רשב״א על גיטין ה׳

1 לרבא ניחא לרבה קשיא. קשיא לי למאי אצטריכינן להאריך ולומר והוינן בה ואמר ר' יוסף, בלא הויא ופירוקה דרב יוסף מצינן לאקשויי שפיר מגופה דמתניתין. ונ"ל דאיצטריך למימר הכי, כי היכי דלא תיקשי לן ולרבא מי ניחא דמאי קא משמע לן, אי לאשמעינן דבקיום חותמיו סגי, הא פשיטא לן כיון דטעמא דמתניתין לפי שאין מצויין לקיימו, ואי לאשמעינן דהיכא דאינו יכול לומר צריך שיקיים בחותמיו, הא נמי פשיטא דמנא תיתי דלא, משום הכי איצטריכינן לומר והוינן בה ואמר רב יוסף, וה"פ בשלמא לרבא ניחא דטובא קמ"ל מתניתין, דאי לאו מתניתין הוה אמינא כיון דקיום שטרות דרבנן, והכא משום עגונא אקילו ולכתחילה בעד אחד שיאמר בפני נחתם סגי ומוקמינן לה קצת אדינא דאורייתא כי היכי דלא תיעגן ותיתיב, השתא נמי כיון דע"י פקח משדר לה וכי יהביה נמי שליח ליד האשה ההיא שעתא פקח הוה אלא דחוליה אנסיה בכי האי גוונא כי היכי דלא תיעגן נקל ביה ונוקמא לגמרי אדאורייתא ולא ליבעי קיום כלל, קא משמע לן דלעולם לגרועי מתרי לחד אקילו בה, אבל למישרי בלא כלום כולי האי לא אקילו, אלא אם אינו יכול שיאמר, יתקיים בחותמיו ובקיום מיהא סגי דלשמה לא חיישינן, אלא לרבה קשה דהא איכא למיחש ללשמה כנ"ל. ועוד יש לי לומר, דע"כ איצטריך למימר הכי כי היכי דלא לידחי רבה דמשבשתא היא, דמאי אינו יכול לומר היינו חרש, וחרש לאו בר איתויי גיטא הוא, ולפיכך ע"כ איצטריך לפרוקה כדפרקה רב יוסף והדר מותיב מינה, וזה נ"ל עיקר ושטה זו פשטה בהרבה מקומות בתלמוד.

2 הא דאקשינן אי הכי יכול נמי וכו'. קשה והא כיון דאמרינן דרבה אית ליה להא דרבא ואוקימנא בלאחר שלמדו, מאי קושיא השתא לרבה, אי הכי יכול נמי דהא אמרינן דלרבא ניחא, וכי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה, ורש"י ז"ל פי' להאי פירכא דאמעיקרא קאי מקמי דדחקינן למימר דרבה אית ליה דרבא, ובהרבה מקומות נוהגת שיטה זו דבתר דאיתותב בחדא מותיב ליה אידך, ומשני לה אי לאו מקמיתא מיהא לא תותבן, ולקמן נמי דפרכינן אי הכי אפילו חד נמי ה"נ פי' ז"ל דאמעיקרא קאי. וקשיא לי דא"כ הכי ה"ל לאקשויי אי הכי אפילו יכול אמאי בעינן קיום חותמין, דלישנא דקאמר אפילו יכול נמי משמע דה"ק כשאינו יכול ניחא ליה דבעינן קיום אלא דביכול קשה אמאי לא סגי ליה נמי בקיום חותמין והרבה פירושים נאמרו בו. אבל ר"ת ז"ל פי' דה"ק בשלמא לרבא דאמר דלשמה לא חיישינן כלל, א"כ תנא דמתניתין הא קמ"ל דהיכא דיכול הקלו חכמים להכשיר באומר בפני נחתם אע"ג דקיום חותמיו טפי עדיף טובא, אבל לרבה ודאי בפני נחתם טובא עדיף מקיום חותמין, דבאומר בפני נכתב ובפני נחתם איכא עדות לשמה משא"כ בקיום, ובודאי תנא דמתניתין ה"ק בשאינו יכול נקל, להכשיר בקיום חותמיו, הא יכול לא סגי בקיום חותמו לבד, ומשני גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אלא דבמילת' דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.

3 והא אשה דלא שכיחא וכו'. וא"ת נימא דהתם קודם שלמדו ומדין תקנה ראשונה, וי"ל דאין ה"נ דהוה מצי לדחויי מתני' בקודם שלמדו, אלא דניחא לפרוקי ליה אף לכשתמצי לומר מתני' לאחר שלמדו טעמא דמתני' כדי שלא תחלוק בשליחות. עוד יש לי לומר, דכיון דהא מתניתין דהאשה עצמה מביאה את גיטה בתר ההיא מתניתין דהמביא גט ואינו יכול לומר שנו לה, סתמא דמילת' אף היא בלאחר שלמדו כמתניתין דלעיל מינה כנ"ל.

4 הא דאמרינן: כדי שלא תחלוק בשליחות. לאו דוקא שליחות אלא כדי שלא תחלוק במביא ממדינת הים קאמר, ותדע דאי שליחות דוקא מאי קא מקשי אי הכי בעל נמי אלא במביא קאמר. אלא דאכתי ק"ל מאי קא מקשי מבעל עצמו, והא ע"כ טעמא דהוא עצמו לכ"ע משום דליכא למיחש דילמא אתי ומערער, דהשתא מינקט נקיט ויהיב לה ערעורי מערער, וכיון שכן ליכא לאקשויי מיניה כלל. וי"ל דאטעמא דשמא יחזור דבר לקלקולו קא מהדר לאקשויי, וה"ק אי אמרת בשלמא דמתניתין ומתניתא, דינא קאמרי ולית כאן משום חשש דשמא יחזור לקלקולו, בבעל עצמו ליכא למיחש, כיון דנקיט ליה ויהיב לה, לא אתי ומערער, אלא למאי דקאמר' דחיישינן משום גזרה נצריך אפילו בבעל עצמו כדגזרינן בעלמא, הא אטו הא, כגזרותיו דר' מאיר, עיין עירובין מז, א ותירץ דבהא ליכא למיחש ולמיגזר כלל. וא"נ י"ל דאטעמא דשלא תחלוק קא מקשי ולומר דלרבא הוי ניחא טעמא דבעל משום דכל שהוא בעצמו הביאו, אין לך קיום גדול מזה, דהוא עצמו מעיד שאינו מזוייף, אבל לרבה דאמר שלא תחלוק בשליחות אף בבעל עצמו נאמר כן, ופריק דלרבה נמי ליכא למימר הכי בבעל לאחר שלמדו וליכא אלא משום קיום וכדי שלא יערער דמזוייף הוא, דכל היכא דיהביה איהו ליכא למיחש דלא מרע ליה כנ"ל, אלא דאכתי קשה לי לישנא דקאמר השתא מינקיט נקיט וקאתי ערעורי מערער עילויה דמשמע דלא חיישינן שמא יערער הא ערער ערעורו ערעור, והל"ל כאן כיון דנקיט ליה ויהיב תו לא מצי מערער שהרי קיימו בנתינה. וי"ל דה"נ קאמר ערעורי מערער עילויה, כלומר כיון שנתנו לה מי מצי לערעורי עילויה.

5 הא דאמר' לעיל דרבה אית ליה דרבא. קשיא לן מ"מ כיון דלא חייש לאיחלופי מהגמוניא להגמוניא בא"י. אמאי צ"ל בפני נכתב, לימא בפני נחתם ודיו. י"ל ודאי מעיקרא לא היו מתקנין בפני נכתב משום איחלופי, אלא מיהו כיון דאיתקין משום לשמה במדינת הים תקנו שיאמר כך בכל מקום שצ"ל בפני נחתם, ואפי' מהגמוניא להגמוניא בא"י.

6 תא שמע דבעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט וכו'. ומה אלו יאמרו בפנינו גירשה וכו'. נ"ל דכיון דטעמא דאינן צריכין משום הכי הוא, שנים שהביאוהו והם קרובין זה לזה, או לאיש או לאשה צ"ל בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני.

7 והא דאמרינן: לרבא ניחא לרבה קשיא. ק"ל לדעתיה דמקשה היכי מפרשי' לה לבעיא זו דשמואל, אי משמע ליה דאי כטעמיה דרבה, אי כטעמיה דרבא בעא מיניה, ואהדר ליה דטעמא דמתניתין כטעמא דרבא, ומש"ה שנים שהביאו את הגט אינן צריכין שיאמרו, וכדאמרינן בריש שמעתין לעיל גיטין ב, ב איכא בינייהו דאתיוה ביה תרי, לרבה צריכין ולרבא אינן צריכין, א"כ לא הול"ל לרבא ניחא לרבה קשיא, אלא הכי הל"ל אלמא רב הונא כרבא ס"ל, או ש"מ כרבא ש"מ. ונראה דמקשה לא הוה ידע פירוש' דבעיא דשמואל, אלא דממאי דאהדר ליה רב הונא דשנים אינן צריכין שיאמרו משמע ליה ודאי דכרבא ס"ל, דאילו כרבה הא אמרינן לעיל דאתיוה בי תרי לדידיה צריכין שיאמרו, וטובא איכא כה"ג דמקשה גופיה לא הוה ידע עיקר מימרא זו או בריי' דמינה מקשה מאי פירושה, ואפ"ה מקשה מינה כי אית בה מידי דמשתמע ליה מיניה, דאיכא לאקשויי מינה, ויש כיוצא בו בב"ב פ' לא יחפור בבא בתרא כג, א גבי אין פורשין נשבין ליונים. ואהדר ליה הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו, ופריך א"ה אפילו חד. כלומר א"ה דלאחר שלמדו בעא מינה, ה"ל לרב הונא לאהדורי ומי תיבעי לך שנים אפילו חד נמי, היכא דאיפשר לקיימו כעין שנים דאיפשר להכשירו על פיהם דלאו מזוייף הוא, ומשני ודאי בחד לא, דאיכא למיגזר שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל, וכבר כתבתי לעיל בד"ה א"ה יכול נמי דרש"י ז"ל פירש דאמעיקרא קאי, ור"ת ז"ל פירש דה"ק א"ה חד נמי ליבעי מיניה שמואל מרב הונא אי סגי בקיום חותמן כיון דליכא למיחש למידי, או דילמא כיון דתקנת חכמים כך היא דבחד צריך היכא דלא למדו בלמדו נמי לא פלוג, ומשני דבחד פשיטא ליה דצריך גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו.

8 הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו'. ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאן לשמה, אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דיינ' מגמר גמירי וכדאי' לעיל גיטין ב, ב, וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל, דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישינן, דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק כנ"ל.

9 הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו כשר. לאו נתקיים בחותמיו קודם שתנשא קאמר, דא"כ לרבא מאי למימרא, ומיהו הא דאוקימנא לה אליבא דרבה לאחרי שנשאת, לא הוי ראיה, דאיירי דנתקיים בחותמיו אחר שנשאת, דה"ק לאחר שנשאת לא מפקינן לה משום דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, כיון דנתקיים מיהא קודם שתנשא, אבל לכתחלה לא תנשא אע"פ שנתקיים בחותמיו, עד שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני שנים, בפני נכתב ובפני נחתם, כדתניא לקמן בע"ב, דהא לרבה טפי עדיף בפני נכתב ובפני נחתם מקיום חותמיו. אבל בתוספת' פ"א ה"ב גרסי' בהדיא אם יכול לקיימו כשר ואם לאו פסול. והא דתניא לקמן נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם פסול דברי ר"מ, וחכמים נמי לא פליגי עליה אלא דאין הולד ממזר, ותניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דמשמע הא לאו הכי לכ"ע פסול, ההיא בשאינו יכול לקיימו.

10 לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאין לשמה וכו' והא רבה אית ליה דרבא. דדלמא ריב"ל לא א"ל אלא שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אם יתקיים בחותמיו כשר. וי"ל א"כ הוה ליה למימר לא צריכת אלא יתקיים בחותמיו, אבל מדקאמר ליה בסתם לא צריכת, משמע דלא צריך מידי, א"נ היינו דקאמר ועוד הא אמרת גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו, וה"ק ועוד דאפילו תמצא לומר דלא צריכת להחמיר ולמימר ויתקיים בחותמיו קאמר ליה, אכתי תיקשי לך דהא איכא משום גזרה שמא יחזור דבר לקלקולו כנ"ל.

11 איתמר בפני כמה נותנו לה, ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני ג', תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים. וקיי"ל כותיה, דהא תניא כותיה המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם, יוציא והולד ממזר דר"מ, וחכ"א אין הולד ממזר, כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ.

12 ואתי לאוקומי פלוגתיהו בעד נעשה דיין דמ"ד בפני ב' קסבר עד נעשה דיין, ומ"ד בפני ג' קסבר אין עד נעשה דיין, ואקשינן,

13 ועד נעשה דיין והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. ופרקי',

14 ה"מ בדאורייתא, אבל בדרבנן עד נעשה דיין. ואקשינן, בדרבנן והא קיי"ל אין עד נעשה דיין. כן הוא גירסת הספרים וק"ל דאי פשיטא ליה דבדרבנן עד נעשה דיין מאי קא מקשי מעיקרא דעד נעשה דיין והא קיי"ל דאין עד נעשה דאנן השתא בדרבנן קיימי'. וי"ל דלישנא דקאמרי קשי' לי, מדקאמרי בעד נעשה דיין קא מיפלגי, משמע דבכ"מ הוא דפליגי דלמ"ד עד נעשה דיין לעולם קאמר, ואפילו בדאורייתא, ולמ"ד אין נעשה דיין לעולם קאמר ואפילו בדרבנן, ומשום הכי קשיא לי אי אפילו בדאורייתא פליגי מ"ט דמאן דאמר נעשה דיין והא קיי"ל דאינו נעשה דיין, ואי בדרבנן כקיום הגט דהכא, מ"ט דמ"ד דאינו נעשה דיין. ופריק דבדרבנן פליגי ובגזרת דדלמא סמכי' אפילו אאשה כנ"ל. ורש"י ז"ל אינו גורס כגירסת הספרים, ונראה שמחק הגירסא מחמת קושיא שהקשתי, ואינה, דשפיר יש ליישב כמו שכתבתי.

15 ואסיקנא דכ"ע בעי' לקיימו ובהא פליגי דר' חנינא סבר כיון דהאשה כשרה להביא את גיטה זימנין דמתיא דמייתא ליה איהי וסמכי עילוה ור' יוחנן סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עילוה. ומסתברא דכיון שכן, לכ"ע אם השליח קרוב לזה או לזה או לאחד מן השנים שניתן בפניהם או שהיה פקח ונסתמא צריך ליתנו בפני שלשה. וצ"ע כיון שכן, למה הזכיר חשש הבאת אשה את גיטה, שהוא חשש רחוק, וכדאמרינן לעיל בעמוד א דאשה לא שכיחא, ולא נקט חשש הבאות הקרובים שהוא יותר קרוב, אלא שיש לומר שהזכיר את אשה שהביאה את גיטה לפי שהוזכרה בפירוש במשנתינו כג, ב וה"ה לשאר הקרובים, והיינו נמי דלא אהדר ליה ר' יוחנן אשה לא שכיחא, דהא איכא כולהו קרובים דשכיחי, אלא אהדר ליה אשה מידע ידעי, ומינה לקרובים מידע ידעי דפסולי ולא סמכי עילייהו כנ"ל. ועדיין לא נתיישב בעיני, דקרובים נמי מתני' היא דמדקתני לקמן גיטין כג, א הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ש"מ בהדיא דקרובין כשרין. וע"כ נ"ל בהלכה דהכא אפילו הקרובים כשרים ומצטרפין, לפי שאני סבור דאפילו בעלמא דייני קיום ועדי קיום אע"פ שהן קרובים אלו לאלו כשרים, וכדמוכח דאמרינן בדרבנן עד נעשה דיין ואין לך קירבה גדולה מזו, ועוד יש לי ראיות חזקות לדבר זה כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה, וכן נ"ל דעדי קיום הקרובים בין למלוה בין ללוה כשרין, מדאמרינן כתובות קט, א והדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו, ומשמע שלא קראוהו כלל ולא ידעי מי ומי בעלי הדבר, ולא חיישינן שמא עדי הקיום קרובים לבעלי הדבר. אבל דיינין קרובים לבעלי הדבר ודאי בעלמא פסולין, אבל הקילו להכשיר אפילו הקרובים, כדרך שהתירום בהבאת הגט, ובעדות דנכתב לשמה ומקוים הוא וכשר, דהשתא אינהו משוו ליה גט, והיינו דחששו הכא לאשה עצמה ולא חששו לקרובים דשייכי טפי וזמנין דלא בקיאי בקורבתן, והא דלא דחי הכא אשה עצמה דמייתא דמתיא לא שכיחא, היינו משום דטעמא דמידע ידיע ולא סמכי עילוה טפי עדיף וסוגין טפי משמע הכי, דאם איתא דקרובים אינן מצטרפין, היאך עלה על דעתו לחוש לאשה עצמה שהיא אשה והיא קרובה אצל עצמה, והכי גרסינן ברוב הספרים כיון דאשה כשירה להביא את גיטה כלומר גט של עצמה כנ"ל. ומיהא מדאסקינא דטעמא דמלתא משום דצריך לקיימו הוא, משמע דדוקא במביא ממדינת הים א"נ בא"י היכא דאיכא חירום ידוע כעססיות דאין מצויין לקיימו וצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם או קיום חותמין הוא דבעינן ליתנו לה בפני שנים, אבל בא"י בדליכא חירום או במדינה אחת במדינת הים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שמצויין לקיימו, אינו צריך ליתנו בפני שנים אלא נותנו לה בינו לבינה ודיו. וכ"ד הרב בעל העטור ז"ל. ומיהו נראה דכיון דקיי"ל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אף המביא בא"י צריך ליתנו לה בפני שנים דליהוו לה עדי מסירה וליקרוה לגיטא וכדאסיקנא בהמביא בתרא יט, ב הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה, אלא דמביא בארץ אין צריך אלא שנים להיותם עדי מסירה, ומביא בחוץ לארץ פעמים שצריך ג', בשהביאו קרוב או פסול או אשה דאינן כשרין לקיים את הגט, א"נ י"ל דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי פ"א, ה"א וכ"ד ר"ת ז"ל לעיל גיטין ד, א וכ"כ הר"ן. והמביא גט ממדינת הים שצריך ליתנו לה בפני שנים אם נתנו לה בינו לבינה, או קרוב שהביא ונתנו לה בפני שנים, הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו או חוזר ונוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני ג', ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם, ותמיהא לי אשה או אחד מן הפסולין שהביאו את הגט מפני מה אין מצטרפין לקיום הגט כשם שנאמנין לומר בפ"נ ובפ"נ, דהא בעלמא כל הפסולין לדון מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין על פיהם, ולמה הוכשרו כאן להעיד, ולא הוכשרו לקיים. י"ל כיון דקיום שטרות דרבנן משום עגונא אקילו בשל דבריהם, אבל מכיון שהצריכו מיהא לומר בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד כדי לאמת ע"פ אשה מיהא שחתם ידן של עדים היא, אין לך דין שהאשה והפסולין כשרין לו ועוד דבהאת גט הקלו והכשירו בה הנשים והפסולין חוץ מירש שוטה וקטן והמצויין במשנתנו לפי שהקלו בדבר משום עגונא לפי שלא ימצא את מי ישלח אללא זה וכאן שייך לומר משום עגונא אקילו שאין הכל נעשין שלוחים להביא את הגט אבל לגבי קיום למה נקל בדבר ומה צורך יש בזה, הלא ימצאו דים להושיבן בית דין ולקיים בפניהם כנ"ל. כתב הרמב"ם ז"ל הל' גירושין פ"ו, ה"ז הפסולין בעבירה מדברי סופרים כשרין בשליחות, אבל הפסולין מד"ת פסולים להבאת הגט, ואם הביאו ה"ז פסול, בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו, אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה, אינו גט ע"כ, והנה אמת הנה נכון בשאינו מקוים שאין סומכין ע"פ פסול בעבירה מן התורה והרי הוא גט בטל, לפי שהפסול בעבירה מן התורה אף בעדות אשה פסול, כדתנן ביבמות כה, א המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו, הרגנוהו תנשא אשתו, ואמרי' עלה בגמ' מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר ישא את אשתו, ואמאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ואסיקנא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וש"מ דרשע פסול לעדות אשה, וגרסי' בראש השנה בפ"ק כב, א אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, והתם ביבמות שם נמי אקשינן מינה, והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה, אלמא פסול דאורייתא אף לעדות אשה פסול, ואע"ג דמשום עגונא אקילו והימנו אשה ועבד ושפחה, פסול בעבירה דאורייתא גריע מינייהו, וה"נ אע"ג דהימניה לאשה ולקרובים בעדות הגט, פסולין בעבירה דאורייתא, פסילי ליה , אבל פסולין דרבנן כשרין כי התם. אבל מ"ש הוא ז"ל דפסולין להבאת הגט אע"פ שנתקיים הגט בחותמיו, צ"ע שהרי אין אנו סומכין על עדותן כלל, ואם מפני שהוא מביאו, הכל כשרים לו בהבאתו חוץ מאותם המנויין במשנה, חש"ו, ונכרי, ועבד בכ"מ לפי שאינן בתורת שליחות שאינן בני דעה, או שאינן בתורת גירושין כדאיתא לקמן גיטין כג, א, אבל פסול בעבירה דאורייתא דשייך בגירושין, אמאי פסול בהבאתו כיון שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וצ"ע. אח"כ מצאתי שזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד שם, עוד השיג עליו הרב ז"ל שאפילו נסמוך עליו, למה גט בטל, אלא שלא תנשא בו. והדין נותן עמו, דאע"פ שהפסול בעבירה דאורייתא, אינו כשר לעדות אשה, ה"מ שלא תנשא ע"פ עדותו, אבל הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע"פ חותמיו.

16 כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם. יש לפרש דכיצד יעשה אדברי חכמים קאי, ולא להכשיר את הולד קאמר דהא בלא"ה הוי כשר לדברי חכמים, דאין הולד ממזר קאמרי, אלא ה"פ כיצד יעשה ותהיה מותרת לינשא בו אם לא נשאת, או שלא תצא אם נשאת, יטלנו ממנה, אבל לדברי ר"מ אע"פ שחוזר ונוטלו ונותנה לה בפני שנים, תצא והולד ממזר, וכדאמרינן, ר"מ לטעמיה דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, והיינו דמתמהין עליה, ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כלומר כיון שעדיין יכול לתקן דבורו ולחזור ולומר לה, ורבנן הוא דאצרוך כדי לבטל ערעורו של בעל, דמדאורייתא גט מעליא הוא דלמזויף לא חיישי', אמאי הולד ממזר. ועוד יש לפרש דכיצד יעשה אדר"מ נמי קאי, ולא אמר ר' מאיר תצא והולד ממזר אלא בשהלך לו שליח ואינו חוזר ואומר בפני נכתב דאז הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, אבל כשחזר ואמר, אין זה משנה דהא חזר ואמר כמטבען של חכמים, ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא מפרשה כלשון הראשון. וכתב ר"ח ז"ל יש מי שאומר קיי"ל כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, דהא לא חלקו חכמים עליו אלא בהא דהא קיימי הני סהדי בנפשייהו דאייתו ליה לגיטא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו מנחות יח, ב, ומ"מ מלשון הרב ז"ל נראה דבמקום זה שהוא ראוי לבילה הלכה כדברי חכמים,וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בתשובה בולגוריי סי' קא. אבל בירושלמי משמע דפסקו הלכה כר"מ אף בזו, דגרסי' בירושלמי במקום זה פ"א, ה"ב רבי יעקב בר' אחא אדא בר עתלאי בשם רבי אלעזר הלכה כר"מ בגיטין והוה ר' זעירי מסתכל ביה וא"ל למה את מסתכל בי דתימר הלכה כדברי מי שהוא מיקל בדברי סופרים סברין מימר ביחיד אצל יחיד הא יחיד אצל חכמים לא והכא אפילו יחיד אצל חכמים, ואף ר"ח ז"ל כתבו בפירושיו לקמן, ושמא בירושלמי לאו בשנטלו ממנה קא פסיק הכין, אלא בשנתנו ולא אמר לה ולא חזר ונטלו קאמר לפי שלא הזכירו בירושלמי כיצד יעשה, ורבנן אף בשלא חזר ונטלו פליגי, ואיפשר לומר דכיון דקא מתמה עליה רב זעירא ואמר דכיון דדברי סופרים הוא, ועוד דיחיד אצל רבים הוא לית הילכתא כר"מ ואנן נמי כר' זעירא קיי"ל. ומיהו ממה שפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין משמע דהלכתא כר"מ אף בזו, דאמרינן לעיל גיטין ג, א ורבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה, ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה. ופי' רש"י ז"ל אתי למגזייה, ואמרי' לקמן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, אלמא מדקאמרינן ורבה אמר לך ונקט ליה כטעמיה דר"מ משמע דכר"מ ס"ל. וא"ת דהתם אמתני' קיימי' ולפרושי טעמא דמתני' וסתם מתניתין ר"מ, והלכך קא מהדרינן כטעמיה דר"מ דמידי הוא טעמא אלא לר"מ, לא היא, דמתני' דריש פירקין, ע"כ דלא כר"מ מיתוקמא אליבא דרבה, כדאיתא התם, ומיהא לפי הפי' השני שכתבתי שם ד"ה ורבה אין משם ראיה לפסוק בזו כר"מ. ובה"ג הביאו בריית' זו כצורתה ולא פסקו כמאן, משמע דפסקו כחכמים דרבים נינהו, ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל. והרמב"ם ז"ל הל' גירושין פ"ז, הי"ז כתב בה כיצד יעשה יטלנו ממנה כדברי חכמים. והכי ודאי מסתברא דלית הלכתא כר"מ בהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, מדמתמהין הכא ומשום דלא אמר בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ומשני אין ר"מ לטעמיה, ש"מ דלא קיי"ל כותיה. ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה לקמן גיטין עט, ב דתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' יוציא והולד ממזר ואוקימנא כר"מ, התם נמי משמע דלית הלכתא כותיה מדמתמהינן ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ומשני ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים, אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת, ורב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר, אלמא מדמתמהינן למה יוציא והולד ממזר, ועוד דאמרו זו דברי ר"מ ואין חכמים מודים לו ש"מ דהלכתא כחכמים, ועוד דמקשי' לקמן גיטין פו, א בגמ' שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ומשני התם הולד ממזר הכא הולד כשר ואקשי' הא ניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלמא משמע מיהא לכאורה הלכה כחכמים. ובתוס' בד"ה יטלנו כתבו מיהא שמעינן דהמביא גט שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ צריך לומר כן קודם שיתננו לה, מדמצרכינן ליה ליטלו ממנה ולא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה בפני שנים, אלמא בשעת נתינה ממש צריך לומר כן. ומיהו לאו קודם נתינה ממש מצרכינן, אלא סמוך לנתינה, מדאמרי' לעיל גיטין ה, א האי אינו יכול ה"ד אילימא חרש וכו' ואוקמה רב יוסף כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לה בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש, אלמא אחר נתינה יכול לומר לה, אלא הכא סמוך לנתינה קאמרי'. ונסתפקו ז"ל אם יכול לומר לה כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאמרינן בעלמא ב"ב קיד, א כ"ז שעסוקין באותו ענין הוי כשעת נתינה ושפיר דמי, או שמא דוקא בשעת נתינה או סמוך לו כגון שהגט עדיין בידו, וצריך לחוש בדבר. ומיהו קודם נתינה אם מינה שליח אחר אומר לה בפ"נ ובפ"נ ואע"פ שאינו שעת גירושין וכן כשנותנו לב"ד כדאיתא בפירקין דלקמן גיטין כט, ב.