רשב״א על גיטין ל״ח

1 ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה. פירש רש"י ז"ל בכספא לפי שכל קנינו בכסף, אבל בחזקה בחזקה דהלבישו והנעילו דאמרינן בקדושין עבד כנעני נקנה בחזקה זו מנין דנכרי קונה בחזקה זו. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל מדאמרינן אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנין דאלמא באותה חזקה דאיירינן עד השתא הוא דבעי נכרי בישראל מנלן ובודאי אין עבד עברי נקנה בחזקת הלבישו והנעילו כעבד כנעני. ותדע לך דגבי קנין עבד כנעני קתני חזקה ואילו גבי קניית עבד עברי קתני נקנה בכסף ובשטר ואילו חזקה לא קתני. ועוד דבפרק קמא דקידושין יד, ב אמרינן בגמרא עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף, ואם איתא אף בחזקה נמי קונה. ועוד דבהדיא אמרינן בשילהי פרק קמא דקדושין כז, א גמרא נכסים שאין להם אחריות יפה כח שניהם כלומר כסף ושטר מכח חזקה שכן שניהם קונים בעבד עברי מה שאין כן בחזקה. אלא הכא הכי פירושו בחזקת שביה מנין, והיינו דמייתי עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בדרך מלחמה, ובישאל נמי קונה בדרך שביה כדכתיב וישב ממנו שבי. ומיהו בפירוש רש"י ז"ל כתב נכרי ישראל מנלן כגון עבד זה דשייך במצות דאלמא אף הוא ז"ל סבור דשמעתין לאו בישראל גמור איירי אלא בעבד כנעני הנקנה לישראל בחזקה דהלבישו והנעילו אם נקנה לנכרי בחזקה זו. ומיהו יותר נראה כדברי רבינו תם ז"ל דבישראל ממש קא מיירי דהא משמע לכאורה דמשום דאמרינן דהם קונים מהם קל וחומר מישראל ושמעינן מינה דהם קונים בכספא בין מישראל בין מהם, חזר ושאל בין מהם בין ישראל שאמרנו שקונין בכסף מנין שקונין בחזקה וקא דייק הם מהם מעמון ומואב, וחזר ושאל אשכחן נכרי נכרי נכרי וישראל שאמרנו שקונין אותו בכסף מנין שקונין אותו בחזקה, אלמא ישראל דחזקה כישראל דכספא מה התם ישראל גמור אף כאן ישראל גמור ודבר הלמד מענינו הוא. ומיהו אם כדברי רש"י ז"ל דישראל כגון זה קאמר לא תיקשי מידי לפירושו שפירש כאן. ולדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא דייק קנין גופו בחזקה מחזקת קרקע דעמון ומואב ממונו לחוד וגופו לחוד, דאי לא תימא הכין, לעיל כי קא איבעיא להו הם מהם למעשה ידיו מנלן ודייק לה מקל וחומר מישראל לייתי ליה מעמון ומואב ואם בחזקה קונה כל שכן בכסף. וניחא לי, דמעיקרא דמספקא לן אי קונה גופו כלל ואפילו למעשה ידיו לא אפשר למידק גופו מממונו דגופו מממונו לא ילפינן אבל לבתר דילפינן מקל וחומר דישראל לגופו קונה אלמא גופו קונה כממונו חזר ושאל אם קונה בחזקה ויליף לה מחזקת ממונו דהא גופו כממונו הוא. ופירוש כספא וחזקה נראה דלאו כספא ממש וחזקה ממש אלא כל קנין שהוא מדעת קרי כספא כלומר כסף או דומה לו שהמקנה מקנה מדעת. אבל חזקה כלומר מה שזוכה בו בחוזק יד שמחזיק בו שלא מדעת וכגון שתפסו במלחמה מנין, ומייתי לה מעמון ומואב שטהרו בסיחון במלחמה. ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי ז"ל פסק משמיה דגאון ז"ל כרבנן והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד, דמשמע דרבים נינהו דסבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ועוד מדאמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור ואקשינן עלה והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא דחינן אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדדחינן בעלמא אלמא משמע דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאי לא הוה לן למידחי הכי, ועוד דשלחו ליה לשמואל אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרבן שמעון בן גמליאל, וכתב עוד דאף דעת רבינו אלפאסי ז"ל נראה כן מדכתב וגאון ז"ל פסק כרבנן, ולא אמר ומסתברא כותיה אלמא לא מסתבר ליה כפסקא דגאון ז"ל. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דמסתברא כפסקא דגאון ז"ל. ואי מדחזקיה, איהו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל קא מפרש וליה לא סבירא ליה. ואף על גב דאמרו קאמר לאו למימרא דרבים סבירא להו הכין אלא לישנא בעלמא קאמר, ויש לנו כיוצא בה בנדה פרק התינוקת דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים. ואי מדרבי יוחנן דכייל ואמר כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא. וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בגט פשוט והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא. ובשילהי המדיר גבי נולדו בו מומין פסקינן בהדיא בגמרא דלא כרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דהתם. ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, משום דכל היכא דמשכח תלמודא פירוקא אחרינא לא דחיק ומוקי באמוראי, ולאו משום דחזקיה לא מתרצינן הכא הכי דהא לא קשיא לן אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. וההיא דשלחו מתם אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, אינהו דאוקמיתא דאוקי סבירא להו כדאמרינן בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש הוה. ובודאי לאוקמתא דאביי הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה דהוא מוקי לה כדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדלמא מימנעי ולא פרקי, ולא מסתבר כותייהו דכשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים. וירושלמי נמי דפסק כרבן שמעון בן גמליאל היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקמתא דאביי, דהכי איתמר התם, אהן תניי קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות את בני חורין ואינן מצווין לפדות את העבדים רבי יעקב בר אידי בשם רבן שמעון בן לקיש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והך לישנא אלפני יאוש הוא הילכך מסתבר טעמיה כרבן שמעון בן גמליאל דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי סבירא ליה לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, והילכך כפסקא דגאון מסתבר בכת"י: טעמיה ואף רבינו אלפאסי ז"ל כותיה סבירא ליה מדכתב ליה סתם ולא פליג עליה.

2 ואינהו סבור לפני יאוש הוה. הקשו בתוספות ומנא ליה לתלמודא דאינהו סבור לפני יאוש דילמא לאחר יאוש וסבירא להו כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש והכי קאמר אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ואילו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון, ואתאי נמי כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהותא פרקנוה ניהלך. ותירצו דלפי מה שפירשנו למעלה דטעמיה דחזקיה לא קאי אלא אפדאו לשם בן חורין אבל לשם עבד ישתעבד לרבו שני אתי שפיר דכיון דאינהו משדרי לה ניהליה מסתמא סבירא להו דלפני יאוש הוה, דאי לאחר יאוש אמאי שדרוה ניהליה לישתעבדו בה אינהו דהא לא משמע דבעו למיתן ליה מתנה אי הוה מצו לעכבה ניהלייהו. וכבר כתבתי למעלה שאין פירוש זה נכון ולא כן דעת רש"י ז"ל ורבינו אלפאסי ז"ל, ובין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ונראה דהכא הכי קאמרי ליה אל תחושו לה כלל לומר שמא מתחילה לשם בת חורין פירקנוה וכשנודע לנו שהיא שלך שלחנוה לך דאפילו אם היה כענין זה ולפי מה שאנו סבורים כרבן שמעון בן גמליאל שפיר דמי דהא רבן שמעון בן גמליאל אפילו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה. ואפילו סבירא לך כרבנן אנא לא לשם בן חורין פרקנוה אלא לשם אמהותא סתם, כלומר סתם פרקנוה על דעת שתשאר באמהות הראשון דמדשדרה לה ליה ניהליה שמע מינה לאו לאמהותא דידהו פרקוה, ולאמהותא דשמואל נמי בפירוש לא, מדלא קאמרי לשם אמהותא דידך וקאמר לשם אמהותא סתם. ושמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה דאי לאחר יאוש לא היה אדם משתעבד בה דהא אינהו על דעת שתשאר באמהותא הראשון דשמואל כדמעיקרא פרקוה, ואיהי הא יצאה בת חורין מאמהותא דשמואל דלאחר יאוש הוה ולא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני, אלא אם כן פדאוה לשם עבדות בפירוש או לשם עבדות שלהם או לשם עבדות בעלים ראשונים. אלא ודאי מדפדאוה סתם ושדרוה לשמואל שמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה ולכך לכולי עלמא ישתעבד בה רבו רבה הראשון. כך נראה לי.

3 ושמואל לא מיבעיא אישתעבודי לא אישתעבד בה אלא אפילו גיטא דחירותא נמי לא אצרכה. ושמואל כאביי סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בלפני יאוש אבל לאחר יאוש לכולי עלמא אפילו לשם עבד לא ישתעבד לא רבו ראשון ולא רבו שני, דמשעת יאוש זכה עבד בעצמו ויצא לחרות וישראל גמור הוא ואפילו גט שחרור אינו צריך. אבל אי הוה סבירא ליה כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפילו הכי לשם עבד ישתעבד לרבו שני אם כן לא היה לו לשחררה בלא גט, או בגט רבה שני או לשם עבדות דידהו פדאוה, או בגט דידיה או לשם עבדות דידיה פדאוה, ואפילו פדאוה לשם בן חורין לא היה לו לשחררה בלא גט רבו רבה שני דכיון דאילו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני אם כן לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו. כך כתוב בתוספות. ונראה לחזק עוד הטעם הזה, דאי כרבא סבירא ליה שעבודי הוה מצי לאשתעבודי בה, דהא בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל לשם עבד ישתעבד או לרבו שני כרבנן או לרבו ראשון כרבן שמעון בן גמליאל, אלא ודאי מדלא אישתעבד בה שמע מינה כאביי סבירא ליה ולא כרבא, וסבירא ליה נמי דכיון דנתיאשו ממנה בעלים זכתה בעצמה להיותה כבת ישראל גמורה, וכבר כתבתי למעלה דלסברא זו קשיא לי קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה דרשינן דשבאי קני למעשה ידיו. ומיהו קרא דכתיב ונמכר לגר תושב וגו' לומר דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו, לא קשיא ולא מידי, דהתם דמדעתו ורצונו של ישראל שאני, אבל בעל כרחו לא. אבל מקרא דוישב ממנו שבי משמע אפילו בעל כרחו. ושמא שמואל לא דריש לה לקרא ולאו לאשמועינן דנכרי ישראל קונה אלא ספור דברים ומאורע שהיה. ומיהו נראה לי דלפי מה שכתבתי למעלה דסתם פדאוה על דעת שתשאר באמהותה הראשון אין מכאן ראיה כלל דאפילו רבא נמי מודה בהא דלא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני ואינו צריך גט לא מראשון ולא משני.

4 שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. וסתם יאוש היינו הפקר, וטפי עדיף הפקר מהרי אתה בן חורין לפי מה שפירש ר"י ז"ל בקדושין טז, א גמרא וקונה עצמו בשנים וביובל, תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן עלה האי שטר היכי דמי אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שחרור לימא ליה באפי תרי זיל אי נמי באפי דינא זיל, והקשה שם ר"י ז"ל מאי קא פריך מכל מקום בשטר הוא קונה עצמו, ואף אם כשיאמר לו באפי תרי זיל קונה היינו קנין אחר, ועוד דהתם תירץ רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, לומר דאם אמר לו זיל לא היה משוחרר בכך, מכל מקום כיון שמחזר למצוא קנינים אחרים אכתי תיקשי ליה וליפקרוה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ולשמואל מיהא קשיא. ומשום כך היה מפרש ר"י ז"ל דהתם הכי קאמר אילימא שטר שחרור למה לי שטר לימא ליה על פה מה שכתוב בשטר שהרי גופו של גט שחרור הרי את בת חורין אף הוא יאמר לו באפי בי תרי או באפי בי דינא זיל כלומר זיל הרי את בחורין ולא יהא צריך לשטר אם כן מה תועלת יש בשטר זה, ומשני עבד עברי גופו קנוי ובעל פה לא היה משתחרר אלא אם כן כתב לו כן בשטר, והכא קאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות אלמא טפי עדיף הפקר ויאוש מלשון הרי את בן בת חורין.

5 המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד וגו'. ואף על פי דלכולי עלמא גט שחרור מגט אשה גמרינן ליה בגזירה שוה דלה לה ואשה אינה מתגרשת ביאוש בעלים ובהפקר, קסבר שמואל דשחרור גט ודיניו גמרינן מאשה אבל דיני עבד לא גמרינן מאשה לומר שלא יהא העבד משתחרר אלא במה שהאשה מתגרשת בו, ולכולי עלמא אין לן למימר הכי, דלא גמרינן להו לגמרי דהא אשה אינה יוצאה בכסף ועבד יוצא בכסף כרבי וכרבי ישמעאל דלקמן, אלא דשמואל סבר דכיון דכתיב וכל עבד איש, עבד שיש עליו רשות רבו קרוי עבד אבל עבד שאין רשות אדון עליו אינו קרוי עבד כלל וכיון דאיכא קרא דקא ממעט ליה דלא יהא כאשה לא גמרינן ליה מאשה. ורב ורבי יוחנן דאמרי צריך גט שחרור, סברי דאף לענין זה גמרינן ליה מאשה כשם שאין אשה מתגרשת ביאוש ובהפקר אף העבד אינו יוצא ביאוש עד שיכתוב לו גט שחרור, וקרא דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף מוקמינן לה לדרשא אחרינא דעבד שיש רשות אדון עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ושאין רשות אדון עליו אין מילתו מעכב את רבו מלאכול בפסח אף על פי שצריך גט שחרור ממנו דהא גבי אכילת פסחים הוא דכתיב וכל היכא דאיכא מדרשיה בדרשא אחינא לא מפקינן ליה מגזירה שוה דלה לה, והכי איתא בירושלמי רבי אילא בשם רבי יהושע בן לוי רבו המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו וצריך לו גט שחרור שמע רבי יוחנן ואמר יפה למדנו רבי יהושע בן לוי, כלם למדו גט שחרור אלא מאשהה אשה אינה יוצאה משום יאוש וצריכה ממנו גט אף עבד אינו יוצא משום יאוש וצריך לכתוב לו גט שחרור, רבי אילא בשם רבי יהודה בר רבי המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור אמר לו רבי זעירא כל אמא אמרינן דהוא צריך ותימר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח, כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו שבשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח, פירש רבי יהודה בר רבי שלא היה מצריכו גט שחרור הוה דריש ליה מדכתיב וכל עבד איש כדדריש לי' שמואל הכא ומשום הכי הוה מפיק לי' מכלל גזירה שוה דלה לה ואמר ליה רבי זעירא וכל עמא אמרין צריך וחלקרא לדרשא אחרינא הוא דאתא כהדא דתני בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסח אבל בשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח.

6 הא דאמרינן: מצוה שאני. הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי. והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן גיטין מ, א מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו. והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה לו קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן גיטין מ, א אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

7 ואחת קבעה סעודתא בערב שבת. פירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

8 אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו קא, א המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

9 והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים. הכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.