רשב״א על גיטין ס״ב

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על גיטין ס״א ע״ב רשב״א על גיטין ס״ג ע״א »

1 גיטין פתח ↗

הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן אָחִיו, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַסָּמָא: אֵין עוֹשִׂין חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטׇהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין עִיסַּת חוּלָּיו בְּטָהֳרָה; וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה, וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

2 גיטין פתח ↗

הָאוֹמֵר ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר.

3 גיטין פתח ↗

דִּילְמָא בְּ״הֵילָךְ״.

4 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אֹמֵר: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״; וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ מְגוֹרֶשֶׁת – אַלְמָא אַדִּיבּוּרָא דִידַהּ הוּא דְּקָא סָמֵיךְ;

1 אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פירש רש"י ז"ל מפני שכבר נטמאת החלה והכהן והכהן יסמוך על הגבל שסבור שהיא טהורה, והקשו עליו בתוספות אם כן היכי קתני אין עושין בטהרה ואיך יעשנה בטהרה אחת שנטמאת, ופירשו אפילו לא הוכשרו הפירות או אפילו לא נגע בהן עם הארץ דהשתא טהורה היא אפילו הכי אסור שמא נגע בה ויטמאנה דבשביל שכר מועט לא התירו לו אבל עושין כל עיסת החולין בטהרה כיון דשכרו מרובה משום כדי חייו דגבל התירו לו, ובשם רבינו חננאל ז"ל משום כדי חייו דגבל שיצטרך עם הארץ לעשות כל עיסתו בטהרה ויטול בנדפס: שכר הרבה ועל ידי כך יהיו הגבלים מוכנין לטהר טהרות בני אדם אבל אם יעשה חלתו בלבד בטהרה יהיה שכרו מועט ולא ימצאו כדי חייהן ילכו ויתעסקו במלאכה אחרת.

2 מתני': האומר התקבלי גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזור. ואף על גב דהתקבל כזכה שאני הכא שחוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא אם כן עשאתו היא שליח קבלה. וגרסינן בירושלמי: הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה.

3 גמרא: דילמא בהילך. והא דדחיק ומוקי מתניתין בהילך איכא למימר דדילמא משמע הוה שמיע ליה דאיכא מאן דתני במתניתין הילך, ואי נמי דבעי לאוקומיה למתניתין אפילו כרבי נתן דאית ליה האי סברא דהילך לאו כזכה ובהולך מודה, וקושטא דמילתא נמי משמע לי דהכין הוא, דהא מהדרינן לקמן לאוקומה למתניתין בהילך כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא, ועד כאן לא דחינן לה בהולך ורבי אלא משום דלא אשכח לה לרבי נתן דמודה בהולך אבל לבתר דאשכח ברייתא דמיפרשא דמודה רבי נתן בהולך מתניתין נמי בהולך מוקמינן לה כי היכי דתיתוקם ככולי עלמא.

4 אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי וכו'. הקשו בתוספות למה הוצרך להאריך בה כל כך לימא בשלמא אי איתמר משהגיע גט לידה מגורשת שמע מינה אדיבורא דידה קסמיך, ותירצו דניחא ליה למימר בכי האי גונא דמצינן למימר בין משהגיע גט לידו בין משהגיע גט לידה דאי משהגיע גט לידו אדיבורא דידה בנדפס: דידיה קא סמיך ואי משהגיע גט לידה אדיבורא דידיה בנדפס: דידה אבל אי הוה אמר כדפרישית לא הוה מצי למימר משהגיע גט לידו דזה אי אפשר דמאן משוי ליה שליח קבלה דתיגרש איהי בקבלתו. ויש מפרשים דמשום דאמרינן שמע מינה דאדיבורא דידיה בנדפס: דידה קא סמיך בעי איהי נמי למימר בשלמא אי איתמר איפכא שמעת מינה הכי דאדיבורא דידיה בנדפס: דידה קא סמיך.

« רשב״א על גיטין ס״א ע״ב רשב״א על גיטין ס״ג ע״א »