַל הַלֶּקֶט מִן הַקּוֹצֵר בְּלֹא אֹנֶס שם ד, י, אֲבָל הִכָּהוּ קוֹץ בְּיָדוֹ וְנָפַל, אֵין זֶה לֶקֶט, וּסְפֵק לֶקֶט לֶקֶט שֶׁנֶּאֱמַר תהלים פב ג עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. וְדִין שם תְּבוּאָה הַנִּמְצֵאת בְּחוֹרֵי הַנְּמָלִים, וְדִין שם ה, ב שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה. וּלְעִנְיַן בְּאֵיזֶה מָקוֹם נוֹהֶגֶת וּמִי חַיָּב בָּהּ וְעֹנֶשׁ הָעוֹבֵר עָלֶיהָ, הַכֹּל כְּמוֹ בְּפֵאָה.

3 פתח עינים על שבת פתח ↗

גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, הקשה הרב ישרש יעקב לפי מה שכתב הרב המגיד פ"א דשביתת עשור דבמצות דאוריתא המפורשות אף שבודאי לא יקבלו חייב להוכיחם לפ"ז במקדש ראשון שהיו עע"ז היכי קאמר הקב"ה גלוי לפני וכו' ותי' דאין חייבין מיתה על עשה דתוכחה עש"ב וחילוק זה עצמו כתוב בסמ"ג עשין י"א ולי ההדיוט אפשר לישב קושית הרב ז"ל דמ"ש הה"מ ודבריו קרובים לשיטת הרב העטור דמייתי הרא"ש פרק המביא היינו אם יש בנו כח לאפרושי העוברים וכמ"ש הרא"ש שם דענשינן להו עד דפרשי ובזה חובה עלינו להוכיח גם שאין מקבלים דאז אתינן עלייהו בחזקת היד אבל כשידוע דלא מקבלי וכשל כחנו לכופם בהא אין חייבים להוכיחם והיינו דאמור ביבמות דף ס"ה שלא לומר דבר שאינו נשמע ועמ"ש ארעא דרבנן בהשמטות אות קל"ו:הגם הלום השמש יצא על הארץ ס' אורים גדולים למורינו הרב הגדול שארנו כמהר"י זאבי זלה"ה מקרוב בא על מזבח הדפוס ואחזה אנכי להרב ז"ל בדרשותיו פ' תשא מייתי מאז"ל פ' צו שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים עוררה עליהם דיני דינים וכו' הוא שמשה אומר לאהרן מה עשה לך העם הזה א"ל מוטב שהיו שוגגין ואל ידונו מזידים והקשה הרב דמדברי הרא"ש והר"ן והה"מ מוכח דבאיסורי תורה אע"ג דלא מקבלי מחינן בהו ותירץ הרב ז"ל כדשניין דהתם ביש להם כח לכופן ומייתי ראיה מסוגיין עלץ לבי בה':ולפי מה שנראה בדעת הסמ"ג דנקיט לדינא בעשין י"א דאין חילוק בין שוגגין למזידין וכיוצא רק הכל תלוי אם ברור הדבר בודאי שלא יקבלו אז אין להוכיחם וחובה לשתוק ולזה נוטים דברי הרי"ף בביצה ויבמות ודברי התוס' בסוגיין וס"פ חזקת ופ"ק דע"ז והגהות אשרי בסוגיין. א"ש הא דויקרא רבה דחובה הי"ל לאהרן שלא להוכיחם. גם לפי הסברא שכתב שם הסמ"ג ברישא דבמזידין אף שפטור ממיתה כשברור לו שלא יקבלו כדמשמע משמעתין אכתי חייב משום מצות תוכחה ונראה שהוא דעת הרא"ם הובא בהגמי"י פ"ו מדעות וכ"כ סמ"ק סי' קי"ב אפשר לישב הא דויקרא רבה דישראל שוגגין הוו וכדאמר משה רבינו ע"ה לאהרן ע"ה מוטב הי"ל שידונו שוגגים ובכי הא אין לו להוכיחם:א"נ יש לישב במ"ש הרב גנת ורדים א"ח כלל ג' ס' ט"ו דלדעת רא"ם קשיין אהדדי סוגיות ערכין ויבמות וניחא ליה דרא"ם פריק להו הכי דאף שיודע המוכיח באמדנא ודאית דאין החוטא מקבל דבריו וסופו להכותו אע"פ כן חייב להוכיהו עד שיוכה ממש ואח"ך לאו כל כמיני' להוכיחו וכדבריו כתב סמ"ק סי' קי"ב א"כ אפשר דהכא אף אם היו מזידין ישראל כיון דאהרן ראה שהרגו חור הוי מדרגה יותר מאלו הוכיחם הוא והכוהו והי"ל לשתוק ועיי' בספר דת ודין דף נ"ט:ומיהו ק"ק על הרב גנת ורדים שכתב לדעת הרא"ם דתוכחה עד הכאה והרי הגמי"י שם כתב משם רא"ם דפסק עד נזיפה וכן יש להעיר עליו במ"ש בתוך דבריו בישוב הסוגיות בדעת הסמ"ג עד הכאה ואלו סמ"ג בעשין י"א פסק עד נזיפה כר' יוחנן והשיג על הרמב"ם שפסק עד הכאה והביאוהו הגמי"י ומגדל עז וכ"מ וכן יש להעיר קצת על רש"ל בביאור סמ"ג. והנה לשיטת הסמ"ג דכשברור לו בודאי שלא יקבלו וינזפוהו אין לו להוכיחם וחובה עליו שלא להוכיחם ק"ק שהרי אמרו בתנחומא פ' תזריע דהי"ל למחות ולהתבזות וכו' ולסבול הכאות מישראל כדכתיב גוי נתתי למכים וכו' ומוכח דצריך שיכוהו ממש ויפצעו מוחו כמ"ש באיכה רבתי ועמ"ש ספר החינוך סימן רי"ח. ואפשר דס"ל לסמ"ג דליכא לאוכוחי מקרא דכתיב גוי נתתי למכים דהיה על נבואתם במלאכות ה' ולא חש לאגדה הנז' כיון דאגדה זו עצמה מייתי לה בשמעתין ואיננה בסגנון ולשון זה כדתלמודין נקטינן. ועל זו וכיוצא אמרו אין למדין הלכה מפי מדרש כמ"ש בירושלמי פ"ב דפאה וכ"כ הרב תי"ט סוף פ"ה דברכות. וממילא רווחא פסקא דרא"ם וסמ"ג ודעמיהו דתוכחה עד נזיפה דהני אגדות אתו כמ"ד עד הכאה ונקטינן כדמשמע להלכה מתלמודין עד נזיפה עיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תר"ח ובספר הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' נח ובקונטריס פאת הראש אשר בסוף שם הגדולים ח"ב בס"ד ע"ש':ובצפיתנו צפינו למורינו שארנו הרב מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' בלק שהקשה לדעת התוס' בהא דר' סימון ורבי זירא דשמעתין דא"ל לוכחינהו מר דהיינו בספק אם מקבלים דא"כ רבי סימון איך לא חש לספיקא דאוריתא ואף בדרבנן לא מקרי ספקא כשיכול להתברר ותירץ שני תירוצים הראשון נח לי והשני קשה שהוא דחוק מאד. ואני בעניי אפשר לי לומר דדעת רבי סימון היה דאית לן מצות תוכחה ואית לן קרא דאל תוכח לץ דשמעינן שלא לומר דבר שאינו נשמע והכא דיותר קרוב היה שלא ישמעו לו וכדמוכח מדקאמר לא מקבלי מנאי פטור מלהוכיחם דנהי דעדיין יש קצת ספק שמא יקבלו אבל לא דמי לספקא דעלמא דנזיל לחומרא דאל תוכח לץ קאי אאיסדן ואם יחמיר להוכיחם אפשר דעבר אקרא דאל תוכח לץ וחדית ליה ר' סימון דחייב להוכיחם עד שברור לו מאד שלא יקבלו ודוקא כשאין לו ספק כל דהו וברור ודאי כשמש דלא יקבלו אז הוא דחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע דכתיב אל תוכח לץ:ותבט עיני למורינו הרב מהר"י זאבי זלה"ה שם דעמד על דברי התוס' דתיו של דם מסברא קאמר דהוו בה רבנן בתראי ועבידי דמשנ"ו רבנן בדבוריהו שהיו שם בינוניים דאל"ך נעשה כלה בישראל ח"ו ודחה דבריהם הרב ז"ל דזה היה בירושלם ושארית ישראל יחיו דגן ומקראי מוכח דחוץ מאשר עליו התיו נשארו כל העיר בצואת הכו. וניחא ליה להרב ז"ל דאמור רבנן דהיו ב' תוי"ן מכח הפסוקים דמפורש בהם שהראה ליחזקאל כל התועבות הנעשות מינים ממינים והאחרון הכביד עינו ראה בשל אחרים כ"ה איש אחוריהם וכו' ומיד כתיב קרבו פקודות העיר וכו' והתוית וכו' ואחר החזיון הזה כתיב והנה בפתח השער כ"ה איש ויאזניהו וכו' ונבא אליהם שילכו בשבי ופירש רש"י שאלו הכ"ה הם הנז' ומבואר פ"ד דקדושין ומאחר דעל אלו הכ"ה נחתם גזר דין מי הצילם וחיו עד צאתם לגולה אלא מוכרח כי כך עלתה לפניו שהרשעים גמורים לא ימותו אלא ילכו בשבי דכלהו איתנהו ביה וא"כ הם שני תוין אחד לצדיקים ואחד לרשעים שילכו בשבי וז"ש ועל כל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו היינו בין של דיו בין של דם ול"ג ועל מצחן של רשעים כו' כדי שישלטו וכו' דהא לא שלטו ויצאו בגולה זהו תורף דבריו ז"ל:והדבר קשה בעיני למחוק כל ספרי הש"ס ועין יעקב ותנחומא חדשים גם ישנים. לכן נראה לאסבורי קראי ואגדה דקמן דזו האגדה אתיא כמ"ד פרק עשרה יוחסין דמאי דכתיב במיתת פלטיהו בן בניהו כלה אתה עושה וכו' היינו לטובה ולדידיה הכ"ה אנשים הללו דפלטיהו בתוכן אינם אותם הכ"ה אנשים הראשונים שאחוריהם וכו' ורווחי טפי קראי כמבואר למדקדק בם כי אותם ספו תמו ושלטו בהם מלאכי חבלה והני אחריני נינהו ומאי דסברי מרנן שהיתה תיו של דם על רשעים יש לישב דמסתמא היו בינוניים ודרך הנגף שאם הבינוניים יסתרו במסתרים נמלטים ובהגלות נגלות הבינונים בתוך העיר נתנה רשות למשחית ובשלח יעבורו וכמ"ש הרב מהרח"א בישרש יעקב. ותו ל"ק מה שהקשה מורינו מהר"י זאבי דכך היתה הגזרה עברו בעיר והכו וכו' כלומר כל אשר יקרה לפניהם בעיר לאפוקי אשר יבא מהבינוניים בחדרי חדרים אסו"ר לא יוציאנ"ו. אי נמי אפשר דשמעתין אתיא ככ"ע ואפילו תימא דהכ"ה אנשים אשר פלטיהו בתוכן הן הם אותם הכ"ה שאחוריהם וכו' והם רשעים גמורים וחטאתם כבדה מאד מכל אשר בעיר אכתי מקום יש בראש לו' דהתיו של הדם היה על הרשעים שישלטו בהן מ"ח דבר מהני רשעים גמורים הוו טובא ושלטו בהן מלאכי חבלה. אמנם אלו הכ"ה לרעתם שיסבלו שבי דכלהו איתנהו ביה גבריאל לא רשם עליהם תיו של דם וה' נתן בלבם שיסתרו מפני המגפה ונשארו חיים לרע להם ליפול בשבי. וא"צ למחוק כל הספרים ועיין מ"ש מהרימ"ט פ' פנחס בענין התוי"ן ודבריו ז"ל דחוקים ויש להשיב:

ספר החינוך רי״ז » « ספר החינוך רי״ט