ברית משה, מצות עשה פ״ח

מהדורה: מונקאטש, 1901

« ברית משה Positive Commandments 87:3 ברית משה Positive Commandments 89:1 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות השומריןמצות עשה לדון א בדין שומר חנם שנאמר בפרשת משפטים כי יתן איש אל רעהו ואמרינן במסכת בבא מציעא דף מ״א פרשה ראשונה בשומר חנם שפטר בו את הגנבה ואת האבדה נגנב או אבד הר״ז נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וגומר ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו נאמר שליחות יד למטה שבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם אם לא שלח ידו וגומר ונאמר שליחות יד למעלה ונקרב בעל הבית וגומר מה שליחות יד האמורה למטה שבועה אף שליחות יד האמורה למעלה שבועה. גרסינן בפרק הגוזל קמא בבא קמא דף ק״ז ובב״מ דף ו׳ אמר רב נחמן שלש שבועות משביעין אותו לשומר חנם שאמר שנגנבה שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד פירוש שלא שלח בה ידו לעשות מלאכתו בשעה שנאנסה שאם לא נאנסה עד אחר שהחזירה חזר דינו להיות כבתחילה לרבי ישמעאל דפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ׳ דדכוותיה ק״ל דמוקמינן סתם משנה שם כוותיה ורבינו יעקב בתו׳ דף ו׳ דלעיל בד״ה שבועה פי׳ שלא שלחתי בה יד כלומר שלא אכלתיה ומשביעין אותו שבועה זאת מפני שאינה בכלל שבועת פשיעה והשבועה שלישית שבועה שאינה ברשותו. ואלו השלשה מגלגלים בשבועה אחת הואיל ופטר הכתוב שומר חנם מגנבה ק״ו מן האונסים הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה והוא שלא שלח יד בפקדון אבל שלח יד בפקדון חייב באונסין דין שליחות יד מבואר לעיל מ״ע ע״ג כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך להשימו בחצר כגון הקורות והאבנים ויש שדרכו להיות בבית ויש שדרכו להיות בתיבה ויש שדרכו להיות בקרקע כגון הכספים שאמרו רבותינו בפרק המפקיד בבא מציעא דף מ״ב שאין להם שמירה אלא שיטמנם בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמנם בכותל בטפח הסמוך לקורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו ומסתמא הוא הדין לשונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. שם השומר שהניח פקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד אפי׳ נאנס שם כגון שנפלה דליקה ונשרף כל הבית הר״ז פושע וחייב לשלם. ואמרינן בירושלמי שם ובתוספתא דב״מ פ״ח וכן כל הסוגיא באשירי שם שאם הניח הפקדון עם שלו אם אותו מקום ראוי לשמירה פטור ואם אינו ראוי לשמירה חייב בשלו הוא רשאי אבל אינו רשאי בשל אחרים ושמא מקום הראוי לשמירה שאומר בירושלמי כגון בכיפה של אבנים שמשתמר מגניבה ומן הדליקה שהרי במעשה שנא׳ בסמוך שמסר הפקדון לאמו משמע שחייב כשנתנם עם שלו. וכשהניח הכספים בקרקע שומר חנם פטור מן הגנבה שאין כאן פשיעה. ושומר שכר שמא חייב והדעת מכרעת בזה שאונס גמור הוא ופטור ואין לך מקום הראוי לשמירה יותר מזה. ובפ׳ השואל דף צ״ד והתוס׳ פרק המפקיד בבא מציעא דף מ״ב האריכו בזה בד״ה אמר וכן בתוס׳ פרק הכונס בבא קמא דף נ״ז בד״ה כגון שרוצה ללמוד שיתחייב שואל בגנבה ואבדה מק״ו משומר שכר ומקשה מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען שנגנבה בליסטים מזויין ולא רצה לומר בטוען שנגנבה בקרקע. תאמר בשואל שחייב בגנבה בקרקע דין הוא שיפטר בגנבה ואבדה שהרי אם מסתם גנבה פטור קל וחומר שיפטר מגנבה בקרקע. אבל בליסטים מזויין חייבו הכתוב בפי׳ שנא׳ או נשבר או נשבה. אומר שם בפרק המפקיד דף מ״ב כי המפקיד אצל חברו כספים בערב שבת בין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותם עד מוצאי שבת ואם נתאחר עד מוצאי שבת כדי לקוברן ולא קברן ונגנבו חייב. שם מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם בצריף של ערבה והיו טמונים בעובי הקנים ונגנבו משם ואמרו חכמים אע״פ שזו שמירה מעולה לעניין גנבה אינה שמירה כראוי לענין האש ומאחר שלא טמנם בקרקע או בכותל בניין פושע הוא וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה. וכן גרסינן בפרק המפקיד שם והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ובפ׳ הפועלים בבא מציעא דף צ״ג מקשה אביי לרבה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות ואמר לו תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה המתן לי עד שאבקש ואחזיר לך פסק שם בפרק המפקיד דף מ״ב כל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב לשלם מיד. שם דף ל״ו כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולי׳ הוא מפקיד אבל אם מסרן לבניו ולבנותיו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחר הר״ז פושע וחייב לשלם אא״כ הביא השומר שני עדים שלא פשע. עוד אומר שם בפרק המפקיד בבא מציעא דף מ״ב מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו נתנם השומר לאמו והחביאם אבל לא טמנה אותם ונגנבו ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד ואעפ״י שלא אמר להם פקדון הם יש לו לטעון כ״ש שהיא נזהרת בהם יותר אם הם שלי וכן אמו אין חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהן פקדון ואמרו חכמי׳ ישבע השומר שאותם המעות הם עצמם שנתנם לאמו ותשבע האם שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם. וכן כל כיוצא בזה. מהמיימוני פ״ד דהלכות שאלה ופקדון מכאן אתה למד לכאו׳ שהשומר שמסר פקדון לאשתו ולבני ביתו והודיעם שהן פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובני ביתו הוא מפקיד ואומר רבי׳ יעקב בתוס׳ דף מ״ב דלעיל בד״ה כל בדין זה שאם פשעו בני ביתו ואין להם מה לשלם שחייב בע״ה לשלם שאל״כ כל אדם שיפקידו אצלו פקדון יקחו אותו בני ביתו ויאכלוהו ויפטר. בסוף פרק החובל בבא קמא דף צ״ג מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויי׳ ופשע בהן ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים. עוד אמר רבא בפ׳ הגוזל בתרא בבא קמא דף קי״ז אפי׳ באו עליו גנבים וקדם זה והציל עצמו בממון שבויים פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה בפרק החובל דף צ״ג בד״א כשאין ממון זה מופקד לעניי מקום זה או לשבוים אלו אבל אם היו לעניים אלו או לשבוים אלו והרי הוא קצוב להם לזה כך ולזה כך לתבוע הר״ז ממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרין. עוד פסק שם רב אשי בפרק הגוזל בתרא דף קי״ז המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובין ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם הי׳ אמוד שהוא בעל ממון חייב שחזקתו שבגללו באו גנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו ואם אינו אמוד חזקתו שלא באו אלא בשביל הפקדון ופטור וכן כל כיוצא בזה. דן רב נחמן בפ׳ הפועלים בבא מציעא דף צ״ג המפקיד אצל חבירו כלים או פירות ובאו גנבים וגנבו בפניו ואילו צווח היו באים בני אדם ומצילין אותם הואיל ולא צווח הר״ז פושע וחייב לשלם וכן כל כיוצא בזה. בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף ל״ז כל הסוגיא ומה שכתב ישבע כל אחד מלשון המיימוני פ״ה דהלכות שאלה ופקדון ומבואר שם במ״ס שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע ישבע כל אחד מהם שהפקיד מאתי׳ כדין כל נשבע ונוטל ויתן לזה מאתי׳ ולזה מאתים ומפסיד הלה מאה מביתו שהרי הוא פושע שהי׳ לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו שנים כאחד הג׳ מאות בכרך אחד ובאו ותבעוהו וכל אחד אומר המאתים שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהיה מונח עד שיבא אליהו או עד שיוד׳ לחבירו שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאינכם מקפידים זה על זה והבאתם בכרך אחד לא הטרחתי את עצמי לידע ולזכור תמיד מי הוא בעל המאה ומי הוא בעל המאתים ואפי׳ בא לצאת ידי שמים אינו חייב יותר בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה התם ובמסקנא נמי עומד זה הדבר כמו שאומר בסוף הסוגיא שם ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק מי שהפקיד אצל חבירו כיס מלא זהובים ופשע בו ובעלים אומרים מאתים דינרין היו בו והשומר אומר ודאי דינרים היו בו אבל איני יודע כמה דומה דין זה למה שאומר בבבא מציעא דף צ״ח ובשבועות דף מ״ז מנה לי בידך והלה אומר חמשים אני יודע והשאר איני יודע הרי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אמנם בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה בדבר שבמניין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע, בתו׳ שם בד״ה מתוך ובשבועה דרבנן אין אומרין מתוך שאינו יכול לישבע משלם. גרסינן בירושלמי פרק הכונס ומביאו באלפסי שם דף כ״ה מעשה באחד שהפקיד שק צמר אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר כלי מילת יקרים היו בו והלה אומר שמא סוגים או חול היו בו ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקידו אצלו בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף ל״ד שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חוששין שמא עיניו נתן בה הורו הגאונים שאם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו כמו פירות ויריעות פשתן וכל כיוצא בזה הר״ז משלם ואינו נשבע. בפ׳ הזהב דף מ״ט ואמר השומר הא ביתי קמך אינו כשומר שכר ולא כשומר חנם. וכן פסק המיימוני בפ״ב דשכירות ובפ״ו דשאלה ופקדון ע״ש במ״מ טען השומר שכך אמר והמפקיד אומר שלא אמר כך מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי נאמן לומר בשבועה שכך אמר מהאלפסי סוף פרק המפקיד המפקיד אצל חבירו בעדים אין יכול השומר לטעון ולומר חזרתי ולקחתי ממנו או נתנו לי במתנה וכן מוכיח בשמעתא דאומן דאי איכא עדים אפי׳ אחד אפי׳ דברים שסתמן שהשאיל אינו נאמן ק״ו יש עדים שהשאיל אינו נאמן פרק חזקת הבתים דף מ״ה. לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומין בלא שבועה ולא עוד אלא שמוכיח בפ׳ הכותב כתובות דף פ״ה בעניין כיס שהפקידו בבית חסא כי מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם נתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר וגם הדיין הי׳ יודע שלא הי׳ זה המת אמוד שהי׳ הפקדון שלו כשיש שני טעמים אלו ביחד יש לדיין זה לתת הפקדון לזה שנתן הסימנים והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו אבל בטעם אחד לבדו פי׳ רבינו יצחק שלא יועיל בתוס׳ שם בד״ה ועוד. ביבמות דף קט״ו ומה שכתב כעדים בתוספות ע״ש מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא לתובעו ואמר לו החזרתים אמר לו המפקיד והלא כך וכך היה מדתם ויש לי עדים שזו המדה הפקדתי לך או הוא עצמו מודה דבר זה והרי הם מונחים אצלך בחבית אמר לו שלך החזרתי לך ואלו אחרים הם ואמרו חכמים אין מוציאין מידו שמא אלו השומשמין של שומר הם ואתרמי כך שבזו המדה היו גם אלו שם אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר ויפטר כל הסוגיא עד סוף במיימוני סוף פ״ו דלעיל ממשמעות דמתניתין וגמרא בשבועות דף מ״ב ומ״ג בעל הפקדון שתבע פקדונו ונתן לו השומר הפקדון ואמר המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או שלם היה ואתה שברתו ובעל הבית אומר מה שהנחת כמות שהוא הרי הוא לפניך הרי השומר נשבע שבועת היסת כשאר כל הנשבעין שאין כל שומר נשבע שבועת שומרין האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שהמפקיד אומר וטען שנגנב או מת או נשבה כללו של דבר טוען לפטור עצמו מן התשלומין נשבע שבועת שומרין אבל אם אמר זו היא שהלויתני או שהשאלתני או שהשכרתני או שנטלתי שכר על שמירתו והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה השומר נשבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת. כיצד ק׳ סאין הפקדתי אצלך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא חמשים נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משום שבועת השומרים כור של חטי׳ הפקדתי אצלך והלה אומר כור של שעורין הי׳ שהפקדת אצלי נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה זו. בפרק אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ט מסקינן שמי שהפקיד אצל חבירו ס״ת גוללו אחד לשנים עשר חדש ואם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא והוא הדין לשאר ספרים ואם פתח וקרא בגלל עצמו הר״ז שולח יד בפקדון ונתחייב באונסין הפקיד אצל חבירו כסות של צמר מנענעה אחד לשלשים יום כדרך שאמרו שם באבדה וכן כל כיוצא בזה שזה חובה עליו משום השבת אבידה לבעלים. שם דף ל׳ בד״א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אבל אם היו עמו באותה הארץ הרי זה לא יגע בהן אע״פ שהוא אבד דאמר רב נחמן פרק המפקיד דף ל״ח הלכה כדברי חכמים שאומרים כך במשנה שם כל המוכר פקדון מפני שהוא אבד על פי בית דין הר״ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד כדתניא בפרק המפקיד שם, מימו׳ דלעיל פ״ז והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הן עליהם כשומר שכר אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן. עוד שם בדף מ״ג מסקינן המפקיד מעות אצל שולחני או אצל חנווני אם היו צרורין וחתומין או קשורין קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן. ואם אינן חתומים ולא קשורים קשר משונה אע״פ שהם צרורים יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה להם שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נאנסו כגון שנאבדו בליסטים מזויין הרי זה פטור דהלכתא כרב נחמן שם דאמר נאנסו לא. בד״א קודם שישתמש בהן אבל אחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותם ככל מלוה שבעולם עד שיחזירם לבעלים כך פסק רב אלפס בשם רב האיי גאון שם דף פ״ב בדף מ״ג דלעיל ודאין להם שמירה אלא בקרקע בדף מ״ב המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן והוא שיטמינם בקרקע. גרסינן בירושלמי דדמאי ספ״ו אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו להחליפן ואבדן חייב באחריותן פי׳ דהוה ליה שולח יד בפקדון. גרסינן בב״ב דף נ״א ת״ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה פירש רבינו יצחק בתוס׳ שם כל הסוגיא דמשמע שאין הבעל יכול להוציא מיד הנפקד בבית דין. אמנם אם תקף הבעל מיד הנפקד אין מוציאין מידו מדלא קתני רבותא דאפי׳ תקף יחזיר לאשה וגם אינה נאמנת לומר של פלוני הם כיון דליכא מגו דאי בעיא שקלא ליה מאחר שהם בחזקת הבעל וגם אמרינן לקמן בגמר׳ שם דף נ״ב האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הם עליה להביא ראיה דלא מחזקינן לה בעלת ממון ולא בנפקדה מאחרים וכל שכן בחיי הבעל אם נושאת ונותנת או שממון בעלה מצוי בידה שאינה נאמנת לומר של פלוני הם או שלי הם מאחר שהם ביד הבעל וכלל הדבר כתב רבינו שמשון דמספקא לן ביד מי יש לנו להעמידו ומספיקא לית לן לאפוקי מחזקת מי שהוא בידו סוף הברייתא דלעיל מתה יחזיר לבעלה קבל מן העבד יחזיר לעבד מת העבד יחזיר לרבו קבל מן הקטן יקנה לו ס״ת או דקל שיאכל פירותיו וכולם שאמרו בשעת מיתתם של פלוני הם אם נאמנים לו יעשה כפירושם ואם לאו יחזיר ליורשים אמנם אם מחיים היתה אומרת של פלוני הם יתנו לאותו פלוני אע״ג דלא מהמנ׳ דאיכא למימר מגו דאי בעי שקלה ליה ויהבא ליה. בפ׳ הגוזל בתרא בבא קמא ד׳ קי״ח הפקדון והאבדה לא נתנו להתבע אלא במקומן כיצד הפקיד אצלו בירושלים אינו רשאי לתובעו בנוב. ואם החזיר לו פקדונו בנוב מקבלו הימנו. שם הפקיד אצלו ביישוב והביא לו פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירהו לי ביישוב כדרך שהפקדתי לך ביישוב. המפקיד אצל חברו והלך בעל הפקדון למדינת הים והרי השומר רצה לפרש מן היבשה לים או לצאת בשיירא יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפקדון לב״ד נפטר מאחריות שמירתו וכתב רבינו משה בסוף פ״ז דשאלה ופקדון דברים של טעם שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פקדון של זה שברח וא״א לו להוליכו עמו שמא יארע לו אונס ויהא חייב באחריותו וב״ד מפקידין אותו ביד נאמן אצלם משום השבת אבידה לבעלים. גרסינן בפ׳ הגוזל בבא קמא ד׳ ק״ח שלח רב הונא בר אבין ופי׳ רבא כן נגנב הפקדון באונס ואחר כך הוכר הגנב אחד שומר שכר אחד שומר חנם עושין דין עם הגנב כדי לשלם לבעל הפקדון ואינו נשבע קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם שומר שכר הוא עושה דין עמו:

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּדִין שׁוֹמֵר חִנָּם – לָדוּן בְּדִין שׁוֹמֵר חִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגוֹ', וּבָא הַפֵּרוּשׁ ב"מ צד, ב שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, וּלְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה. וּפֵרוּשׁ חִנָּם הוּא שֶׁלֹּא קִבֵּל הַנִּפְקָד שׁוּם שָׂכָר עַל שְׁמִירַת הַפִּקָּדוֹן.

1 לדון א בדין שומר חנם כו'. וכן מנאו ז"ל הסה"מ מצות עשה רמ"ב החינוך האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' נ"ז העי"מ מצ' נ"ח הזוהר הרקיע מ"ע קמ"ד אות נ"ג הכ"ת מצות עשה רי"ד הפועל צדק מצות עשה כ"ז המעיי"ח דף כ"ד ע"ב אות נ"ה אבל בהבה"ג ויראים והסמ"ק לא ראיתי ממ"ע זו אלא על הבה"ג י"ל שכללה בפרשת דיני ממונות שכתב אבל על היראים והסמ"ק צ"ע, והפרטי דינים שכ' רבינו רובם מהרמב"ם הלכות שאלה ופקדון פ"ד ולהלכה עי' טור שלחן ערוך חושן משפט סימן רצ"א:

1 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם וְנִגְנַב אוֹ אָבַד הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנִפְטָר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְגוֹ' שמות כב ז "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ". וּמְגַלְגְּלִין עָלָיו בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע אֶלָּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין וְלֹא שָׁלַח בּוֹ יָד וְאַחַר נִגְנַב. שֶׁאִם נִגְנַב אַחַר שֶׁשָּׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ: הוֹאִיל וּפָטַר הַכָּתוּב אֶת שׁוֹמֵר חִנָּם מִן הַגְּנֵבָה קַל וָחֹמֶר מִן הָאֳנָסִין הַגְּדוֹלִים כְּגוֹן שְׁבוּרָה וּשְׁבוּיָה וּמֵתָה וְהוּא שֶׁלֹּא שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן אֲבָל שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן חַיָּב בְּאֳנָסָיו. כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. הַכּל לְפִי הַפִּקָּדוֹן. יֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּבֵית שַׁעַר כְּגוֹן הַקּוֹרוֹת וְהָאֲבָנִים. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בֶּחָצֵר כְּגוֹן חֲבִילוֹת פִּשְׁתָּן הַגְּדוֹלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בַּבַּיִת כְּגוֹן שִׂמְלָה וְטַלִּית. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּתֵבָה אוֹ בְּמִגְדָּל וְנוֹעֵל עָלָיו כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּכְלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: הַשּׁוֹמֵר שֶׁהִנִּיחַ הַפִּקָּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ וְנִגְנַב מִשָּׁם אוֹ אָבַד אֲפִלּוּ נֶאֱנַס שָׁם כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה וְשָׂרַף כָּל הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַפִּקָּדוֹן עִם שֶׁלּוֹ אִם רָאוּי לִשְׁמִירָה פָּטוּר וְאִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לִשְׁמִירָה חַיָּב. בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל אֲחֵרִים: הַכְּסָפִים וְהַדִּינָרִין אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע וְיִתֵּן עֲלֵיהֶם טֶפַח עָפָר. אוֹ יִטְמְנֵם בַּכֹּתֶל בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַקּוֹרָה. אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַכֹּתֶל שֶׁמָּא יַחְפְּרוּ הַגַּנָּבִים שָׁם וְיִגְנְבוּ. אֲפִלּוּ נָעַל עֲלֵיהֶם כָּרָאוּי בְּתֵבָה אוֹ הֶחְבִּיא אוֹתָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירוֹ וְלֹא מַרְגִּישׁ בּוֹ הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. הוֹרוּ מִקְצָת הַמְּבִינִים שֶׁהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁמַּשָּׂאוֹ קַל וְאֵין הַקַּרְקַע מְאַבֶּדֶת אוֹתוֹ בִּמְהֵרָה כְּגוֹן לְשׁוֹנוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטֶה: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּסָפִים עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלִקְבֹּר אוֹתָן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם נִתְאַחֵר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְקָבְרָן וְלֹא קְבָרָן וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶנְסוּ חַיָּב. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁהֵא אַחַר שֶׁיַּבְדִּיל כְּדֵי לְקָבְרָן: הִפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּסָפִים בַּדֶּרֶךְ לְהוֹלִיכָם לְבֵיתוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עִמּוֹ מָעוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים וּמֻנָּחִים בְּיָדוֹ אוֹ קְשׁוּרִים כָּרָאוּי עַל בִּטְנוֹ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְיִקְבְּרֵם כָּרָאוּי. וְאִם לֹא קְשָׁרָן בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת אֲפִלּוּ נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחָם בִּמְחִצָּה שֶׁל קָנִים וְהָיוּ טְמוּנִים בָּעֳבִי הַמְּחִצָּה וְנִגְנְבוּ מִשָּׁם וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה לְעִנְיַן גְּנֵבָה אֵינָהּ שְׁמִירָה כָּרָאוּי לְעִנְיַן הָאֵשׁ וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא טְמָנוֹ בְּקַרְקַע אוֹ בְּכֹתֶל בִּנְיָן פּוֹשֵׁעַ הוּא וְכָל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אָנָּה הִנַּחְתִּי פִּקָּדוֹן זֶה אוֹ בְּאֵי זֶה מָקוֹם קָבַרְתִּי הַכְּסָפִים הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבַקֵּשׁ וְאֶמְצָא וְאַחְזִיר לְךָ הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם מִיָּד: כָּל הַמַּפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַגְּדוֹלִים הוּא מַפְקִיד. אֲבָל אִם מְסָרָן לְבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים אוֹ לַעֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים אוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁאֵינָן שְׁרוּיִין עִמּוֹ בַּבַּיִת וְאֵין סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְסָרָן לְאַחֵר הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּנְתָנָם הַשּׁוֹמֵר לְאִמּוֹ וְהֶחְבִּיאָה אוֹתָן וְלֹא טָמְנָה אוֹתָן וְנִגְנְבוּ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין הַשּׁוֹמֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁנְּתָנָם לְאִמּוֹ שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הוּא מַפְקִיד וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ פִּקָּדוֹן הֵם יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהִיא נִזְהֶרֶת בָּהֶן אִם הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהֵן שֶׁלִּי. וְכֵן אֵין אִמּוֹ חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ שֶׁהֵן פִּקָּדוֹן. וְאָמְרוּ חֲכָמִים יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר שֶׁאוֹתָן הַמָּעוֹת עַצְמָן הֵן שֶׁנְּתָנָן לְאִמּוֹ וְתִשָּׁבַע הָאֵם שֶׁהֶחְבִּיאָה אוֹתָן וְנִגְנְבוּ וְיִפָּטְרוּ שְׁנֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר הַפִּקָּדוֹן לְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְהוֹדִיעָן שֶׁהוּא פִּקָּדוֹן וְלֹא שָׁמְרוּ כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִין שֶׁהֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד כְּשׁוּת אֵצֶל אֶחָד וְהָיָה לוֹ לַשּׁוֹמֵר כְּשׁוּת אַחֶרֶת וְאָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ מִזֶּה הַכְּשׁוּת תַּשְׁלִיךְ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר וְהָלַךְ הַשַּׁמָּשׁ וְהִשְׁלִיךְ מִכְּשׁוּת שֶׁל פִּקָּדוֹן. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר מִזֶּה הַשְׁלֵךְ וּמִזֶּה אַל תַּשְׁלֵךְ וְדִמָּה שֶׁהוּא מַרְאֶה מָקוֹם וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה. וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ מִזֶּה הַשְׁלֵךְ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם נַעֲשָׂה הַשֵּׁכָר חֹמֶץ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיָּב הַשּׁוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁכָּךְ אֵרַע. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

« ברית משה Positive Commandments 87:3 ברית משה Positive Commandments 89:1 »