רשב״א על גיטין כ״ד

1 אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה. כתב הרמב"ם ז"ל הל' גירושין פ"ז, הכ"ד שהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה במגורשת ואף על פי שאין הגט מקויים. ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם שתקנו במקום קיום. וזה תימה שהרי שנינו בכתובות כב, א האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא ודאי מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה ואוקימנא מתניתין בנותן לידה בתנאי שתוליכנו לבית דין כדין שליח דעלמא ונאמנת. כנ"ל וזה ברור.

2 דאמר לה כי מטיא התם אנחיה אארעא. כלומר בשליחותי והדר שקליה והיינו דאקשינן הויא לה טלי גטיך מעל גבי קרקע, דאי משום תנאי כשר.

3 והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פירשו בתוספות דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

4 וכי מטית התם שוי את שליח להולכה וקבלי את גיטך. ואם תאמר והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא הוי שליח וכדאמרינן לקמן גיטין כט, ב ההוא דשדר גיטא לדביתהו אמרו ליה לא ידענא לה אמר להו הבייה לאבא בר מניומי ואיהו יהיב לה ניהלה אזל ולא אשכחיה יתיב ר' יצחק נפחא ור' אבהו ור' חנינא בר פפי ויתיב רב ספרא גבייהו אמר ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ליה וליתבי' ניהלה. אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, איכסוף, והכא נמי מאי שנא. לא היא, דהתם הכי פירושא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח שלא מדעת הבעל וכן פירש רש"י שם אבל הכא ברשות הבעל ובמצותו הוא שעושה שליח.

5 ואי בעית אימא דאמר לה הואי את שליח להולכה עד שמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונישוו שליח וליתבו ניהלך. לכאורה משמע דכיון דאדכר באיבעית אימא דהכא אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולא אדכר בלישנא קמא משמע דבלישנא קמא אין צורך לומר בשעת נתינתה לשליח בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו מן השליח, וזה תימה דבכל מקום משמע שבשעת שהגט יוצא מתחת יד שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן לקמן בפרק כל הגט גיטין כט, ב המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא שליח בית דין אני, ודחקו בתוספות דשמא כיון שיכול לתקן ולומר בשעת גירושין עדיף בשעת גירושין. ומן התימה אחר שיצא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנת בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דתניא לעיל גיטין ה, ב כיצד יעשה יטלנו ויחזיר ויאמר לה דהתם כיון שהוצרך לומר בפני נחתם ולא אמר כן מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו, אבל כאן שנגמר שליחותה והרי מטרתו לשליח אחד ובעלות הבעל היאך נאמינה משום שליחות והיא אינה שלוחה מעתה. ונ"ל לפרש דהכי על כרחין לישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי בי דינא אכולהו לשני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו. ותדע דאם תמצא לומר דלישני קמא לא סמיך אלישני בתרא כלל אם כן תימר דאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל לא בשעה שעושה שליח ולא בשעת גירושין וזה אינו דהא במתניתין ובלבד שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם קתני וכל מביא גט ממדינת הים צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא על כרחך צריכה היא לומר אלא שקצר כאן הלשון וסמיך אלישנא בתרא, וכיון שכן נאמר דהכי קאמר אי בעית אימא דאמר לה דאיהי עצמה תשוי שליח או תתנהו לבית דין ובית דין משווי שליח ובין כך ובין כך אימר קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם, דאף כשעושה היא עצמה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני בית דין כדתנ לקמן גיטין כט, ב דשליח שליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא בית דין כותבין לו את קיומו, ועוד דהא שליח גופו בשעה שנותנו לה הא אמרינן לעיל בפרק קמא גיטין ה, ב בפני שנים והוא והאשה עצמה צריכה שלשה משום קיומו של גט, ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה עשה שליח וללישנא בתרא אומר לה שלא תעשה היא שליח אלא נותנתו לבית דין ובית דין עושין לו שליח. כנ"ל.

6 גמרא: אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה יבמות קטו, ב גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין בנדפס: לכך, שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

7 גמרא: אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט בבא בתרא קעב, ב

8 ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו בכת"י: ממני, הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו.

9 אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו. אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין. והא דתנן לקמן בפרק המגרש גיטין פו, ב שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן בב"ב פרק גט פשוט בבא בתרא קסז, א כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא. ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל בנדפס: שותק. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.