רשב״א על גיטין ל״ה

1 ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה. כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' כו, א האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל. ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים טז, ב בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו. ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים נדרים כה, ב משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה. ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

2 כמי שנשבע באמת. כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.

3 ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן. אין בכת"י כל הקטע הזה. אין בכת"י.

4 אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין. פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא. אין בכת"י.

5 הא דאמרינן: מודה רב בקופצת. פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם קו, א כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה. והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.

6 אמר לה מזוני נמי לית ליך. מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.

7 הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי. איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה. ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.

8 הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד. לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים טו, א דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון בנדפס: דכיון דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך לה, ב דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.

9 הא דאמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים במקור: ברבים.נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר. כל הקטע הזה אין בכת"י.

10 תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה. דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה רב הונא דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך גיטין לו, א אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן. ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים. ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר נדרים סה, א במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים סה, א וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל. והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן. אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן גיטין מו, א דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין סוטה לו, ב דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

11 איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך. ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.