רשב״א על גיטין ב׳

1 מתני': המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פירש רש"י ז"ל: דכל חוצה לארץ קרי מדינת הים. ואינו מחוור דהא רקם וחגר מחוצה לארץ הוא כדמשמע בגמרא דקרי להו סמוכות לארץ ישראל, ואפילו הכי פליג תנא קמא ארבן גמליאל ואמר דאינו צריך. אלא נראה כמו שפירש ר' יצחק ז"ל דמקומות רחוקים שבחוצה לארץ קרי מדינת הים כדאיתא האשה שהלך בעלה למדינת הים יבמות פז, ב ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים שבועות מא, ב, ומיהו ודאי חוצה לארץ קרי מדינת הים וכדאמרינן בגמרא ד, א כדי שלא תחלוק במדינת הים, אלא דתנא קמא אפקיה בלשון מדינת הים לאפוקי מקומות הקרובים כרקם וחגר.

2 ורקם וחגר. פירש רש"י ז"ל: דהיינו קדש וברד בראשית טז, יד וכדמתרגם באונקלוס שם ועיי"ש בתיב"ע בין רקם ובין חגרא. ואינו נראה דקדש וברד מארץ פלשתים הן, וכל ארץ פלשתים מארץ ישראל וכדכתיב ביהושע יג, ב זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים, ורקם וחגר שבכאן מחוצה לארץ הן. ועוד דארץ פלשתים למערבה של ארץ ישראל וכדכתיב ישעיה ט, יא ארם מקדם ופלשתים מאחור, ורקם דהכא למזרחה כדתנן מרקם למזרח ורקם כמזרח. אלא דאיכא למימר דרקם אחר יש והוא בחוצה לארץ והוא במזרחה של ארץ ישראל והיינו דמתניתין, ורקם וחגר דמצינו בספרי פ' עקב, פסיקתא נא מכבוש מצרים וכבוש בבל היינו רקם דארץ פלשתים.

3 ואשקלון. דתנינן הכא דהוא מחוץ לארץ אף על גב דהיא הויא מכבוש עולי מצרים, אומר רבנו תם ז"ל דלא הויא מכבוש עולי בבל ולפיכך על חוצה לארץ תחשב.

4 והא דתנן: מעכו לצפון ועכו כצפון. למימרא דעכו מחוצה לארץ, קשה דהא כתיב שופטים א, לא אשר לא הוריש את יושבי עכו, וכל היכא דכתיב אשר לא הוריש מארץ ישראל היא, וכדאמרינן בחולין ז, א למימרא דבית שאן מחוצה לארץ היא והכתיב שם א, כז ולא הוריש מנשה את בית שאן. והכא ליכא למימר דכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, דהא אמרינן בכתובות קיב, א רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו אלמא קדשהו עולי בבל. ועוד תנן לקמן גיטין עו, א הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו, ואמרינן עלה בגמרא למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא, והאמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלמא אף השתא בקדושתה קיימא ועולי בבל קדשוה. ותירץ רבנו תם ז"ל דעכו אית בה מארץ ישראל ואית בה מחוצה לארץ, וכדאיתא בירושלמי דהכא פ"א ה"ב מתרין עובדוי דרבי אנן ילפין, עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ, והא דתנן עכו כצפון היינו חלק שבה מחוצה לארץ. ואי קשיא לך אם כן לקמן שם אמאי לא מתרצינן מאי הגיע לעכו דקתני למחציתה שבחוצה לארץ. יש לומר הגיע לעכו לחלק הפוגע ראשון קאמר והוא ניהו מארץ ישראל. ואינו נראה לר"י ז"ל מהא דלקמן גיטין ח, א דבעי מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לארץ ישראל בכת"י איתא: לחוץ לארץ וכן בגמ' לפנינו דמי או לא, ואמר להו תניתוה ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן סוריא דמרחקא טובא, ואם איתא אדרבה סוריא עדיפא טפי דאיכא למימר דכבוש יחיד שמיה כבוש, אבל עכו דח"ל גמורה היא יצא לחירות. ופי' הוא ז"ל דכל עכו כצפון קאמרינן, ורבי מאיר דעביד עכו כארץ דוקא חציו שבארץ והיינו דרבי חייא, וטעמא דתנא קמא דמצריך בה בפני נכתב משום דחציה מחוץ לארץ ועומדת על הגבולין ורחוקה מעיקר ישוב הארץ. ואי ק"ל הא דאמר ליה רבי אלעאי לרבי ישמעאל לקמן גיטין ו, ב והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ותנן ר' מאיר אומר עכו כא"י לגיטין ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בעכו דמרחקא אבל כפר סיסאי דמקרבא לא, ומאי קאמר דאדרבה חלק עכו דפליגי בה עדיפא דהיא גופה מא"י היא. איכא למימר דקים להו דהבלעתה בארץ עם קירבתה לצפורי דהוא עיקר ישוב הארץ טפי עדיף מעכו דמחציתה מח"ל ורחוקה טפי מצפורי. ואי ק"ל הא דגרסינן בירושלמי פ"א ה"ב רבי חייא בר בא אמר המוכר עבדו לעכו יצא לחירות, רבי ישמעאל אביו של רבי יודן בעי ואפילו מעכו לעכו, ואם אתה אומר אפילו מחציתה שבארץ כח"ל למה יצא לחירות ה"ל כמוכר מח"ל לח"ל. י"ל דלגבי הארץ חשבינן לה כחוצה לארץ אבל לגבי ח"ל ודאי חשבינן לה כארץ.

5 המביא גט מארץ ישראל אין אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. כלומר ומשיאין אותה על פי גט זה אף על פי שלא נתקיים עדיין דהא לא מחזקינן ליה במזוייף ועדים נמי מצויין לקיימו הילכך לא חיישינן ליה כלל ומשיאין אותה לכתחלה דאשה דייקא ומינסבא, אבל בחוץ לארץ דאין עדים מצויין לקיימו חיישינן ואין משיאין אותה עד שיתקיים בחותמיו.

6 גמרא: מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. פירש רש"י ז"ל: וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין, ואינו מחוור חדא דאם כן הוה ליה למימר איכא בינייהו אם צריך לישאל אם לאו, ועוד דא"א דלא מישתמיט בשום מקום דצריך לשאול אותו, ועוד דקשה לי מיהא מהא דאמרינן לקמן גיטין ג, א ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ובשלמא אי אמרינן דא"צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה עניינא בדיבוריה תליא השתא כיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים, אבל אי אמרת השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח בלחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה אי איכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דנימא שליח בפירוש נכתב לשמה ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר. ונראה כמו שפירש ר"י ז"ל: דמסתמא לשמה קא מסהיד, דמימר אמר מאי טעמא אטרחוה רבנן למימר בפני נכתב ודאי משמע דצריך לשמה, ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. והא דקאמר לקמן ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה מי קתני בפני נכתב לשמה, הכי קאמר אף על גב דמסתמא כמו שאמר לשמה דמי, מכל מקום כיון דעיקר תקנתא משום לשמה הוה להו לתקוני דלימא הכי בהדיא, ואהדר רבה בדין הוא דקתני הכי כלומר דליתקון דלימא הכי.

7 הא דאמרינן: איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי. פירש רש"י ז"ל: למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו. ואינו מחוור דמי מנחא להו בכיסתא דאי אתי בעל ומערער שיהו אלו מצויים לקיימו. ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירים חתם ידן של עדים בין אינן מכירין. ועוד קשיא לי דאם אתה אומר דמסתמא בשלוחין המכירין קאמר, אם כן צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים, דאם לא כן מספיקא לא שרינן לה לינשא לכתחלה דדלמא אין מכירין, ואם כן אפילו אתיוה בי תרי לרבא נמי צריך לומר בפני נכתב או ידעינן, ודא ודא אחת היא אליבא דרבא ואם כן ליכא בינייהו אתיוה בי תרי. ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים דהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים מה שאין כן בחד, וכטעמא דאמרינן לקמן גיטין ה, א ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה והחתים את הגט בפסולי עדות, וכדאיתא בירושלמי פ"א ה"א וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים, אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, אבל בב"ד הוא חשוד לקלקל, שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים. והשתא דקא סלקא דעתך דרבה לית ליה דרבא אף על גב דבעלמא בעי' קיום שטרות, לא סבירא ליה כרבא ומשום עגונא הקלו ואוקמוה אדאורייתא לגמרי, דאפילו חד לא בעי אלא משום לשמה, כי היכי דאוקמוה לכולי עלמא אדאורייתא במביא בארץ ישראל כל שאין בו עוררין, ואי נמי במביא באותה מדינה אפילו במדינת הים.

8 אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש וכו'. וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכדכתיב ויקרא א, ה ושחט את בן הבקר וכמו שפירש רש"י ז"ל בחולין י, ב, והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חולין ט, א, איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא הכי קאמר אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, ושחיטה בידו לתקנה דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן חולין ג, ב, ואפילו מי שאינו מומחה ומוחזק, בידו לתקנו על ידי שלוחו, הלכך עד אחד נאמן עליה, וחתיכה ספק חלב ספק שומן אף על גב דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא. וא"ת התם מנא לן וי"ל נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בכתובות עב, א, ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם. יש לומר כיון דדמיה פוסקין ממילא וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.

9 והא דקאמרינן: הוי דבר שבערוה. חדא ועוד קאמר, כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה, ומשום דביבמות פח, א מספקא לן היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן אם מהימן אם לאו ואיכא מאן דאמר דמהימן, אמר הכא ה"ל דבר שבערוה, כלומר ואף כשתמצי לומר דאפילו היכא דאיתחזק איסורא מהימן, הכא שאני דהוה ליה דבר שבערוה ואין פחות משנים. וקשיא לי מדאמרינן ביבמות פז, ב מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות וכו', ומכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה, ליתא שם בגמ' ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה אלמא עד אחד מהימן, ואף על גב דמהדרינן התם ושקלינן וטרינן מנא לן ואסיקנא משום עגונא אקילו בה רבנן, מכל מקום הכא נמי מאי קשיא ליה דהכא דכותיה היא ומשום עגונא אקילו ביה רבנן. ושמא נאמר דהתם איכא למימר דמשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכדאמר רבי זירא התם פח, א, ואף על גב דאקשינן עליה לא לחמיר ולא לקיל ופרקינן אלא משום עגונא אקילו בה רבנן, לאו דחויי קא דחי' לדרבי זירא לגמרי אלא ודאי טעמא דר' זירא כדאיתיה איתיה, אלא טעמא הוא דיהבינא אמאי אקילו בה רבנן בתחלתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה, משום דבעיגונא אקילו. ומיהו אי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה אף על גב דמעגנא ויתבא לא מקילי' בה, אבל הכא דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה כדאיתא לקמן גיטין ו, ב, דינא הוא דלא נקל עליה בתחלתה. ומכל מקום לא מיחוור שפיר משום דבכולהו נוסחאי גרסינן התם אלא משום עגונא אקילו, דמשמע דטעמיה דרבי זירא אידחי לגמרי וכוליה טעמיה משום עיגונא. ויש לומר דהכא הוה סבירא ליה למאן דפריך הכי, דאין כאן קולא אלא אדרבא חומרא כדמקשי ואזיל האי קולא הוא חומרא הוא ואין כאן משום עגונא. ואי נמי יש לומר דהתם איכא לאקולי עלה משום דלא תיעגן, דזימנין דאי אפשר אלא בעד אחד או באשה או בשפחה דחזו דמית ליה בעל, ואי נמי חזו ליה אינשי טובא, מאן מוכרח ומאן מפיס דליתו וליסהדו תרי, אבל הכא איפשר ליה לבעל דלישלח ליה על ידי תרי וכשרין לעדות, והיינו דלא אקשינא התם האי קולא הוא חומרא הוא דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכדמקשי הכא, משום דהתם ודאי כשמתירין אותה לינשא קולא הוא דזימנין דלא ידע אלא חד אי נמי אשה ונכרי הויא עיגונא לעולם ומשום עיגונא הקלו להאמינם ולהשיאה.

10 הא דאמרינן: סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך. פירש רש"י ז"ל: משום דאיכא דמשכח ליה כתוב ועומד כגון שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ונמלך מלגרש. והקשו עליו בתוס' דלקמן בריש פרק כל הגט מוכח דאפילו רבה לא חייש להכי דלמא משכח גט ששמו כשמו אלא בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואם תאמר דהכא נמי משום דזימנין דאיכא תרי יוסף בן שמעון בעיר אחת, אם כן אפילו כי אמר בפני נכתב לשמה פסול לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי לקמן גיטין ג, א משום דבעי שיוכיח מתוך עדי חתימה אי זו מהן מתגרשת בו, וכדאיתא לקמן בריש פרק כל הגט גיטין כד, ב דתנן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן עלה בגמרא בע"ב קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה וכו', ואוקמיה אביי בעדי מסירה ור"א היא, אבל לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי אפילו גדולה לא יגרש בו. והא דתנן בפרק המגרש לקמן גיטין פו, ב שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כר"א, דאלמא לר"מ שפיר דמי ואף על גב דאינו מוכיח מתוך החתימה בהי מינייהו קא מיגרשא, פירש הר"י ז"ל: לההיא במשולשין בגט, אלא שהשליח אינו מכיר בשלוש האבות ומתוך כך יכול לגרש בו אליבא דר"מ. ומיהו הא אפשר דלא קשיא לרש"י ז"ל, דשמא הוא ז"ל סבור דאף לר"מ לא בעינא מוכח מתוך הגט, ואף ר"ת ז"ל כן סבר כמו שאני עתיד לכתוב כד, ב בד"ה אי בההיא דפרק כל הגט, ואפשר לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל במה שפירש בפרק המביא תניין לקמן גיטין כב, ב בגמרא אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדפתרא וחכמים מכשירין וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא. ועוד דההיא דשמותיהן שוין דנקט אפילו בשאינן שוין אלא שהשליח אינו מכיר איזו מהן רחל בת לבן ואיזו דינה בת יעקב. ור"י פירש כאן ורבנן הוא דאצרוך משום שלא יערער הבעל שהסופר כתבו להתלמד והחתים עליו הוא עדים שלא היה הוא והן בקיאין לשמה.