ספר החינוך פ״ט

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור. לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו. שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. משיאריך הצל ויראה לכל, בחדושי המאירי כתב שהוא מן התורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וביומא דף כ"ח על הא דאמר צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי פריך ולשחיטה מתחלת שבע, ומשני משום דלא מכווני ומדברי התוס' שהביאו זה על הך דינא דנשחט בשש ומחצה מוכח דסוברים דעיקר דינו בתחלת שבע, וקשה על שיטת המאירי מהא דיליף רבא בפסחים דף ה' דחמץ אסור מה"ת משש שעות ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ופירש"י ושחיטת הפסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע ומביא שם ד' הגמ' משום דלא מכווני, עכ"פ מוכח להדיא מד' רבא דעיקר זמן שחיטת התמיד הוא מתחלת שבע וה"נ שחיטת הפסח, ומזה ילפינן דחמץ אסור מתחלת שבע. ונראה דהמאירי סובר דעיקר למוד של רבא הוא לפרש קרא דאך ביום הראשון דהוא בערב פסח, ומוכיח דא"א לפרש ביום הראשון בפסח דהא כבר מערב פסח אסור שיהי' חמץ בביתו, והלמוד דהוא בתחלת שבע זה נלמד מאך חלק, אלא דקשה דהא הגמ' פריך שם ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ומוכח דהוא למוד על עיקר הזמן, ונראה דיש לפרש דמה דפריך ואימא כל חד וחד כי שחיט היינו דמזה נלמוד דלא נוכל לדרוש אך חלק כיון דהתורה אמרה בלא תשחט על חמץ דתלוי בכל חד וחד כי שחיט וע"ז משני זמן שחיטה אמר רחמנא, והיינו דאיכא ל"ת על זמן שחיטה שלא יהי' חמץ בביתו, ממילא נוכל לומר דהעשה דתשביתו הוא בזמן חצי שעה קודם, וזה נלמד מאך חלק, ונמצא דהעשה והל"ת אינם בזמן שוה, ואף דעיקר הל"ת הוא באמת על כל חד וחד כי שחיט, כבר עמדו בזה התוס' וכתבו כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ולשיטת המאירי צ"ל דאף דעיקר הלאו הוא על כל חד וחד שחיט מ"מ ילפינן מינה גם על זמן שחיטה שאסור שיהי' לו חמץ, וממילא נאמר דהמ"ע של השבתה נלמוד מאך חלק דהוא בחצי היום חצי שעה קודם שיבוא לידי איסור שיהי' לו על זמן הביעור.ב לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות. הקשה הלח"מ דהא עיקר טעמא דפסח אחר התמיד הוא משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד כדתניא בפ' תמיד נשחט ולמה כתב טעם אחר, ועוד דלטעמו של הרמב"ם הי' אפשר לתקן שיקריבו פסחיהם בין קודם התמיד בין אחר התמיד ונשאר בצ"ע, וקושייתו הוא משום שמפרש בדברי הרמב"ם במה שכתב חוץ מקרבן פסח לבדו דהוא על ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, ולפי פירושו קשה עוד מה שכתב הרמב"ם בשתי שעות ומפרש הלח"מ משש ומחצה עד שיקרב תמיד של בין הערבים שהוא בשמנה ומחצה, ובאמת הא אפשר לאחר התמיד עד סוף היום, וא"כ בערב פסח יאחרו התמיד עוד שתי שעות, ולזה העירני הרד"פ שי' אבל לדעתי אין הפי' כן דהא תיכף בהל' ד' כתב הרמב"ם אין שוחטים את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, ומוכח דזהו הלכה חדשה שלא כתבה קודם, אלא דכונתו על קרבן התמיד שכתב קודם ולא היו שוחטים אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וכו' ועל זה כתב חוץ מקרבן פסח לבדו והיינו שהי' נשחט התמיד בשבע שעות ומחצה כמו שכתב אח"כ בהל' ה' ובאמת שחסר כאן תיבה והי' צ"ל מזמן קרבן פסח, או שהוא קיצור לשון, וזהו טעמא דמילתא דאם היו שוחטים גם בזמן קרבן פסח את התמיד בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע שעות ומחצה וחצי שעה על זמן ההקרבה, א"כ לא ישאר זמן על הקרבת הפסח אלא שתי שעות, ולכן בזמן קרבן פסח מקדימים לשחוט התמיד בשבע ומחצה. ומה שהקשה הלח"מ על מש"כ הרמב"ם לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר דמה טעם הוא הא יכול להקריב אחר תמיד של שחר איני רואה בזה קושיא דודאי עיקר טעמא הוא משום שאסור להקריב אחר תמיד של בין הערבים, אבל אפשר לצרף גם זה שאסור להקריב קודם תמיד של שחר דבודאי יש הרבה קרבנות של יחידים שגם זמן עיכוב הקרבת קרבנות קודם שיגמרו הקרבת תמיד של שחר דוחק הקרבת קרבנותיהם, אלא דיש להוכיח מזה דסובר הרמב"ם דמה שאסור להקריב קרבנות קודם תמיד של שחר היינו גם קודם הקטרתו, והמל"מ בסוף ד"ה ודע ג' מסתפק בזה, דשחיטתו ששוחטים אותו קודם שתעלה החמה וגם זריקתו שהוא תיכף הא אינו נוטל זמן מהקרבת קרבנות יחידים, אבל הקטרת אימוריו שצריך נתוח והדחה ומלוחה והקטרה זה כבר נוטל זמן שחסר בזה בשביל הקרבת קרבנות יחידים, ולכן מאחרים הקרבת תמיד של בין הערבים. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מו"ה נטע פריינד שי' במש"כ בפ"א מהל' תו"מ הל' ג' דמד' הרמב"ם מוכח משיטת המאירי דזמן שחיטת התמיד הוא מה"ת בשש ומחצה, וקשה דמהא דיליף רבא מלא תשחט על חמץ דם זבחי משמע דזמנו בשש, וכתבתי דעיקר הלמוד הוא דלא נפרש ביום הראשון בט"ו, ובשש ילפינן מאך חלק, והקשה בזה מהא דיליף ר' יהודה בדף כ"ח דאוכל חמץ בע"פ משש עובר בל"ת, דכתיב לא תאכל עליו חמץ והיינו משחיטת הפסח, ולכן כתב דבאמת יש חילוק בין תמיד לפסח, דאף דפסח אחר התמיד מיאוחר דבר, אבל גבי פסח יש הוכחה דעיקר זמנו בשש לפי"מ שכתבו התוס' בטעמא דראיית רבא הוא משום דאשכחן דהזהיר על ההשבתה, והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ, סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה, ובצירוף מה שכתבתי דעיקר ראיית רבא הוא דלא נימא דתשביתו הוא בט"ו, וכיון שיש לנו קרא דאך חלק דהוא בשש, א"כ ילפינן זה מזה דהשבתת חמץ דהוא בי"ד ילפינן מזמן שחיטת פסח, וממילא ילפינן זמן שחיטה דהוא בשש ממש מהשבתת חמץ דהוא מאך חלק, ולכן אף דגבי תמיד אמרינן דבין הערבים הוא בשש ומחצה, אבל גבי פסח מוכח דעיקר זמנו הוא בשש, והא דיאוחר דבר אינו אלא לכתחלה, ומבואר בזה ד' החינוך שכתב לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא לשחוט הפסח בי"ד בניסן בעוד שיהי' החמץ ברשותנו עד חצי יום כמו שדרשו אך חלק, והמנ"ח תמה בזה, דמנלן שלא לשחוט קודם, ולפי"ז מבוארים דברי החנוך, כל דבריו בזה נכונים.

2 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם – לְסַפֵּר בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן, כָּל אֶחָד כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ, וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר שמות יג ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וּכְבָר פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים, מכילתא בא שם דְּמִצְוַת הַגָּדָה זוֹ הוּא בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן בִּשְׁעַת אֲכִילַת מַצָּה. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב לְבִנְךָ, לָאו דַּוְקָא בְּנוֹ, פסחים קטז, א אֶלָּא אֲפִלּוּ עִם כָּל בְּרִיָּה. וְעִנְיַן הַמִּצְוָה, שֶׁיִּזְכֹּר הַנִּסִּים וְהָעִנְיָנִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְאֵיךְ לָקַח הָאֵל יִתְבָּרַךְ נִקְמָתֵנוּ מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים, חַיָּב לְהוֹצִיא הַדְּבָרִים מִפִּיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִבּוֹ בַּדָּבָר, כִּי בַּדִּבּוּר יִתְעוֹרֵר הַלֵּב עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. מָה שֶׁכָּתוּב בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח. וְאֵין מִן הַתֵּמַהּ אִם בָּאוּ לָנוּ מִצְוֹת רַבּוֹת עַל זֶה, מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל וְעַמּוּד חָזָק בְּתוֹרָתֵנוּ וּבֶאֱמוּנָתֵנוּ. וְעַל כֵּן אָנוּ אוֹמְרִים לְעוֹלָם בְּבִרְכוֹתֵינוּ וּבִתְפִלּוֹתֵינוּ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, לְפִי שֶׁהוּא לָנוּ אוֹת וּמוֹפֵת גָּמוּר בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְכִי יֵשׁ אֱלֹהַּ קַדְמוֹן חָפֵץ וְיָכוֹל, פּוֹעֵל כָּל הַנִּמְצָאוֹת הוּא וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹתָם, כְּפִי שֶׁיַּחְפֹּץ בְּכָל זְמַן מִן הַזְּמַנִּים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּמִצְרַיִם, שֶׁשִּׁנָּה טִבְעֵי הָעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ, וְעָשָׂה לָנוּ אוֹתוֹת מְחֻדָּשִׁים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, הֲלֹא זֶה מְשַׁתֵּק כָּל כּוֹפֵר בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּמְקַיֵּם הָאֱמוּנָה בִּידִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכִי הַשְׁגָּחָתוֹ וִיכָלְתּוֹ בַּכְּלָלִים וּבַפְּרָטִים כֻּלָּם. דִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן הַסֵּדֶר שֶׁחַיָּבִין יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּעִנְיַן סְעֻדָּתָן, וְהַכּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן שֶׁחַיָּבִין לִשְׁתּוֹת, וְשִׁעוּרָן, וּמְזִיגָתָן, וְסִדּוּרָן. וְהִנְנִי כּוֹתֵב לְךָ בְּנִי הַסֵּדֶר בִּקְצָרָה, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתִּיו מִפִּי חַכְמֵי הַדּוֹר בְּדִיּוּק. בַּתְּחִלָּה מְבִיאִין מַיִם וְנוֹטְלִין יָד אַחַת בִּשְׁבִיל כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין לִטֹּל. וְהָכִי אִיתָא בִּבְרָכוֹת בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין, ברכות מג, א שֶׁבַּכּוֹס מַסְפִּיק נְטִילַת יָד אַחַת, וְאֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילָה זוֹ. וְאִם רָצָה לִטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו לַכּוֹס נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וּמְקַדֵּשׁ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן לְאַחֲרָיו. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וּמְטַבֵּל בְּיָרָק הַיָּרָק בִּדְפוּס וִילְנָא וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה לְפָנָיו, וּלְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וכו', לְפִי שֶׁיַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאכַל הַמָּרוֹר וְאָז יְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת עַל הַמָּרוֹר וְעַל הַיָּרָק. וְאֵין כָּל מָה שֶׁעָשָׂה בֵּנְתַיִם הַפְסָקָה, כְּמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ. וְאַחַר שֶׁאָכְלוּ מִן הַיָּרָק בַּחֲרֹסֶת, מוֹזְגִין כּוֹס שֵׁנִי, וְקוֹרְאִין הַהַגָּדָה עִם שְׁנֵי פְּרָקִים מִן הַהַלֵּל, וְנוֹטְלִין הַיָּד אַחַת וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וכו' עַל כּוֹס הַשֵּׁנִי, וְשׁוֹתִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו פְּרִי הַגֶּפֶן, וְלֹא לְאַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר שֶׁשָּׁתוּ כּוֹס שֵׁנִי, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּמְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְנוֹטְלִין חֲצִי מַצָּה וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ עַל הַשְּׁלֵמָה וּמְבָרְכִין עַל הַחֵצִי הַמּוֹצִיא וְלֶאֱכֹל מַצָּה. וְנוֹטְלִין חַזֶּרֶת וּמְבָרְכִין לֶאֱכֹל מָרוֹר, וְאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ בְּטִבּוּל בַּחֲרֹסֶת, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, לְפִי שֶׁנִּפְטַר בִּבְרָכָה שֶׁבֵּרְכוּ בַּיָּרָק תְּחִלָּה, דְּהָכִי מוֹכַח בַּגְּמָרָא, פסחים קג, ב דְּלָא הָוֵי הַפְסָקָה לְעוֹלָם, שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַחְזֹר וּלְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בַּדָּבָר שְׁנֵי עִנְיָנִים, שֶׁיַּעֲקֹר הָאָדָם דַּעְתּוֹ מִן הָעִנְיָן, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי הַב לָן וּנְבָרֵךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן שֶׁלֹּא יְהֵא בְּאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי הַדְּבָרִים בְּיַחַד, כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ ז"ל חולין פז, א ורש"י שם מִשְׁתֵּי וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר. וְאַחַר שֶׁאוֹכְלִין מִן הַמָּרוֹר בְּטִבּוּל, כּוֹרְכִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי מַצָּה וְאוֹכְלִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִין סְעֻדָּתָן. וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעַט מַצָּה, זֵכֶר לַפֶּסַח שֶׁהָיָה נֶאֱכָל עַל הַשּׂבַע, וְאֵין אוֹכְלִין עוֹד כָּל הַלַּיְלָה, שֶׁלֹּא לְסַלֵּק טַעַם הַמַּצָּה מִן הַפֶּה. דִּכְתִיב תהלים קיט קג מִדְּבַשׁ לְפִי, אֲבָל מַיִם וַדַּאי שׁוֹתִין שֶׁאֵין הַמַּיִם מְפִיגִין הַטַּעַם. וְכֵן שׁוֹתִין גַּם כֵּן תְּרֵי כָּסֵי דְּמִצְוָה, כִּי לֹא נִדְחֶה מִצְוָה מִטַּעַם זֶה. וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדָיִם. וּמוֹזְגִין כּוֹס שְׁלִישִׁי, וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֲבָל לֹא לְאַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים. וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין כּוֹס רְבִיעִי וְגוֹמְרִין עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֲבָל אַחֲרָיו מְבָרְכִין עַל הַגֶּפֶן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד כּוֹס חֲמִישִׁי. נִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֶלָּא תְּרֵי זִמְנֵי, עַל כּוֹס שֶׁל הַקִּדּוּשׁ, וְעַל כּוֹס הַבְּרָכָה. וְעַל הַגֶּפֶן, פַּעַם אַחַת אַחַר כָּל הַכּוֹסוֹת. וְאַרְבַּע הַכּוֹסוֹת וּמַצָּה דְּמִצְוָה, צְרִיכִין הֲסִבָּה. וְיֶתֶר הַפְּרָטִים מְבֹאָרִים בְּסוֹף פְּסָחִים א"ח מסי' תס"ט עד תפ"ב וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת פסחים לו, א קטו, ב בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

3 פסחים פתח ↗

וְיֶשְׁנוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְיֶשְׁנוֹ בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד. תֹּאמַר בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים — דְּאֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, וְאֵינוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, וְאֵינוֹ לְאַחַר מִיתָה, וְאֵינוֹ בְּצִבּוּר כְּבַיָּחִיד. וְאַף עַל גַּב דְּתַרְתֵּי לָאו דַּוְקָא, תַּרְתֵּי מִיהָא דַּוְקָא. דְּמַאי שְׁנָא שִׁינּוּי בְּעָלִים דְּלָא הָוֵי פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — דִּפְסוּלוֹ מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא הִיא. שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ נָמֵי — פְּסוּלוֹ מַחְשָׁבָה בְּעָלְמָא הִיא. וְתוּ, הָא דְּאָמַר שִׁינּוּי בְּעָלִים אֵינוֹ לְאַחַר מִיתָה, וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי דְּאָמַר יֵשׁ שִׁינּוּי בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּרְתֵּי מִיהַת דַּוְקָא נִינְהוּ. אֶלָּא, אָמַר רָבָא: פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ, וּפְסוּל. מַתְנִי׳ שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לַעֲרֵלִים וְלִטְמֵאִים — פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לִמְנוּיָו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִים — כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת — פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״. שְׁחָטוֹ קוֹדֶם לַתָּמִיד — כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק — כָּשֵׁר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו? לְשׁוּם חוֹלֶה אוֹ לְשׁוּם זָקֵן. כֵּיצַד שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו? נִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה זוֹ, וּשְׁחָטוֹ לְשֵׁם חֲבוּרָה אַחֶרֶת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּמִכְסַת״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָו, יָכוֹל שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה וְכָשֵׁר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּמִכְסַת ... תָּכֹסּוּ״, הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב. רַבִּי אוֹמֵר: לָשׁוֹן סוּרְסִי הוּא, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״כּוֹס לִי טָלֶה זֶה״. אַשְׁכְּחַן שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו מְנָא לַן? אָמַר קְרָא ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכוֹסּוּ״, אִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין.

1 שֶׁלֹּא נִשְׁחַט שֵׂה הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בְּעוֹד הֶחָמֵץ בִּרְשׁוּתֵנוּ – שֶׁלֹּא נִשְׁחַט שֵׂה הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בְּעוֹד שֶׁיִּהְיֶה חָמֵץ בִּרְשׁוּתֵנוּ עַד חֲצִי הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פסחים ה א אַךְ חִלֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג יח לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וּבָא הַפֵּרוּשׁ בּוֹ לֹא תִּשְׁחַט שֶׂה הַפֶּסַח וְיִהְיֶה עֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם בִּרְשׁוּתְךָ. וְנִכְפְּלָה זֹאת הַמְּנִיעָה בְּלָשׁוֹן אַחֵר בַּתּוֹרָה. וְגַם כֵּן שָׁמַעְנוּ בִּכְלָל הַפֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא שם יג ב יִהְיֶה חָמֵץ אֵצֶל הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְלֹא אֵצֶל הַזּוֹרֵק דָּמוֹ וְלֹא אֵצֶל הַמַּקְטִיר חֶלְבּוֹ וְלֹא אֵצֶל אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה הַנִּמְנִין עָלָיו שם סג ב.

2 מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁקְּבִיעוּת זְמַן בְּכָל הָעִנְיָנִים הוּא קִיּוּם עֲשִׂיָּתָן, יָדוּעַ הַדָּבָר אֵצֶל כָּל אָדָם. וְעַל כֵּן בִּדְבַר הַפֶּסַח, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל אֶצְלֵנוּ בְּקִיּוּם הַדָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה במצוה כא, צִוָּה הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה עִנְיָנוֹ בְּסֵדֶר וּבִקְבִיעוּת זְמַן לְכָל דָּבָר וְדָבָר מִדְּבָרָיו, וְלֹא תָּבֹא מִצְוָה מִמִּצְוֹת עִנְיַן הַמּוֹעֵד הַזֶּה בִּגְבוּל חֲבֶרְתָּהּ. וְעַל כֵּן נִזְהַרְנוּ לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ הַנִּמְאָס בְּעֵינֵינוּ לִשְׁעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְהַתְחִיל בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח שֶׁהוּא הַתְחָלַת שִׂמְחַת הַמּוֹעֵד הַטּוֹב. וְעוֹד אִם שָׁמַעְנוּ טוֹב מִזֶּה נַחְזִיק בּוֹ.

3 מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ שם סא א שֶׁזְּמַן שְׁחִיטָתוֹ אַחַר חֲצוֹת, וְאִם שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת שֶׁפָּסוּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַחַר חֲצוֹת הוּא זְמַנּוֹ, אֵינוֹ נִשְׁחָט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אַחַר שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, גַּם לְאַחַר שֶׁמֵּיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ בִּפְסָחִים פ"ק מהלכות קרבן פסח

4 וְנוֹהֶגֶת בִּזְמַן הַבַּיִת בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְהִנִּיחַ מִדַּעְתּוֹ כַּזַּיִת חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ בִּשְׁעַת הַקְרָבָתוֹ, אֶחָד שׁוֹחֵט אוֹ זוֹרֵק אוֹ מַקְטִיר הָאֵמוּרִין אוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד מִכָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה הַנִּמְנִין בַּאֲכִילָתוֹ לוֹקֶה, וְהַפֶּסַח כָּשֵׁר מִכָּל מָקוֹם.

1 ברית משה פתח ↗

שלא א לשחוט פסח ועדיין חמץ קיים כו'. שני פעמים כתיב בתו' אזהרה זו בפ' משפטים פכ"ג פי"ח כתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי ובפ' תשא פל"ד פכ"ה כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ורבינו ז"ל נקט את האזהרה דפ' תשא וכן נקטו ז"ל היראים סי' ת"ו עי"ש שכ' שלא לשחוט את הפסח בי"ד בניסן על החמץ דכתיב בפ' משפטים לא תשחט על חמץ דם זבחי כו' וזה נראה בעליל דממנ"פ יש כאן ט"ם או דמלת משפטים ט"ס וצ"ל תשא או דמלת תשחוט ט"ס וצ"ל תזבח הזה"ר מל"ת ק"ז אות מ"ג הדבר המלך שער ב' פרק קכ"ט המהר"ם שיק מצ' פ"ט אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת קט"ו נקט את האזהרה דפ' משפטים ועל האזהרה דפ' תשא כתב שנכפלה וגם בחיבורו הל' ק"פ פ"א הל"ה וברמזי מצות דריש הפרק שם נקט ג"כ כן אלא ברמזיו דריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת קט"ו נקט את האזהרה דפ' תשא ושינוי זו באמת צריך טעם וכן נקטו ז"ל החינוך האה"מ המצה"ש מצ' פ"ט העי"מ מצ' צ' הפוע"צ מל"ת נ"ג המעיי"ח דף ל"ד ע"א אות נ"א וא"כ לכאורה צריך טעם דמדוע נקטו רבינו ודכוותיה את האזהרה דפ' תשא שהיא מאוחרת. ונ"ל בס"ד ליתן טעם לשבח דבפסחים דף ה' ע"א איתא רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים אלמא דגם רבא נקט את האזהרה דפ' תשא וכן נקט הגמ' בדף ס"ג ע"ב שם וע"כ כתב רש"י במשנה דעמוד א' שם השוחנו את הפסח על החמץ עובר בל"ת וז"ל דלא תשחט על חמץ וגו' עי"ש ותבין, אלא זה גופא לכאורה טעמא בעי דמדוע לא נקט הגמ' את האזהרה דפ' משפטים שהיא קודמת אבל כבר עמד הצל"ח בדף ה' שם על זה ותירץ שני תירוצים ותוכן דבריו דלפי תירוצו הא' לא יליף ר' יהודא אזהרת שוחט פסח על חמץ אלא מהפסוק דפ' תשא וכיון דהשקלא וטריא של הגמ' דדף ה' גם אליבא דר יהודא אזלא ע"כ נקט רבא את האזהרה דפ' תשא אבל לפי תירוצו הב' לכ"ע אזהרה דפ' משפטים עיקר עי"ש וא"כ י"ל דרבינו ודכוותיה סברו כתירוצו הא' של הצל"ח וע"כ נקטו את האזהרה דפ' תשא כיון שהיא אזהרה לפ"ע גם לר' יאודא אבל הרמב"ם ודכוותיה סברו כתירוצו הב' של הצל"ח וע"כ נקטו את הפסוק דפ' משפטים כמובן וגם לפי מה שתירץ על קושיית הצל"ח המהר"ם שיק סי' הנ"ל ג"כ מיושבים רבינו ודכוותיה שפיר עי"ש ותבין, והפרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הלכה הנ"ל:

ספר החינוך פ״ח » « ספר החינוך צ׳