חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא י׳ א

1 א"נ טעמא דהניחה מגולה וכו' עיי' ר"ש שם במתני' שכ' אין דרכו של אדם לגלות כלל במקום דשכיחי שרצים וא"כ אזדא לי' הוכחה קמיתא דשאני התם דאין אדם מגלה כלל ודלא כפי"רשי דאיכא לספוקי נמי באדם. ומשו"ה קאמר א"נ, וא"כ ר"שי פי' אליבא דלישנא קמא, והר"ש מפרש כלישנא בתרא, ובזה י"ל דברי מג"א סי' תל"ד סק"ד, ועיי' בחק יעקב, ואפשר בגוני דחמץ דאיכא למיחש טפי לשרצים גם לישנא קמא מודה דאין דרכו של אדם לגלות כלל.

2 אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו' שיטת רמב"ן דלרב הונא פסולה אפי' בנאבד הסכין וכ' רשב"א דמודה רמב"ן דלדינא דקיי"ל דהלכתא כר"ח בשבר בהי עצמו' ה"ה דנאבד נמי כשר ולא אמרה אלא לר"ה, והעלה הרשב"א דאוקמתא דרב אשי בריש מכילתין כדרבא דמומר בודק סכין היינו להלכתא אבל לר"ה לא בעי מומר בדיקת סכין בתחלה דהרי ע"כ צריך לבדוק אחריו, ושמעתי מהמופלג מ' זלמן ליב ני' דהיינו דפריך הש"ס לעיל בשמעתא קמיתא רבא מ"ט לא אמר כשמעתין ופי' תו' דה"ל לאוקמא מתני' קמיתא במומר, והיינו טעמא דקפיד הש"ס בהכי משום דמתני' בתריתא תנן סתמא הכל שוחטין ותו לא מידי ואיכא למטעי דהכל מומרי' שוחטי' אפי' בלא בדיקה בתחלה וכר"ת דבדיקת סכין מאן דכר שמי' בהך מתני' משו"ה עדיף לאוקמא קמיתא במומר דשם מפורש ואם שחטו שחיטתן כשרה דע"כ יתפרש ואם שחטו המומרי' בלא בדיקת סכין בתחלה יבדקנו אחריו וכשר, ואסיק הש"ס אה"נ רבא מוקי לקמיתא במומר ובתריתא בכותי ולדברי אביי קאמר ולי' לא ס"ל, ומיושב בזה דקדוקו של פני יהושע ז"ל דאמר רבא לקמן חדא בכותי וחדא במומר וה"ל למימר קמיתא במומר ואידך בכותי והא"ש דלא נחית לפלוגתא דנהי דלר"ח למאי דקי"ל רישא במומרי' מ"מ לר"ה ע"כ נהפוך הוא ע"כ מסתם קסתים לי' חדא בכותי וחדא במומר לכל חד כדאי' לי' ודפ"חח:

3 אע"פי שנתעסקה באותו המין כל היום כלו וכו' עד שיאמר ברי לי וכו' כ' תוס' לחד תי' דהכא לטהרות מחמרי' טפי דאע"פי שחפפה סמוך לטבילה לא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי, וצ"ע א"כ מאי מקשה אדר"ח דלמא לחולין לא בעי כלל אפי' חפיפה סמוך טבילה ואפי' לא נתעסקה באותו המין, דאע"ג דרבא אמר להדי' בנדה דאי לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, מ"מ היינו מימרא דרבא אבל אינו לא משנה ולא בריתא ולא תקשי מני' לרב חסדא וי"ל דהא פשיטה להש"ס דאין להחמיר בטהרות כולי האי, דהא ק' הש"ס אמסקנא קאי דמתיר ר"ח אפי לא שבר בה עצמות כמ"ש רשב"א. והיינו מדנקיט סתמא השוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא הזכיר שבר עצמות שמע מינה ר"ח מתיר אפי' לא שבר כמ"ש רשב"א וא"כ כיון דר"ח מתיר בהא ואוקמא לסכין בחזקת בדוק אע"ג דעסק בחתיכת עור בין בדיקת סכין לחתיכת סימנין מ"מ מכשיר, אפי' לא שבר עצמות אח"כ, א"כ ממילא דמדינא טהורה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה דהרי עכ"פ כיון דחפפה רחוק מן הטבילה לא גרע מבדק הסכין וחתך עור קודם פגימת סימני', והי' לנו לטהר ה"נ ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, וא"כ לא יתכן להחמיר בטהרות אפי' חפפה סמוך לטבילה וגם נתעסקה באותו המין אח"כ כולי האי לא מחמרי' ושפיר פריך.

4 ובזה אש"נ מה שקשה לכאורה למאי דלא קיי"ל כר"ח בשבר בה עצמות וע"כ דלית לן הך סברא דסכין איתרעי בהמה לא אתרעי ולית לן הך ס"ס דהתוס' וא"כ מאי דמקלינן בשבר בה עצמות כר"ח היינו משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי דאי, א"כ יקשה עלן הך בריתא דטבל ועלה דאין לומר סכין איתרעי ושרי' מכח ס"ס א"כ אפי' בלא שבר נמי, ודוחק לומר דבלא שבר עצמות ליכא אלא ס"ס לחוד לא מקלינן ודוקא בצירוף שניהם. דלא משמע כן מהתו' ועפ"י מ"ש מהרש"א. ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דבלא שבר אסור מדינא ורק בשבר לא קשה מידי מבריתא, דמשום חומרא דטהרות מעלינן קצת דרגא לאסור אפי' נתעסקה באותו המין ואפי' חפפה סמוך לטבילה עד שיאמר ברי לי'.

5 והשתא לפ"ז רבא דאמר התם אם לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול מיירי בלא נתעסקה באותו המין, אבל נתעסקה טהורה אפי' לא חפפה דה"ל כשבר עצמות דכשר אע"פי דחתך בעור בין בדיקת סכין לפגימת סי' דה"ל כחפיפה רחוקה, ורבא הא מיירי לבעלה ולא לטהרות, והן הנה דברי רשב"א בתה"א דמייתי בטי"ד סי' קצ"ט ופסקו בש"ע שם סעי' י"א ובבאר הגולה צווח כי כרוכי' משמעתין וגם הש"ך האריך בזה ולפי הנ"ל ניחא:

6 והא הכא דודאי טבל ספק הי' עליו לפי הענין ה"ל לומר הא הכא דודאי נתעסק באותו המין, דהוא דומי' דודאי שבר עצמות או דהי' לו לומר גם לעיל דודאי שחט ונימא דקרוב לודאי שחט במ"ש תוס' גבי ודאי טבל, אבל הנלע"ד דלא הומ"ל קרוב לודאי שחט כיון דבשעה שפגע בסימני' כבר הי' ספק אצלינו מפני שעבר העור ואפשר שנפגם. מש"אכ בשעה שטבל הי' אצלינו ודאי שטבל דמ"הת ניסק אדעתן שיהי' עליו דבר חוצץ. ומשו"ה אמר לעיל עצם ודאי פוגם ור"ל דהך עצם ששבר עתה ודאי לנו שגרם פגימה, דממ"נ אי לא נפגם בהעור א"כ ודאי דנפגם בהעצם. ואי נפגם בהעור, א"כ השתא עור הרך גרמה פגימה בהסכין ההוא מכ"ש שנתגדלה הפגימה ע"י עצם הקשה, נמצא העצם הזה ודאי פעל פעולת הפגימה, והעור ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוה זה כמו ספק ודאי גבי ספק ויבם וזה לא שייך גבי דבר חוצץ דאע"ג דנתעסק באותו המין כל היום אפשר שלא נתלכלך כלל ובין חפיפה לטבילה נפל עליו דבר חוצץ ולאו אדעת' משו"ה לא הול"ל ודאי נתעסק וכו':

7 סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ע"מש תוס' דהוה כס"ס ואפי' להסוברי' דהיכי דאתחזק איסורא לא מהני ס"ס והכא בהמה בחזקת איסור עומדת מ"מ איכא נמי חזקת בדוק דסכין אע"ג דפגומה לפנינו ה"נ איתרע חזקת איסור דבהמה דהרי שחוטה לפנינו, ומשו"ה מועיל מאי דהוה כס"ס. ואמנם אנן לא קי"ל כר"ח בלא שבר בה עצמות משום דס"ל עור ספק פוגם וא"כ אזדא לי' חזקת בדוק דסכין, ונשארת חזקת איסור דבהמה ולא מהני ס"ס ובזה הרווחנו לסלק ק' הט"ז על האגודה ופסק רמ"א סי' א' בשוחט שנטל קבלה ושכח דאמרי' השתא איתרע וכל מה ששחט עד עתה כשר מכח ס"ס שמת לא שכח עדיין אז, ואת"ל שכח כבר, מ"מ שמא שחט שפיר ואע"ג דאתחזיק איסור בבהמה מ"מ מועיל ס"ס כיון דאיכא נמי חזקת לימוד דהשוחט שנטל קבלה, אע"ג דאיתרע לפנינו הא בהמה נמי איתרע איסור שלה שהרי שחוטה לפנינו ואולי לזה נתכוון בנה"כ שם ע"ש.

8 נשמטה הגרגרת וכו' פירש"י הרי נטרפה עכ"ל ס"ל דשמוטה הוה טריפה וכמ"ש תוס' לעיל ט' ע"א ד"ה כולהי תנינהי ע"ש. וצ"ע לפ"ז אמאי הוה זה ספק בשחיטה ומיהו לשיטת רש"י דס"ל דחזקת איסור דבהמה לאו משום אינה זבוחה אלא משום אמ"הח ומתחזק מאיסור לאיסור א"ש נמי דכל שאירע ספק טריפות קודם שחיטה ה"ל מוחזק מאי' לאי', אבל להסוברי' דחזקת אי' שאינו זבוח קשה דהא טריפה ה"ל שפיר זבוח וא"כ אמאי הוה פסול בשחיטה וגם דברי ר' יונה שבר"ן צ"ע ע"ש:

9 כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לפ"מש רשב"א בשיטת רש"י אליבא דר"ח דתלי' במפרקת היינו בנגע בו אבל ספק נגע ספק לא נגע לא תלי' לקולא והבין רשב"א דס"ל לרש"י עצם מפרקת נמי ודאי פוגם וכו' וקשה א"כ נימא כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע ונמצא פגומה, אבל האמת יורה דרכו דרש"י נמי ס"ל שמפרקת לא פגמה טפי מעור כמ"ש רש"י בשמעתן ומ"מ תלי' לקולא משום דאי' לי' חזקת בדוק אך כל זה בנגע אבל ספק לא נגע ה"ל ס"ס להחמיר אולי לא נגע כלל ואת"ל נגע במפרקת אולי נפגם בעור דהרי עור ומפרקת שווים הם לענין פגימה והשתא לא מצי למימר כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע דא"כ אין הטעם משום ס' בשחיטה דפסול משום חזקת איסור בלא"הנ כיון דאיכא ס"ס להחמיר כנ"ל, וע"כ הוצרך לומר לאתוי' ספק שהה ס' דרס וק"ל.