רשב״א על גיטין ט״ו

1 והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. כלומר וכיש אומרים הוה ליה למיפסק, רב יוסף מוקי לה בבריא והולך דידיה לאו כזכי. והא ליורשי משלח קתני וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואפילו בנותן מחיים ומת, תני יחזרו למשלח, והיינו כרבי יהודא הנשיא אלא דלהכי נקט רבי שמעון הנשיא ולא רבי יהודה הנשיא משום דרבי שמעון הנשיא עבד בה מעשה.

2 והילכך לענין פסק הלכה: קיימא לן דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה ואם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותן עד שיקבל אותו האיש את שלו, דקיימא לן כרב אף על גב דפליג עליה דשמואל דהא תניא כותיה דרב, וכל שכן זכה והתקבל, ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אלא אם אנסוהו והחזיר כעובדא דר' דוסתאי בר' ינאי, ואף על פי שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי בפירקין הלכה ה' אבל ההן דיכיל למקמה אגרמיה טבאות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין.

3 ובפקדון הולך כזכה. אלא מיהו יכול לחזור בו משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דאיתחזק נפקד כפרן אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכה, וכן נמי אי שליח גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא נמי איהו נמי מפקיד ליה אף על גב דלא הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר שהרי עכשיו אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

4 ובמתנה הולך לאו כזכה. דקיימא לן שליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה אף שליח מתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והילכך אמר לו הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כלומר שמת יחזרו למשלח, ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח, אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן.

5 ובשכיב מרע אפילו במה שהוא מצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך הולך דידי' כזכה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא, דאין זכיה למת.

6 מתני': אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. ואיפליגו עליה בגמרא טז, א אי בשאין גט יוצא מחמת יד שניהם ולכולי עלמא בין לרבא בין לרבה, או אפילו בגט יוצא מחמת יד שניהם וכטעמי' דרבה ובגמרא פרישנא לה.

7 אלא אמר רב אשי חציו אחרון. ואפילו לרבא לעיל גיטין ג, א דלא בעי בפני נכתב אלא משום איחלופי, לא סגי בחציו אחרון דכתיבת טופס לא חשיבא להו לאינשי ואכתי אתי לאיחלופי, ואפילו לרב אשי דאמר לעיל גיטין ו, א אפילו בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי, מכל מקום בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן כתב ר"ח ז"ל אבל בתחלתו אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא כשמעתיה. ע"כ.

8 דאמר רבא אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול. משום דאם הוא לבדו אמר ידעתי אינו כשר עד שיאמר בפני נחתם. והא דאתקיף עליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבוריה, פי' כוליה דיבוריה שהתחיל לומר קאמר דהיינו בפני נחתם שאמר בחתימת הראשון, ושלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש כאן ובשמעתא קמייתא דמכילתין ג, א בד"ה הכי גריס רש"י ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

9 אלא אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול. וקשיא לן, לרב אשי גופיה איכא למיפרך כפירכיה מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ואילו אמר אני הוא עד שני פסול. ותירץ ר"י ז"ל בתוס' כאן דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות על חתימתו, ומיהו נוגע ממש אינו והיינו דקא נסיב טעמא בגמרין משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. ואינו מחוור, דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים, ועוד, שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן כתובות כא, א דאמר רב יהודא אמר רב צריכין שנים מן השוק להעיד עליו ואסיקנא דאי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ולא מחזקינן לה כנוגע בעדותו, אלא אם כן תאמר דהתם שאני דאיכא אחרינא בהדיה וצריך עיון.

10 אלא דקא משי חדא חדא ידיה והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות. כך היא שנויה בספרים שלנו, ופירש רש"י ז"ל דבעייה כגון דמשא חדא ידיה והדר משי לאידך, ופשיט ליה מדתנן הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מהדא מתניתין דילמא מתניתין כגון דמשא להו בבת אחת חדא בשטיפה וחדא בנטילה אבל בזו אחר זו לא, ודוחק הוא לומר דכל דלא משי מחד כלי בבת אחת כנוטל בזה אחר זה דמי. ועוד, דאם איתא אידך מתניתין איבעיא ליה לאיתויי דקתני התם במסכת ידים פרק שני משנה ג' נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דמשמע שפשפה בחברתה טמאה הא לא שפשפה טהורה. ור"ת ז"ל גריס מובא בתוס' נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מהני, וכן מצאתיה במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מצרפת כגירסתו של ר"ת ז"ל, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בחולין קז, ב תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ובעינן למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה, ואמרינן נמי ביומא ל, א נוטל ידו אחת ונכנס, ומתניתין דמסכת ידים דמייתינן הכא תרתי קא משמע לן חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אף על פי שאין בה באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תנינן לה התם פ"ב, מ"א נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, ונפל ככר של תרומה טהור רבי יוסי מטמא, נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור, כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שתי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת גדולה ידיו טמאות אלא אם כן יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידיו. וכן דעת רבינו תם ז"ל.