רש"ש על שבת ט״ו

1 גמרא הלל אומר לסמוך ושמאי כו'. בתוס' דחגיגה מוכח להדיא דגירסתם היה שמאי קודם להלל וכהגי' שלפנינו שם במשנה והגרי"ף והגרע"א לא העירו בזה:

2 רש"י ד"ה פוסלין. ואפי' המשיך כו'. ל"י למה נקיט המשיך אפי' הטיל נמי דהמשכה קילא עיין תמורה יב:

3 רד"ה לסמוך. פלוגתא כו' גבי מביאין נו"נ. הלא תנאי פליגי בזה ועולא וראב"א ס"ל דלכ"ע אין קריבין ביו"ט ביצה יט ואולי משום דסתמא דמתני' חגיגה ז: דשלמים דנו"נ קריבין ביו"ט וכדעת התוס' שם ד"ה עולות ועמש"כ בס"ד:

4 תוס' ד"ה שמאי. בירושלמי מפרש כו'. ק"ל טובא חדא דל"ד מדת שמאי והלל דהיא מדה מדברית למדת חכמים דהיא ירושלמית. ב' דליפלגי בעלמא בשיעור מנחה דהיא עשירית האיפה דלשמאי והלל עשירית מלבר. ג' ליפלגי נמי בנסכים בשלישית ההין וברביעית ההין דליהוי מלבר. ד' דא"כ חצי ההין תאמר נמי שהוא מלבר ויהא הין שלם וע"כ לא פסקינן ב"מ נד דחומשא מלבר אלא משום דכתיב חמישיתו עליו כדאיתא שם בברייתא אליבא דר' יאשיה ואנכי למיעוט בקיאותי לא מצאתי זה בירושלמי והראב"ד בפירושו בריש עדיות כ' זה מדנפשיה:

5 תוד"ה אתו כו'. דאכלי זכוכית לא שורפין כדאמרינן לקמן כו'. לכאורה יש לדחות דהתם ר"ל דיוסי ויוסי שהם לא גזרו תחלה על כלי זכוכית רק לתלות לא גזרו על פשוטיהן כי היכי דליהוי היכרא דלא לישרף ואח"כ רבנן דפ' שנה אף דגזרו גם לשרוף מ"מ לא רצו להוסיף טומאה על פשוטיהן אלא כדקאי קאי:

6 מש"כ הרש"א דלא שייך גבי ארץ העמים לגזור במקדש דלא שכיחא להביא גושא למקדש כו'. הן גם ידים לא גזרו במקדש אבל לקדש גזרו וה"נ שייך גבי גוש ארץ העמים להביאו לירושלים ושייך למגזר שיטמא לקודש. ומש"כ בא"ד כיון דסתמא אמר כו' משמע ליה דגזור לשריפה תמוה דאדרבה דהא כלי זכוכית אינה אלא לתלות ולכן דברי מהרש"ל מוכרחין:

7 תד"ה על ספק. מש"כ המהרש"א דעל ספק טומאה ברה"י לא היו שורפין תרומה וקדשים. בסוגיא דריש נדה ובתוס' שם מבורר דכודאי טומאה היא ושורפין עליה :