רשב״א על גיטין כ׳

1 הא דאמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דאלמא לרבי יהודה אליבא דרב חסדא גטו כשר וכתב העליון הוי כתב, וכל שכן לרב אחא בר יעקב דדחי ואמר דכולי עלמא גבי גט כתב העליון כתב ובכתיבת השם הוא דאיפליגו וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכתיב זה אלי ואנוהו. קשיא לן והא אסיקנא לעיל גיטין יט, א בדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא אפילו לענין שבת אינו חייב דכתב העליון אינו כתב וכל שכן לענין גיטין דאפילו דיו על גבי סיקרא דלענין שבת חייב אסק' רבי יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה כל שכן דיו על גבי דיו, וההיא דלעיל משמע דלכולי עלמא קאמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן כי הכא, ואפילו תמצי לומר דלרבנן קאמרינן מכל מקום תיקשי לן לרב אחא בר יעקב, ויש לומר דהכא שמתחלה לא היה לשמה ועכשיו נתחדשה בו כונה לשמה הוי כתב דומיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מה אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב. ואם תאמר והא משמע בשבת פרק הבונה שבת קד, ב דרבי יהודה אפילו בכל כתב על גבי כתב ואפילו לא נתחדש בו שום כוונה חשיב ליה כתב דתנן התם כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', ואם איתא רבי יהודה נמי היא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשנתחדשה בו כונה, ותירצו בתוספות דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה. ולענין פסק הלכה: כתב ר"ח ז"ל כיון דלא אמורה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראין דברי ר"ח ז"ל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו. ושמא הזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה בשבת שם גבי מתניתין דקתני כתב על גבי כתב פטור אמר עלה רב חסדא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא. ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב למאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה הלכה ה' שהקשו כן ופריקו בשיטתו והושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר. עד כאן.

2 כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי. והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

3 ירושלמי הלכה ג': וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי הכא ושם ה"ד: השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין פי' עפץ בחלוף א' בע' והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי הלכה ג: הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

4 אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין יג, א כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

5 בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו. ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו מנחות לד, א אבל בגט הא תנן לעיל גיטין יט, א בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

6 ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא. כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק לקמן גיטין כא, ב הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

7 הא דבעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן לקמן גיטין כב, ב האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא. ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי. ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות ב"ב קעה, ב דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה. אכתי לא ניחא לי דמכל מקום משום רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד. ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

8 ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא. ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים ב"ב מו, ב המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם מב, ב מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל גיטין י, ב נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן קידושין כו, א נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי. קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל יבמות נב, ב העודר בנכסי הגר ובור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה. ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא קעו, ב.