רשב״א על גיטין ל״ב

1 השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה״ז בטל. הא דאצטריך מתני' למיתני והגיע בשליח או שקדם אצל אשתו או לר' דאמר בגמ׳ בטלו שלא בפני השליח והאשה א״ש דהכא משום צריכותא נקט לה כדאיתא בגמרא דהגיעו לא קתני אלא הגיע דלא תימא דלצעורי לשליח קא מיכוין ואפילו קדם אצל אשתו דלא אמרי דלצעורא מיכון ולאו למעוטי עושה ב״ד ומבטלו שלא בפניהם א״נ לאשמעי׳ דאפי׳ שלא בב״ד אם הגיע בשליחו או שקדם אצל אשתו יכול לבטלו:

2 ירושלמי: עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משם שנים. ומסתברא דהא דגרסי׳ הכא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין שליח עולה משם שנים דוקא במביא למדינה בח״ל אי נמי בארץ במקום שיש חרום ידוע כעססיון דצריך לקיימו וצורך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהו ב״ד ושיתקיים בפני השנים והוא כדאיתא בריש מכילתין אבל במביא במדינה אחת בח״ל אי נמי בארץ במקום שאין חרום ידוע דאז א״צ ליתנו לה אלא בפני שנים לבד כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי א״נ כדי שיקראו את הגט כדאיתא לעיל גיטין י״ט ב' הני בי תרי דיהב גיטא באפיהו צריכי למקרייה. א״נ כר״א דאמר עדי מסירה כרתי אז ודאי שליח עולה משם שנים דהא לכ״ע שליח נעשה עד כדאיסא בריש מכילתין ובודאי הלשון קשה קצת. דא״כ לא ה״ל למימר ואין שליח עולה משום שנים דהיאך יעלה משום שנים והוא צריך להצטרף עמהם למנין שלשה. ושמא ה״ק ואין שליח עולה משום שנים דמלבד שליח בעינן שנים כדי שיהו עם שליח שלשה ולאשמועי׳ דבקיום שטרות בית דין של ג' בעינן. וא״נ איצטריך לאשמועינן דאע״ג דבעדי קיום שטרות בעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לענין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעינן וזה נ״ל עיקר. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל אפי׳ חזר בו תוך כדי דבור של נתינה וכדקי״ל כל תוך כדי דיבור כדבור דמי חוץ מע״ז וקדושין. ובגמרא דמפרש דהא קמ״ל אף גב דבטליה תוך כדי דבור שהגיע לידה. וה״ה בשהגיע הגט ליד השליח לקבלה דיד שליח קבלה כידה ומכיון שהגיע לידו מגורשת:

3 גמרא: הגיעו לא קתני אלא הגיע דאפילו ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוון. פרש״י ז״ל ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חדש או חדשים.והמיה׳ לי דא״כ מאי נפק' לן בין שמתכוון לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו דאטו מי שלא בטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. ובשלמא לרב ששת דאמר לקמן בסמוך בטלו מבוטל נפקא מינה למיפסל גיטא גופיה דאי אמרת לצעוריה קא מיכוון חוזר ומגרש בו כל אימת דבעי בטל דהא לא בטלי' אבל השתא דאשמעי' דלבטולי קא מיכוין אינו חוזר ומגרש בו אבל אנן כר׳ נחמן קיי״ל דחוזר ומגרש בו וכדאיפסיקא הלכתא בהדיא בסמוך ומסתבר דהכי פירושא ולא אמרינן לצעורי' קא מיכוון כלומר אין פיו ולבו שוין אלא בפיו ובשפתיו הוא שמבטלו לצעורה לשליח כדי שידאג ויצטער על עכובו אבל בלבו הוא שיתננו לה ורצה לצחק בו והילכך אם נחנו לה נחוש לכך להחמיר עליה מהא לפסלה מן הכהונה בגט זה ואי נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר תהא צריכה גט משני קמ״ל דאע״ג דהגיעו ממילא בטולו ביטול גמור ואין חוששין לקדושי שני ואפי׳ ריח הגט אין בו כנ״ל:

4 הא דאמרי׳ ל״צ דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלי מילתא למפרע דבטולה בטליה. תמיהא לי דבשלמא לרבי דאמר לקמן בטלו מבוטל איצטריך הכא לאשמועינן דדוקא בדידעי' ביה דבטליה אבל מסתמא לא ואע״ג דחזיניה דמהדר בתריה לבטוליה אבל לרשב״ג דאמר בטלו אינו מבוטל מאי קמ״ל השתא בדשמעינ׳ דבטלי לא חיישינן ליה בדמהדר בתריה לבטולה חיישי' ליה. ונראה דהכי קאמר דקא מהדר בתריה דשליח ורהיט ולא הספיק לבטוליה ליה בפירוש עד שנתנו לאשה וכשהגיע אצל האשה בטלו ואמר דמעיקרא כי הוה רהיט בתריה לבטליה הוא דהוה בעי וכיון שכן הוה אמינא דתגלי מילתא למפרע דידים מוכיחות דלהכי הוה רהיט וליבטיל כאילו הוא בטלו׳ בפירוש לשליח עצמו קמ״ל ואפי׳ לרבא דאמר לקמן גלויי דעתא בגיטא מילתא היא קמ״ל הכא מודה דהא דרהיט בתריה דילמא מימר א״ל אשור הב ליה דלישלום צערה דגברא היא וכדאמרי' לקמן אלא דקשיא לי א״כ אביי דהוה מייתי ראייה מעובדא דרב יהודה דאשקליה גט לחתניה דרב ירמיה ביראה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי' באודניכו ואס״ד גלויי דעתא בגיטא מלתא הא קא רהיט בתרייהו וקס״ד דאביי דהאי דרהיט בתריה לבטוליה הוא דאזיל ורהיט ואפי׳ הכי לא בטיל אמאי שביק דיוקא דהא מתני' דמוכחת הכי כדפרישית. וי״ל דמשום דבמתני' לא איתפרש הכי בהדיא ואי נמי משום דהתם איכא גלוי הדעת טפי משום דאנוס הוה בתחלתו הילכך הוכחא מילחא טפי דלבטוליה דרהיט ואפי' הכי לא בטיל מה שאין כן במתני' דבכי הא דמתניתין אפי' רבא מודה כדאמרן ודעדיפא קא מייתי ועוד דמעשה רב:

5 ת״ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין. וכדמפרש ואזיל דבטל הוא ולבטול משמע ואי אפשי בו השתא נמי קאמר דוקא בדקאמר בטל הוא אבל בטלו לא קאמר בעיא בסמוך ולא איפשיטא והויא לה מגורשת ואינה מגורשת: פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא כאומר שאין זה גם ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתקנו באותיות ובלשונו ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע. וקשיא לי דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן מגו דאי בעי מבטיל ליה. וי״ל דאי להכי נתכוון פרושי הוה מפרש מאי פסולי מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פסול מימר הוה אמר פסול משום כך ומשום כך:

6 הא דאמרינן למימר דבטל דליבטיל השתא משמע קשיא לי מנא ליה הא דילמא מעיקרא משמע ובטל הוא דבטלתיה מעיקרא קאמר וכרבי דאמר אם בטלו מבוטל ונאמן מגו דאי בעי מבטיל ליה השתא ועוד קשיא לי אמאי שביק מתניתין ואקשי אברייתא דבמתני' נמי קתני בטל הוא זה בטל. ומיהו איכא למימר בהא דאין ה״נ אלא משום דקאי אברייתא ולאשמעינן דפסול הוא אינו גט לא אמר כלום אקשי אבטל הוא דקתני אברייתא אלא אכתי דקשיא לי אידך וי״ל דאבטל הוא דברייתא דוקא איכא לאקשוי משום דמינה שמעינן לה דלבטיל השתא קאמר משום דקתני בה אי אפשי דעל כרחיה השתא קאמר ובטל הוא דומי׳ דאי איפשי וליבטיל השתא קאמר כנ״ל:

7 למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והאמר רבא בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבא בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר ולא כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. כך היא גירסת רוב הספרים וכן היא הגירסא הנכונה וקשיא להו לרבוותא ז״ל דבפרק בתרא דכריתות צו א גרסי׳ איפכא מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום והתם על כרחין א״א לגרוס איפכא משום דמינ' פריך לר״ל דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופרכינן עליה מדרב ששת דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין וגם ר״ח ז״ל כתבה לההיא דכריתות בשילהי יש נוחלין כמו שכתובה שם ברוב הספרים והכא א״א לומר כן דא״כ היכי דייק מינה דבטל מעיקרא משמע אדרבה דליבטיל משמע כי דהכא ולפום כן אמר בטלה היא לא אמר ולא כלום דהא זכה בה ושוב אינו יכול לחזור בה ולומר שאינו רוצה לזכות בה ור״י בעל התוספות ז״ל הפך הגירסא שבכריתות והכי קא דייק בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום אלמא בטלה היא מעיקרא משמע ומשום הכי לא אמר כלום דאחר שבאת׳ לידו אינו נאמן לומר שלא קבלה מעיקרא כדי לזכות בה אבל אי הוה משמע דליבטיל היו דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה מדין הפקר והא דקאמר אביי בטל שתי לשונות משמע גבי גט לישנא דמהני בה קאמר וגבי ממנה לישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו קאמר אלא לשון דמהנ' וטוב לו קאמר והלכך לגבי גט דטוב לו שיתבטל הגט לישנא דליבטיל משמע ולגבי מתנה דטוב לו שלח תתבטל המתנה מעיקרא משמע וקשה קצת דלישנא דמהנה לקיים כונתו משמע ואיהו מחזר לבטלה או משום שאינו רוצה במתנתו של זה או משום דבעי מיחי ושונא מתנות יחיה: ואנן ניקום נימא הא טבא ליה ולישנא דמעיקרא משמע ולא אמר כלום זו אינה תורה. ועוד דבב״ב עו ב חשבינן עלויא בעיני הבעל מה שממה׳ הגט לחול דאמר התם בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעלויא דידך סמיך אלא שתירצו בזו דהתם שמגלה דעתו שרוצה לגרש הוא דאיכא למימר דודאי חשיב עלויא אבל הכא שמגלה בדעתו שרצה לבטלו הוה ליה עלויא לישנא דמהני ביה לבטלו ויש מי שאומר שזו אחת מן הסוגיות המחלפות בתלמוד והן כלישנא אחרינא אמרי לה וכאיכא דאמרי והרבה יש כמותה בתלמוד בההיא דמלוה על פה גובה מן היורשין דריש פ״ק דקידושין דקשיא לההיא דשילהי בב״ב ופלוגתא דידים מוכיחות דבפ׳׳ק דנזיר דהוי איפכא בפ״ק דנדרים והרבה כמותם ורש״י ז״ל כתב התם בכריתות דבין הכא בין התם גרסינן כגירס' הספרים שבכאן וז״ל שכתב שם ה״ג תיבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין וה״ג בהשולח גט וטעמא מפרשים התוס׳ משום דתיבטל ומבוטל׳ ואי אפשי בה להבא משמע והיא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו. ומהא ליכא לאותובי לריש לקיש דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין דכיון דאתיא לידה ואפקרה הוא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר אני חפץ שתהא המתנה קיימת אבל סיפא תמיהא לן אדר״ל דקחני בטלה אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי תאמר כשקבלתיה לא לשום מתנה קבלתי׳ והודעת בעל דין כק' עדים לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין הדרא למרא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולא הדר' למרה וה״ה דהוה מצי לתרוצי דלא דמי לר״ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתי הויא דמרה דכי יהיב איניש מתנה אדעת' דמקבלין לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה אבל דריש לקיש לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצי לקמן בשמעתין קושיא אחריתי. ומיהו בקושיא קמייתא דחייה כי האי גונא ולקמן דלא מצי לדחויי שנייה הכי ע״כ. ואם תאמר ולדברי רבינו ז״ל דמחלק בין מטלטלין לשדה היכי פרכינן עליה בתר הכי מן האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו י״ל היינו בין מטלטלי מתנה לשדה מתנה דשדה מתנה מימר אמרי׳ דלאו אפקורי מפקר ליה אלא ה״ק איני רוצה שתהא מתנה זו קיימא אלא במרה קמא תהא והוא כבר קבלת אבל במטלטלין אם איתא דלאו מפקר להו להדרינהו למריהו וכיון דליכא למימר הכי ודאי אפקורי מפקר להו והילכך בשדה שלו כי אמר ידי מסולקת ממנה אם איתא דלשון זה הוי לשון הפקר בשום מקום הכא הוה לן למימר שתהא שדה זו מופקרת כיון שא״א לפרש שרצה לומר בענין אחר ואמאי אמר ולא כלום אלא ודאי שמעינן מינה דאי איפשי בה לא לשון הפקר הוא זו היא שטתו של רש״י ז״ל בשמיעה זו. ומיהו ממה שפירש מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו נראה דס״ל דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ואין בע״ח גובה הימנה. וא״ת ומאי שנא מהא דאמרינן בכתובות יט א האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י״ל דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידי' הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו ולאבד זכותו של אחרים אבל במקבל מתנה דלאו דידי׳ הוה ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר לא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ושנתכוון לזכות בו כשקבלו צריכין להביא ראיה וראיתי לרב אב ב״ד זצ״ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אבל במקום שחב לאחרים לא כשהיא דשטר אמנה:

8 שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה. איכא דמקשו ובגט מאי הולך לאו כזכה שייך ביה, דאפילו אמר לו זכה בגט זה לאשתי לא אמר כלום וכדתנן לעיל בפרק קמא גיטין יא, ב חוזר הוא באשה שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם תאמר דהכא בשעשאתו האשה שליח לקבלה, והוא אמר לו הולך ותן לה, דאי הוי אמרינן הולך כזכה הויא מגורשת, ומשום הכי איצטריך ליה לאשמועינן דהולך לאו כזכה ואינה מגורשת, הא ליכא למימר הכי דהא ספוקי מספקא לן לקמן בפרק התקבל האומר גיטין סב, ב אי הוי הולך כזכה בכי האי גוונא אי לא, ורבי נמי דאית ליה הכין בהדיא סג, א דהולך בכי האי גונא כזכה. ואם כן היכי תלי לה להדיא בגט דלאו כזכה. ועוד היכי תלי מתנה בגט דאדרבה טפי פשיטא להו במתנה דהולך לאו כזכה מבגט, דהתם קאמר רב סג, ב בכי הא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דאלמא מספקא ליה אי הולך כזכה או לא, ובשילהי פרק קמא יד, ב אסיקנא דבמתנה הולך לאו כזכה. ומיהו זה אינו קשה כל כך דאיכא למימר דהתם הוא דמספקא ליה לרב בגט משום דלטובתה מתכוון דבמקום יבם הוא ושמא מתכוון כדי שלא תפול לפני יבם אבל בעלמא בין בגט ובין במתנה הולך לאו כזכה. ומכל מקום עדיין אינו מחוור, דכיון דאייתי הא דאביי בשמעתין דהכא אלמא בשאר שלוחין דלאו לקבלה נינהו קאמר דומיא דשליח דמתניתין ושמעתין דהכא. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהכא לסימנא בעלמא נקטיה דכי היכי דהולך לא מהנה בגט הכי נמי לא מהנה במתנה, ולאו מחד טעמא נינהו דבגט אפילו הולך כזכה לאו מהנה, אלא דטעמא דמתנה הוא דמפרש משום דהולך לאו כזכה. ונראה לי דנפקא מינה במקום יבם כגון שעשה הבעל שליח לקבלה שיקבל לה גיטה ואמר ליה הולך גט זה לאשתי, דאילו אמר לה זכה בגט זה לאשתי הויא ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת כדאיתא ביבמות פרק האשה שלם בסופו קיח, ב דבעי רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו וכו' ופשיט ליה דחולצת ולא מתיבמת, אבל השתא דאמר לה הולך גט זה לאשתי אפילו ריח הגט אין בו דהולך לאו כזכה. וסבור הייתי לפרש דהכא ודאי בשלוחין דעלמא כשליח דמתניתין אלא בשגלתה האשה דעתה דרוצה היא להתגרש, דהתם אפשר לומר דזכות הוא לה ואי הולך כזכה אם בא לחזור אינו חוזר, אלא שמצאתי בירושלמי בריש פרק התקבל האומר, בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא הוא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. מתיב רבי שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו היתה אשתו של מוכה שחין ומחזרת להתגרש דאנן סהדי דאינה חוזרת בה אפילו הכי יכול הוא לחזור בו מדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמכילתין גבי מתניתין דחוזר הוא באשה וקתני טעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, רבי חייא בר בא חברייא אמרי אמר רבי יוחנן הגע עצמך כשהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, אילו המגרש את אשתו שלא מדעתה, שמא מגורשת היא, כלומר אין עיקר הטעם אלא מפני שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה שעשאתו היא מדעתה, וכיון שאינה מתגרשת בו עד שיגיע גט לידה יכול הוא לחזור בו כל שלא מסרו לה שליח אלמא אף במקום דאפשר לומר דזכות הוא לה לא אמרינן ביה הולך כזכה וטעמא דמילתא דכל שעומדת תחת בעלה איזה שיהיה, זכות הוא לה, משום דמזנות ותולות בבעליהן כדאמרינן ביבמות פרק האשה קיח, ב המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דלית ליה במקור: דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמא נייחא דגופא עדיף לה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיא בי חרתא רמו לה, רב פפא אמר דנפפא גברא תיקרי בסופי בבא ותתיב רב אשי אמר דקולסא גברא לא בעיא טלפחא לקדרה. תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן. והא דאיבעי לן לקמן גיטין סד, ב גבי גט הולך כזכה או לא, ורבי נמי דקאמר התם סג, א הולך כזכה לא למימרא דמטעם זכייה גרידא קאמרי כלומר דהאומר בנדפס: דהא אומר זכה בגט זה לאשתי זכה לה. אלא הכי פירושו בדשויתיה איהי שליח לקבל ואמר לו אשתך אמרה התקבל גיטי ואמר לו הבעל הולך בכי הא מספקא להו אי הולך דוקא קאמר כלומר אי אפשר שתהא שליח קבלה אלא שליח הולכה דידי או דילמא זכה לה כמו שאמרה היא קאמר. ונראה שהירושלמי שהבאנו הוא שלא כדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב פרק קמא גבי מתניתין דתן שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף על גב דתן כזכה היינו שאינו יכול לחזור בו אבל לחרות לא יצא עד שיגיע שטר שחרורו לידו דמהא דגרסינן בירושלמי משמע דכל שאינו גומר עד שיגיע גט לידו כגט אשה אף על גב דאמר זכה יכול הוא לחזור בו, ואם איתא דבעבד נמי לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו אף על גב דאמר תנו ותן כזכה יכול היה לחזור בו. ושם הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

9 איבעיא להו חוזר ומגרש בו אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן. והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, בחוזרת. כלומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיבעיא לן עלה לא בא אחר וקדש וחזרה בה מהו ואיפלגו בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת כך היא הגירסא כאן בכל הספרים

10 הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ושמעינן מינה דאפילו בטליה בפירוש כגון שאמר גט זה והא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא בטל אפילו הכי חוזר ומגרש בו. ולישנא נמי דקאמר התם דבור ודבור הוא מוכיח כן כלומר התם גבי קידושין דבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרתה ומבטל דיבורו, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה. והגע עצמך, התם נמי גבי קידושין אי מבטל ליה לכסף קדושיה מי איכא למימר דאינו חוזור ומקדש באותו כסף עצמו. והכא דכותיה היא, אבל בקידושין בריש פרק האומר נט, א לא גרסינן כל אריכות זה. אלא הכי גרסינן שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה ולפי אותה גירסא אפשר היה לפרש דהיכא דבטליה בפירוש מתורת גט אינו חוזר ומגרש בו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. אלא מיהו נראה כמו שכתבנו דאין סברא לומר שיהא הגט עצמו בטל לדעת רב נחמן לעולם כמו שאין כסף קידושין בטלין שלא יחזור ומקדש בהם, ועוד דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו קא מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו, וכדתנא במתניתא גט זה לא יועיל ולא יתיר לא ישלח לא יעזוב לא יגרש. וההוא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וכן דעת רבותינו הצפרתים ז"ל אלא שחשו להן ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחילה לא יגרש בו.

11 איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. מסתברא דנפקא מינה לרבי דאמר לג, א בטלו מבוטל. אלא דקשיא לי, דאם כן הוה ליה לבעל הגמרא לסדורי האי פלוגתא דרב ששת ורב נחמן בתר פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל לג, א. ורש"י ז"ל פירש בפני כמה מבטלו קודם תקנת רבן גמליאל. ותמיהא לי קודם תקנה מאי דהוה הוה. ויש לומר דנפקא מינה לדידן לרבי דאמר דאין כח בית דין יפה ואם בטלו מבוטל כקודם תקנה.

12 רב נחמן אמר בפני שנים לשנים נמי בית דין קרו להו. אי אפשר לפרש דרב נחמן דהכא אזיל לטעמיה דאמר בריש פרק קמא דסנהדרין ב, ב משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף, משום דקיימא לן בהא כרב נחמן וכדפסק תלמודא לד, א והלכתא כרב נחמן. ואנן בההיא שנים שדנו קיימא לן כרבא בריש פרק קמא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל אלא אף על פי שדנו אין דיניהן דין. ועוד, דבסמוך איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת, רבי יוחנן כרב נחמן וריש לקיש כרב ששת, והתם בסנהדרין גרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין וביבמות פרק החולץ יבמות מו, ב נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלא הכי קאמר לשנים נמי בית דין קרו להו, וגבי בטול הגט וגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו.