רש"ש על שבת ק״ב

1 תוס' ד"ה אלא. ואין ר"י יודע כו'. ולעד"נ דמשום סיפא תחלתן זדון וסופן שגגה פטורין איצטריך. דל"ת דוקא במעביר פטור. כיון דחצי מלאכה דהיינו עקירה נעשה בזדון. אבל חבורה דכולה נעשית בשגגה ה"א דמחייב ועד"ז נאמר לתירוצא בתרא דרבא:

2 תוס' ד"ה מכה בפטיש. וא"נ לר"י כו' ולא שביק תנא כו'. והתוי"ט תי' דבהווה עכשיו באה המשנה לאשמעינן ויש לו ראיה כו' יותר ה"ל להביא מהא דחשיב בא"מ בפ' כ"ג האופה במקום מבשל שהי' במשכן ומפרש בגמרא שם דסדורא דפת נקיט. ופי' הר"ן משום דשכיחא. אבל כוונת התוס' הוא דלפירש"י אינו אלא תולדת מכה בפטיש שהיה במשכן. ואיך שביק האב ונקיט התולדה. וכש"כ למאי דמשני בגמ' אליבא דשמואל וריו"ח אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י דה"ק המסתת שהוא חייב משום מב"פ. דמשמע ודאי שהוא האב משא"כ אופה וכן הני דהביא תוי"ט המה ג"כ אבות ממש עי' בפירוש הרמב"ם במשנה דאבות מלאכות בפרק כ"ג:

3 והנה לפר"י מוסיף רשב"ג אף המכה על הסדן. ולפירש"י בפ' כ"ג צ"ל דמוסיף אף בשעת מלאכה וכ"מ בפירושו בגמ'. ודלא כגי' הרי"ף ברשב"ג בשעת גמר מלאכה. והר"ן בפרק כלל גדול נמשך אחר גי' הרי"ף ולכן הקשה מזה על פירש"י דשם. ולפלא איך לא הרגיש שרש"י לא גריס כן:

4 רש"י ד"ה בבירתו. מקפיד כו' אם מגונה הוא כצ"ל: