רשב״א על גיטין ס״ו

1 הא דאמרינן: דרא רב אבינא לסילתיה וליזל לגביה רב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ומה גיטו אף על גב דלא פריש אף מתנתו אף על גב דלא קנו מיניה. איכא למידק דהכא ודאי דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה וכדאיתא בסמוך בהדיא, ואם כן למאי איצטריכיה לדרב הונא מתניתין היא בבבא בתרא פרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ורב הונא גופיה מאי קא משמע לן, ויש לומר דהכי קאמר בכל מקום גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ובכל מקום מתנתו כגיטו, וכל שבגיטו אף על גב דלא פריש תנו כותבין ונותנין דהיכי הני בנדפס: דהכי נמי ארבעה דמתניתין יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן אף במתנתו אינו צריך קנין והיינו דאשמעינן רב הונא והיינו דאיצטריך רבי אבינא לדרב הונא רביה דהא דגניבה לא שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר. וכן תירצו בתוספות, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם גבי יוצא בקולר רבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע רבי נחמן בשם רבי יעקב אדמוני אמר מה דהוא צריכה לרבי אלעזר היא פשיטא לרבי יוסה בן חנינא באומרת תנתן כבינתי לבתי כהדא גניבא הוה, אי נפק מקטלא אמר יבון לרבי אבינא זוזי מן חמרא דכפר פניא ולא יבין ליה חשין להדא דרב דרב אמר היורש כמשעבד וכו' ולא יתנון ליה משום חוב יתנון ליה משום מתנה חשין להדא דרבי אלעזר דרבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע איתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושייה ותנא ליה כגטין כך מתנה, ואף על גב דטעמא דשכיב מרע דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידו איכא למיחש נמי להכי, ורבינא אלפאסי הכין כתב דהני ארבעה דמתניתין כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמר בנדפס: אחד חוזר כעין שהוא חוזר במתנות, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר וויי ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי בנדפס: ואכתי קשיא לי מה קאמר מה גטו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו אף על גב דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא דאילו בגיטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו אף על גב דלא אסיק דיבוריה לומר תנו אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשירא לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה, אבל גבי מתנה אף על גב דגמר בדעתיה לאקנוי בה הקנאה גמורה לא כל כמינה דבמה קנה הא חסרה לה קנין, ויש לומר דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתניתין בגיטין כדי שלא תטרף דעתן עליהן וזהו חדושו של רב הונא. כך נראה לי.

2 שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו. פירש רש"י ז"ל: כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו שלך הוא שהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים אבדו מעותיך לפיכך אמר מחמרא דמשמע לדמיו שהכל אחריות לו. והקשו עליו בתוספות דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל די לו לכל היותר שיפסיד מהם לפי חשבון לכל היותר עשאן שותפין, ופירשו הם ז"ל: שאם אמר חמרא שוה ארבע מאות או ארבע מאה מדמי חמרא עשאן שותפין ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון, אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מעות שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו או יפסידו. והרמב"ן נ"ר כתב דאם אמר לו יין שוה ארבע מאות ודאי אם החמיץ ממנו קצת מראה לו מחומץ שהרי זה כאומר תנו לו מאה חביות יין מן האוצר דמראה לו חמוץ וכדאמרינן במנחות קח, ב האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהן מראה לו נפול שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראה לו מת, והילכך אילו אמר חמרא כלומר חמרא שוה ארבע מאה היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראה לו חמוץ כמו שכתבנו, ואם אמר לו ארבע מאה מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה ואם הוזל פוחתין לו לפיכך אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ארבע מאות שלמים, ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בסוף נערה בכתובות, ואם החמיץ מקצת לא הפסיד, ולי נראה כדברי התוספות דלא אמרו שם מראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד בעבדי שור בשורי אי נמי חביות בחביותי אבל חמרא שוה ארבע מאות לאו דבר מסוים הוא דהכל מעורב הוא ואפילו דמי בחביות איהו לא חבית קאמר אלא חמרא, והראב"ד ז"ל גרס שם בסוף נערה שנתפתתה הבו לה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא לברתי לפיכך אמר רב יוסף דאם הוקר רווחא ליתמי כלומר דהוא ארבע מאה נתן והלכך בין שהוקר בין שהוזל ארבע מאה נותנין לה אם יש ביין שוה ארבע מאה, אבל אם אמר מחמרא ולא אמר מדמי חמרא אם הוקר רווחא לברתי, והיינו דאמרינן הכא בפירקין דמחמרא ליפות את כחו שאם הוקר רוחא לרבי אבינא, ורבנו תם ז"ל פירש ליפות את כחו כי היכי דלא לידחויה, ומיהו משאר נכסי לא גבי כדאמרינן בנדרים פרק הנודר מן הירק בתחלתו נה, א בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפין זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמי דרב יוסף עללתא הכי מקריא וכו' ואסיקנא אמר רבא הדא לא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי, אלמא מאן דאמר מחמרא או מעללתא מחמרא ומעללתא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי, ויפוי כחו דאמרינן הכא היינו כשאין דוחין אותו, ומיהו אף לפירושו של רבנו חננאל ז"ל יש לנו לומר דמשום הכי לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחו ליה משום דאי אחמץ קצתו לא לידחויה לגבי חמוץ, ומדמי חמרא כי היכי דלא לדחויה אצל מעות אבודין.

3 מתני': מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. כתב הרמב"ן נ"ר: מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן אף על פי שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.

4 גמרא: וליחוש דילמא שד הוא. כתבו בתוספות דדוקא מושלך בבור חוששין לשד אלא אם כן ראו לו בבואה דבבואה אי נמי בעומד בראש ההר כאותה דיבמות מקום שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפי שהשדין מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן, שאם אתה אומר כן לעולם אין כותבין גט לאשה אלא אם כן בודקין אותו ורואין אותו בבואה דבבואה, וכן הוא מפורש כאן בירושלמי אמר רבי חנינא למדני רבי יונתן בני והם שראו בוביא של אדם רב אחא בשם רב חנינא הדא דתימר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם, הא תנינן מי שהיה מושלך בבור ואמר רבי יונתן והם שראו לו בוביא של אדם אמר רבי בון המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות ומשום הכי אפילו בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בפרק בתרא דיבמות. גמרא בנדפס: גבי מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.

5 רבן שמעון בן גמליאל אומר אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט. והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח שאמר רבן שמעון בן גמליאל הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט, וכן פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דהכין סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה, והכי איתא בתוספתא בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו דאלמא דרבנן עדיפא מדברי שמעון בן גמליאל.

6 שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו. פירש רש"י ז"ל: הא דקתני במתניתין יכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן. או דילמא אכתב הגט. עד כאן. והא דנקט כתבו ותנו לאו דוקא אלא הוא הדין האומר לשנים תנו גט לאשתי, דהא לכולי עלמא אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו כדקתני במתניתין, אלא דלרבותא נקט ליה דאפילו במפרש כתבו איבעיא להו אי כתב ידן הוא אבל כתב הגט לא, והר"ז הלוי דמשום דכל תנו לשנים כמאן דאמר להו כתובו דמי נקט לישנא רויחא. וקשיא לי דאם כן מאי קאמר בסמוך ותפשוט ליה ממתניתין דאיהו אמתניתין קיימי ופירושא דמתניתין גופא הוא דאיבעיא להו היכין בנדפס: הכין ולא הוה ליה למימר אלא והא מתניתין יכתבו ויתנו קתני, ובתוספות פירשו דדוקא נקט אמר לשנים כתבו ותנו דאי באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו לא הוי קפידא אלא אחתימה, אבל בשנים שאמרו כתבו ותנו ולא היה צריך לומר אלא תנו איכא למיחש דילמא אפילו אכתיבת הגט נמי קפיד דאי אחתימה לבד אפילו אמר תנו ולא אמר כתבו הוה קפידא, וגם לפירושם אני מגמגם דאם כן מאי קאמר בסמך ותפשוט ליה ממתניתין, ומאי קא מהדר ליה, היא גופא קא מבעיא ליה, אדרבה מתניתין מיפשט פשיטא להו דאחתימה בלחוד קא קפיד ולא אכתיבת הגט וצריך לי עיון, והא דבי רב דשלחו הכי אי הקפיד אחתימה ואכתיבה, פירשו בתוספות דאזלי לטעמייהו דסבירא ליה לרב לקמן בפרק המגרש גיטין פ, ב חתם סופר ועד כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו שניהם כתיבה וחתימה, שאילו לדברי האומר חתם סופר ועד פסול היאך אפשר למימר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך, ומיהו מסתברא דשמואל דשלח להו תצא לאו לטעמייהו בלחוד הוא דשלח להו אלא אפילו למאי דסבירא ליה נמי דחתם סופר פסול תצא דדילמא האי דקאמר להו הכין טעי בדרב וסבור הוא דחתם סופר ועד כשר, ולפי זה הא דקאמר שמואל תצא לאו דוקא משום דאמרוה לסופר וכתב הוא דתצא דכל שכן אי כתבו וחתמו הם דהוה ליה חתם סופר ועד דפסול לדידיה, אלא הכי קאמר תצא דדילמא מקפיד זה אפילו אכתיבה, ומיהו צריך תלמוד דשמא לא הקפיד אכתיבה וכשר כיון שנכתב על ידי אחר שלא הם. כך נראה לי.

7 שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי היא אילימא מספקא לי מילי אי מימסר לשליח או לא מימסרן לשליח והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. קשיא לי מאי קא מהדר בתר ספיקי דשמואל הא דרב גופה היא דצריכה ליה תלמוד דהיינו אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא, וכדאמרינן נמי לבסוף, ונראה לי דכיון דסוף סוף אהא דמילי צריכין לאהדורי וכדאמרינן במסקנא ואי כתובו כתב ידן הוא אבל כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, משום הכיקא מהדר על ההוא טעמא מהשתא לומראי עיקר ספיקיה דשמואל משום מילי האמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי, אי נמי נראה לי משום דקאמר תצא סלקא דעתין דהכי קאמר אי משום ספיקא דידהו פשיטא לי דתצא אלא דמצד אחר צריכא לי תלמוד.

8 בנדפס: והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. תימה באומר לשנים למאי אצטרכיה להא דשמואל דאפילו לרבי מאיר נמי קתני במתניתין אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ומשמע נמי דטעמא דרבי מאיר בהא מתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח הוא לדעת שמואל, מדאיפליגו עלה אביי ורבא בפרק כל הגט גיטין כט, א גמרא, המביא גט בארץ ישראל וחלה אביי אמר משום בזיון דבעל ורבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואמרינן מאי בינייהו שליח מתנה איכא בינייהו למאן דאמר משום בזיון דבעל מתנה לית ליה בזיונא ומאן דאמר מילי לא מימסרן לשליח מתנה נמי מילי נינהו, ואוקימנא בפלוגתא דרב ושמואל דרב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט אלמא שמואל מפרש ליה לטעמיה דרבי מאיר משום דמילי לא מימסרן לשליח, ותירצו בתוספות דאיכא למימר דטעמיה דרבי מאיר משום ביון דבעל הוא כטעמיה דאביי ובעל לא קפיד אכתיבה כיון דחתמי אינהו דעל ידי כתיבה אין קול יוצא ואין הדבר מתפרסם שלא כתבו הבעל בעצמו אבל אחתימה קפיד דעל ידי החתימה הדבר מתפרסם ואית ליה בזיונא, הילכך הכא דאינהו חתמי אף על פי שאמרו לסופר וכתב בעל לא קפיד, והא דאמר שמואל מתנה הרי היא כגט לאו אליבא דרבי מאיר קאמר אלא אליבא דרבי יוסי וכדפסק איהו כותיה בשמעתין דמילי לא מימסרן לשליח, והלכך מתנה ודאי הרי הוא כגט, והא דקאמר התם בפלוגתא רב אמר מתנה אינו כגט ושמואל אמר מתנה הרי הוא כגט לאו אפירושא דמתניתין קאי ואפלוגתא דאביי ורבא, אלא אמאי בינייהו שליח מתנה קאי כלומר דאמרינן דשליח מתנה איכא בינייהו דכל מאן דאמר משום מילי אפילו שליח מתנה לא, תדע דשמואל אמר מתנה הרי הוא כגט. ואינו מחוור, דאדרבה בסופר דידע שאין הבעל כותבו איכא בזיון טפי, ואי איכא למימר בעדים הוא דאיכא למימר דליכא בזיון כולי האי דפעמים שאינן מכירין בכתב הגט אם הבעל כתבו או אחר כתבו, אלא מיהו בכולהו איכא משום בזיון לפי שאינו רוצה שיודע הדבר לא לסופר ולא לעדים אלא לאלו בלבד שגלה להן. ומסתברא דעיקר קשיין ליתא הכא דמשום דאקשינן אילימא מילי אי מימסרן לשליח ושמעינן ליה לשמואל דאמר בהדיא הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ניחא להו לאקשויי מדשמואל לשמואל ומשום הכי לא אקשי ליה ממתניתין ואקשי ליה ממאי דקאמר בהדיא בספק הלכה דמילי לא מימסרן לשליח, ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דמדאמר הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח אלמא סבירא ליה דטעמא דרבי מאיר דמתניתין משום בנדפס: בזיון הוא ולאו משום דמילי לא מימסרן לשליח כאוקמתיה דאביי, והתם בפרק כל הגט משמע לכאורה דשמואל כאוקמתה דרבא סבירא ליה, איכא למימר דהכא לא אצטריך שמואל למיפסק דמילי לא מימסרן לשליח אלא באומר לשלשה תנו משום דהתם סבירא ליה לרבי מאיר דכיון דשלשה נינהו בית דין הוא דשוינהו ומילי מימסרן לשליח על ידי בית דין, ואתא שמואל למימר דהלכתא כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח כלל ואפילו באומר לשלשה תנו, אבל לכולי עלמא באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו מילי לא מימסרן לשליח סבירא להו וילמדו ויכתבו, ואפילו בשליח מתנה כך.

9 אלא לשמואל הא קא מיבעיא ליה וכו'. תמיהא לי האי קושיא אבי רב הוא ליה לאקשויה דאינהו נינהו דאיסתפקא להו מעיקרא, ויש לומר דאין הכי נמי ואכולהו קא פריך אלא משום דאיסתפקא להו מאי הדבר צריך תלמוד דקאמר שמואל ואסיקנא דכתובו היא דצריכה ליה אקשינן תיפשוט ליה ממתניתין, והוא הדין דאקשינן נמי הכי אעיקר בעיא דבי רב מאי קא מיבעיא להו ליפשטוה ממתניתין.

10 הא דאמרינן: היא גופא קא מיבעיא ליה. קשיא ליה על כרחין מתניתין כתב ידן קאמר בנדפס: דהא אית ליה לרבי מאיר מילי מימסרן לשליח והילכך חתם סופר ועד פסול וכדאמר רב חסדא בסמוך מתניתין מני כלומר מתניתין דחתם סופר ועד כשר רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואי מתניתין כתב הגט הוה ליה חתם סופר ועד והיכי קתני יכתבו ויתנו, ויש לומר דמספקא ליה דילמא סבירא ליה לרבי מאיר כשר ולא תעשה ובמילתא דלא שכיחי לא גזרו בה רבנן ואפילו חתם סופר ועד כשר לכתחלה וכדאמרינן בסמוך לשמואל גופיה, כך נראה לי.

11 ומי מודה רבי יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר רבי ירמיה חתם סופר ועד שנינו. איכא למידק מה קא מקשה מינה לשמואל דהא שמואל במקומה בפרק המגרש גיטין פו, ב מוקי לה בכתב סופר ועד כדאמרינן ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו אפילו כתב סופר ועד כשר ומוקי לה בספרא דמובהק, ויש לומר דלשמואל מתניתין בין בכתב סופר בין בחתם סופר הוא דלא ממעט חתם סופר כלל אלא לומר דכתב סופר שנינו דמשמע כל כתב סופר בנדפס: בין כתב סופר מובהק שכתיבתו ניכרת בין חתם סופר, והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בכתב סופר נמי נפיק מינה חורבה דזימנין דאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר חיישינן ולא מחתמי אלא חד ומכשרי ליה בכתב סופר מובהק ועד אחד ולית ליה כיסופא לסופר בהכי אלא יקרא נמי עבדי ליה, ובעל לא אמר הכי דלא סמך עליה בעד אלא על פלוני ופלוני דאמר, והא דמייתי גמרא דרב ירמיה דעלה איתמר דרב חסדא ומייתי פירושא למתניתין והוא הדין לשמואל נמי הכין הוא. עד כאן. ואינו מחוור בעיני חדא דהא ודאי לא כיחא דלא מחתמי ליה ולא חתים נמי אלא חד מינייהו, ועוד דאם כן למה להו לאיתויי דרב חסדא ורב ירמיה לא הוה להו לאקשויי אלא ממתניתין ולימא תנן סופר ועד כשר ואי אמרת מודה רבי יוסי באומר אמרו הא נפיק מיניה חורבא וזימנין דאמר להו אמרו לסופר וכו'. והראשון נראה לי עיקר.

12 ואמר רב חסדא מתניתין מני רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח. פירש רש"י ז"ל: דאי רבי מאיר נפיק מיניה הך חורבא דמפרשי בגמרא זימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ויחתומו ואזלי הנך ומשום כיסופא מחתמו ליה לסופר וכו', ומתרץ כיון דאמר מר לקמן בשמעתין דכל כי האי גוונא כלומר באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו כשר הגט אם עשו כן, ולא תעשה דאמר רב הונא אמרו לסופר וכו' כשר ולא תעשה זאת בישראל, מילתא דלא שכיחא היא והילכך לא גזרינן וכדאמרינן בכל דוכתא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולית ליה לשמואל דהא דרב חסדא דמוקי לה למתניתין כרבי יוסי לבד אלא חתם סופר ועד לכולי עלמא כשר, ומיהו לרב חסדא דאי לא מודה רבי יוסי באומר אמרו מדמוקי לה למתניתין לרבי יוסי דוקא ודלא כרבי מאיר דקסבר דאף על גב דלא שכיחא איכא למיגזר בה והילכך אפילו באומר אמרו אם אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו פסול לרבי יוסי דמילי לא מימסרן לשליח כלל והילכך חתם סופר ועד לרבי יוסי כשר דהא לא חתם סופר עד דשמע קולו של בעל, ואם תאמר והא אמר רב חסדא לקמן כשר ולא תעשה אלמא באומר אמרו כשר, איכא למימר דאליבא דרבי מאיר קאמר לה דלדידיה כשר משום דמילי מימסרן לשליח ולא תעשה גזירה דילמא אמר להו אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי אינהו ומשום כיסופא דסופר מחתמי ליה, ואף על גב דאמרינן לא תעשה ומדלא תעשה לא שכיחא אפילו הכי כיון דאמר מר כשר גזרינן בחתם סופר לפסול דאי לא נפיק מיניה חורבא, והשתא ניחא הא דמקשו רבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא משום דלא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן והא רב חסדא אית ליה לקמן כשר ולא תעשה ואפילו קאמר הכא דמתניתין דוקא רבי יוסי דאילו לרבי מאיר חתם סופר פסול משום גזרה, והשתא לא תיקשי לן ולא מידי דהכא אליבא דשמואל מתרצינן הכי אבל לרב חסדא אף על גב דלא שכיחא גזרינן בה, ולעולם לשמואל דאמר דכל לא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן חתם סופר כשר דברי הכל היא, ונשאל רבנו תם ז"ל לרב חסדא דאמר אמרו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו כשר ולא תעשה מתניתין דקתני אמר לשנים תנו הרי אלו יכתבו ויתנו במאי מוקמת לה אי כתב אחד מהם וחתם בעד הוא עצמו עם חברו השני הא אמרת חתם סופר ועד פסול לרבי מאיר, ואי בשאמר להם אמרו לסופר ויכתוב וחתמו אתם הא אמרת כשר ולא תעשה, והשיב דמתניתין בדיעבד, ומשום דקתני במילתיה דרבי יוסי באומר לשלשה תנו ילמדו ויכתבו ויתנו לה דהוי לכתחלה האחד כותב והשנים האחרים חותמין נקט הכא נמי לישנא דלכתחלה, ואינו מחוור, ואיכא למימר דרב חסדא מוקי לה למתניתין בשאמר הבעל לסופר כתוב ואמר לשנים תנו ולשלשה כתבו ותנו ויכתוב אחד מהם ויחתמוהו השנים שלא הוא.