חידושי חתם סופר על חולין י״ב

1 אי דידע דגמיר למה לי ראה וכו' אי דלא ידע אי גמיר לימא רוב מצויין וכו' יל"ד דה"ל למיכלל בק' א' אי דידע דגמיר א"נ לא ידע אי גמיר אי לא גמיר למה לי ראה אלא מכאן ראי' לשיטת הגאונים דאי לא ידעינן אי גמיר אע"ג דרוב מצוין מומחים מ"מ אי איתי' קמן צריך למבדקי' ואפשר נמי צריך למרדף אבתרי' וא"כ ליכא לאקשויי למה לי ראה דצריך וצריך כי דלא בעי' למבדקי' אח"כ ולא קשה אלא על הדיעבד אי לא ראה שחיטתו אסורה אמאי אסורה נימא רב מצויין מומחין. אבל בידע דגמיר ק' נמי למה לי ראה ומשו"ה לא מצי למיכללי' בחדא מחתא ומכאן ראי' לשיטה זו:

2 ואי דידע דלא גמיר פשיטא פירש"י דראה מותר. ודעת ר' ברוך שבהג"א לעיל דבידע דלא גמיר אין ליתן לו לכתחלה על סמך אחרים רואין אותו מדאמרינן לעיל אלא שאין מומחין בבודקין אותו סגי ולא אמר בקיצור מאי ארי' אם שחטו ואחרים רואין אפי' לכתחלה נמי אלא ע"כ לכתחלה לא. ופירשו יש"ש הטעם משום אחרים יתנו לו לשחוט בלי עע"ג כמ"ש ר"ת בחשו"ק. ורמז עליו הש"ך סי' א' סקט"ו ע"ש. ואני אומר אי משום הא לא ארי' די"ל לעיל בס"ד דאין רוב מצוין מומחין הרי קמן דנגשים אל השחיטה אעפ"י שאינם מומחים א"כ חיישינן שמא יבואו לשחוט בלא עע"ג ע"כ לכתחלה אסור אפי' באחרים רואין. אבל למאי דקיי"ל רוב מצויין מומחין ופירש"י בשמעתין ד"ה מומחין הם שאלו לא הי' מומחה לא הי' שוחט עכ"ל נמצא חזקה זו על כל הניגש אל השחיטה או שום מצוה מומחה הוא א"כ בידע דלא גמיר מצי למשבק לשחוט באחרים רואין אותו לכתחלה וליכא למיחש שיתנו לו לשחוט בלי עע"ג דהא איהו לא ישחוט דמי שאינו מומחה אינו שוחט:

3 אבל נ"ל טעם אחר משום דלא ברירא כל כך דאחרים הרואין יכלו להשגיח ונהי רוב פעמים משגיחים שפיר מ"מ לכתחלה אין לסמוך על זה וכעין שפירש"י בחשו"ק מיהו רש"י פירש כן משום דמועדים לקלקל משמע פקח לא חיישינן אך לר"ת מפרש שמא יקלקלו אפי' להשליך לכלבים אין מוסרים לחשו"ק א"כ י"ל לפקח מעלי' דרגא נהי דמוסרין להשליך לכלבים אבל לשחוט לאכילה באחרים רואין לכתחלה לא:

4 ויש ליישב בזה ק' תוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה דליתי' קמן וכו' ע"ש ומה שישבתי בזה לעיל. וכעת י"ל דהא בבכורות כ' ע"ב הקשו תוס' ארוב מצוין מומחין נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותי' רוב מומחים הוה כמו ספרי דדייני מגמר גמירי ע"ש. וא"כ תינח רוב מומחין דהוה כמו רובא דרובא אבל אחרים רואין הוה רק רובא בעלמא ומיעוט פעמים אין השגחתן מעליא אין ברור כל כך דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ לא ברירא לש"ס לעיל לומר דידעינן בי' דלא גמיר אלא מוקמי' דליתי' קמן. אך בשמעתין רב נחמן הא לית לי' סמוך מיעוטא לחזקה ר"פ האשה בתרא משו"ה תי' התם בדוחק לחלק בין כרת ללאו ע"ש א"כ לדידי' פריך שפיר אי דידע דלא גמיר פשיטא דראה כשר ודלא ראה פסול:

5 חזקה שליח עושה שליחותו. אין זה דומה לדעירובין ל"ב ע"א התם מסופק אי נעשה השליחות כלל אך הכא הרי נעשה המעשה אך הספק אי השליח עשה שליחותו או אחר עשאו. והנה במאי דאר"נ שמא אחר שמע ותרם צ"ע מה בכך כיון ששמע שרצון בעה"ב ששליח יתרום בעבורו ואינו רוצה לעשות המצוה בעצמו וחזקה שליח מתעצל ואינו עושה שליחותו והלך זה וזרז עצמו וזוכה לבעה"ב וה"ל כשליחו מטעם זכי' שהוא מטע' שליחות ואמאי אין תרומתן תרומה ועיי' בי"ד סי' של"א ובש"ך סקנ"ח וצ"ע. וצ"ל ר"נ לא ס"ל זכי' מטעם שליחות וכן משמע קצת רפ"ב דקידושין. והוא פלוגתא דאמוראי בגטין פ' האומר. אבל מ"מ לדינא צ"ע נימא אפי' שמע אחר ותרם שפיר קא תרם מטעם זכי'. וי"ל אכתי איכא למיחש שמא התורם יהי' מי שיהי' אפי' השליח עצמו שמא לא גמיר נהי שמצא שיעור תרומה ושיעור מעשר מונחים בצד הכרי שמא עדיין לא קרא שם או קרא שם לזמן כמו בלגין של טבול יום וכדומה. ור"נ הומ"ל הך חששא אלא עדיפא מיני' קאמר:

6 ובזה י"ל שיטת הטוי"ד סי' של"א דכ' לרבינו שמשון ס"ל הלכה כרב ששת חזקה שליח עושה שליחותו היכי דאיכא מכשול למשלח. אבל בשמעתין מודה רב ששת כיון דליכא למיחוש למכשול למשלח כמבואר בתוס' בעירובין ע"ש. ועפ"ז כ' הטור דאם לא מצא תרום אין חזקתו תרום דהא רב ששת מודה בשמעתין ואי מצא תרום חזקתו תרום. ורבים תמהו עליו כיון דרב ששת מודה היכי דאין מכשול אין שליח עושה שליחותו א"כ אפי' מצא תרום נמי לא ולה"ל ניחא. דלרב ששת ליכא למיחוש שמא השליח תרם ולא גמר תרומתו ז"א דא"כ יתן מכשול להמשלח וחזקה עשה שליחותו לגמרי רק למיחש שמא לא תרם כלל ושמע אחר ותרם לזה י"ל זכי' מטעם שליחות ותרומתו תרומה ממ"נ:

7 מ"ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית וכו' וקשה בעיני לומר דפליגי במציאות אי אדם חושש לסרחון בבית או לא ובודאי רוב בני אדם אינם משליכין אלא באשפה שבשוק ומ"מ מיעוטא איכא דבמקרה והזדמן משליכין בשוק בלא אשפה או באשפה שבבית. והשתא הכא איכא תרי רובא רוב בהמות אינם מתנבלין ע"י מומחה המצוים אצל שחיטה ואי מתנבלת הלא רוב בני אדם אינם משליכין בשוק או באשפה שבבית. וע"כ יש לתלות באבדה וברוב מצויין. אך לעומת זה איכא רובא לריעותא רוב בני אדם אינם אובדין מה שבידם ואיזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו וסברא זו כ' תוס' בפ' לא יחפור. וא"כ יש לתלות שהוא ממיעוט נבלות והאיש הוא ממיעוט שהשליך באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה ובהא פליגי ר' יהודה ור' חנינא בנו של ריה"ג כנלע"ד:

8 והנה הרמב"ם פסק כר' יהודה נגד ר' חנינא בנו של ריה"ג ולא חשש למעשה רב דפ' אלו מציאות דעבדי עובדא כר"ח בנו של ריה"ג. ולפע"ד להאי לישנא דרוב גוים א"כ לכאורה י"ל כ"ע מודים דאזלינן בתר רובא דאיתי' קמן היינו רוב גוים ובודאי מרוב גוים הוא. וכיון שמרובא גוים א"כ בודאי נאבד דגוי אינו משליך נבלה שנתנבלה בשחיטה אע"ג שרוב בני אדם אינם אובדים מה שבידם וי"ל ממיעוט ישראל הוא שהשליך נבלה. מ"מ האי רוב בני אדם אינם אובדי' הוא רובא דליתי' קמן ורוב גוים בעיר הוה רובא דאיתי' קמן ומוטב דניזל בתר רובא דאיתי' קמן עפירש"י בקידושין פ' ע"א וא"כ לפ"ז י"ל ר' יהודה נמי מודה התם ואתי' האי עובדא אפי' כר' יהודה. ואמנם הש"ס התם לא קאמר הכי משום דשמעינן לר' יהודה דלא עדיף לי' רובא דאיתי קמן במס' מכשירין בתינוק המושלך במקום דרובא דאיתי' קמן ישראל מ"מ אזיל ר' יהודה בתר רוב משליכין דליתי' קמן ע"ש משו"ה לא מוקי התם כר' יהודה. אבל למאי דקיי"ל התם כת"ק במס' מכשירין דאזלינן בתר רובא דאיתי' קמן וא"כ ה"נ אי רוב גוים נינהו אפי' אי ס"ל הכא כר' יהודה מ"מ שרי התם ונהי דלהך לישנא דברוב ישראל הוה מ"מ כיון דפליגי לישני הדרן לכללן הלכה כר' יהודה במקום ר"ח בנו של ריה"ג דהוה מארי דתלמודא טפי:

9 אבל באשפה שבשוק מודים לי' ונראי' וכו' משמע דגרסינן נמי ונראין דברי ר"י לר"ח בנו של ריה"ג בבית בלא אשפה וממילא פליגי במאי דביני וביני והיינו אשפה שבבית ושוק בלא אשפה. אבל רש"י נראה דלא גרס כן ומפרש נראה דברי ר"י לר"ח באשפה שבשוק ודברי ר"ח דפליג המה באשפה שבבית אמורים ולא נזכר מה שנראה לר"ח מדברי ר' יהודה. ואין מבואר שוק בלא אשפה מה יאמרו בה הני תנאי. ולפ"ז ודברי ר"ח בבית נמשך אאשפה שהזכיר בדברי ר' יהודה שדברי ר"ח אמורים באשפה שבבית:

10 אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה. כבר כתבתי לעיל במתני' מה שנלע"ד ביישוב דברי רש"י ז"ל ואמנם שיטת ר"ת ז"ל דאין מוסרין להם להשליך לכלבים ומסיימו בה תוס' במתני' דבאין אחרים רואין אותו מיירי. אך בפסקי תוס' ובקיצור פסקי הרא"ש כ' להדיא אפי' אחרים רואין אותו וכ"כ רי"ו להדיא בתחלת ה' שחיטה והש"ך ס"ק כ"ו לא הביא פסקי תוס' ורא"ש אלו. והב"ח כ' הטעם דלמא אתי למיכל משחיטה זו ושכן משמע מתוס' ג' ע"ב סוף ד"ה בודק וכו' דלמא משתלי ואכיל כמ"ש ר"ת גבי חרש וכו' ע"ש ומזה דן הב"ח אפי' גדול דלא גמיר אין מוסרין להאכיל לכלבים אפי' עע"ג שמא יאכלו משחיטה זו. והוא תמוה א"כ לא ישחוט שום מומחה להאכיל לכלבים שמא יאכלו משחיטה זו מה"ת ניחוש שגדול העע"ג החשו"ק לא יאכיל הנבלה לכלבים ויכשלו בו בני אדם ומכ"ש פקח דלא גמיר ששוחט להאכיל לכלבים אפי' אין עע"ג. אבל אם כוונת תוס' כדברי ב"ח יש לפרש שיאכלו משחיטה זו. פי' נהי מה שמסרו אחרים לחשו"ק הוא רק לכלבים דהרי רוב מעשיהם מקולקלים והאחרים הרואים יראו בודאי שקלקלו כרוב מעשיהם. ועל כרחך לא מסרוהו להם מתחלה אלא להאכיל לכלבים מ"מ חיישינן שמא יארע ששחטו שפיר ויאכלו הרואים משחיטה זו ששחטו שפיר ושחיטה מותרת הוא. ומאחר שראו שמסרו להם לכתחלה ואח"כ אכלו מהם יאמרו שמותר למסור להם בעע"ג אפי' לאכול וימניהו אותם על השחיטה ע"י עע"ג וזה אסור. וז"ל רבינו ירוחם חשו"ק לא ישחוט וכו' ופי' אפי' להתלמד ולהשליכו לכלבים אין מוסרין להם לכתחלה אפי' אחרים עע"ג שמא יאמרו הרואין אותם שחיטתו כשרה ויבואו לאכול ממנה עכ"ל ויש לפרש לשון זה ג"כ על כוונה הנ"ל שמא יאמרו הרואי"ם אות"ם פי' אותן שעע"ג יאמרו יפה שחט ושחיטה זו מותרת היא ועי"ז יבואו לאכול מהם לעולם והלא אין מוסרים להם חולין לכתחלה אך יותר נראה ברבינו ירוחם כיון שכ' בתחלת דבריו אין מוסרין להתלמד ולהאכיל לכלבים פי' דמסתמא משום כלבים לא צריך שחיטה ובנחירה סגי אך משום להתלמד מוסר להם ולבסוף יאכילום לכלבים אבל עיקר כוונת המוסר להם הוא להתלמד ויאמרו אחרים הרואים אי לאו דאחר שלמדו ואיתמחו והי' שחיטתו כשרה לכתחלה לא ילמדו אותם כי מה בצע בלימוד הזה ועי"ז יבואו אחר זמן לאכול משחיטתם. אבל למיחש שיבואו לאכול משחיטה זו שנתנבלה לא נ"ל. עיי' לקמן צ"ד ע"א אמאי תשה' איסורא ועיי' מס' ע"ז י"א ע"א ובתוס' ד"ה עיקור וכו'. עיי' לקמן פ"ה ע"ב צא וטרוף צא ונחור אמר לי' ע"ש:

11 והלכה ושחטה כדרכה. מדלא אמר ושחטה דרך הליכתה רמז לן שהלכה וגם באה בחזירתה מן הכותל וה"ל ההבאה כח שני מכח גברא ואפ"ה כשר לר"נ ועדיף מכח שני דלקמן י"ו ע"א ועיי' ש"ך סי' ז' סק"ג:

12 הלכה כר"נ דחולין לא בעי כוונה וכ' תוס' לחלק בין אחרים רואין לעע"ג דמזהירו ומלמדו פי' ואי ס"ד דחולין בעי כוונה הו"ל למשנתינו למיתני וכלן ששחטו ואחרים עע"ג אע"כ לא בעי כוונה. והנה המרדכי והג"א מייתי י"א דס"ל דנהי דלא בעי כונה מ"מ גם לענין השגחת שהי' ודרוסה עדיף עע"ג מרואים אותו וא"כ מדלא קתני דיעבד אלא באחרים רואים י"ל בעע"ג אפי' לכתחלה שרי לא משום כונה אלא בהשגחה פרטית על עסקי שחיטה ומרדכי דחה א"כ לעיל ג' ע"א דפריך בכותי עע"ג שוחט אפי' לכתחלה דלמא עע"ג משגיח טפי משא"כ אחרים רואין אע"כ אחרים רואין היינו השגחה גמורה רק שאין מלמדין לשמה. וזה אינו ענין לכותי ועוד דממ"נ כיון דאחרים רואין כשר בדיעבד ש"מ לא בעי כונה לשחיטה א"כ מה יוסף תת עע"ג מאחרים רואין. והנה ג' ע"ב בברייתא שחיטת כותי מותרת במד"א בישראל עע"ג דחיק ש"ס יוצא ונכנס עע"ג קרי לי' לא הו"מ לשנויי דברייתא כמ"ד בעי כונה לשחיטה ומשו"ה בעי עע"ג דז"א דבכותי לא יועיל מלמדו ומזהירו דאדעתי' דנפשי' קעביד להכשיל את ישראל ואפשר דלרבנן דר"נ אפי' חותך כזית בשר לא יועיל דכונת שחיטה לא כתיבה ולא אחזיקו בה. נמצא למאן דמוקי מתני' בכותים מרישא מוכח דמתני' ר"נ היא בלא אחרים רואין דסיפא:

13 ואמנם רבינו יונה בחי' רשב"א ס"ל עע"ג הם מחשבין לשמה ולא מלמדין ומזהירין ומחלק בין שחיטה לגט דשחיטה דלא שייך שליחות לא מהני מחשבת אחרים ע"ש ועיי' רמב"ם פ"א מפסולי המוקדשים ה' וי"ו כ' בקדשים לא מהני עע"ג וכתבו דנפקא לי מדאמרינן אאחרים רואין חולין לא בעי כונה ש"מ קדשים דבעי כונה לא מהני אחרים רואין ע"ש וצ"ל דס"ל כרבינו יונה אחרים רואין ועע"ג הכל חד אלא לפ"ז צריך לחלק במידי דלא בעי שליחות לא מהני עע"ג וא"כ קדשים דבעי שליחות תסגי בעע"ג וי"ל קדשים שאני דזה עובד וזה מחשב לא אמרינן עיי' לקמן ל"ח ע"ב א"נ י"ל לפמ"ש תוס' לקמן ריש דף י"ג ירושלמי דמס' תרומות ולולי דברי תוס' הי' נ"ל לפרש דעיקר קרא בתרומה אצטריך לגדול עע"ג דלא יועיל בתרומה דפשיטא למה לי קרא למעט מי שאינו בר דעת ומחשבה אלא עיקר קרא למעט אפי' עע"ג ועל זה פריך ירושלמי דלמא איצטריך קרא למעט מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל עע"ג מהני ודחי דמונחשב לכם ידעינן זה ממילא וע"כ מיותר קרא דאפי' עע"ג לא מהני בנדבת תרומת המשכן ושארי תרומה וה"ה ומכ"ש בקדשים וא"ש הרמב"ם אפי' ס"ל כרבינו יונה הנ"ל מיהו בלאה"נ אינו מוכח דאיכא ברשב"א עוד תי' על קו' תוס' ע"ש:

14 קטן יש לו מחשבה וכו' ולקמן קטן יש לו מעשה וכו' וכבר כתבתי לעיל במשנתינו דכ' ראב"ן מדשביק ר' יוחנן חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה כלל ופסולין לשחיטה וכולן דמתניתין אקטן לחוד קאי ולא אחרש ושוטה. וצריך ביאור דהרי במשנת האלון ובמשנת המעלה פירותיו הוזכרו שלשתן חשו"ק ונ"ל בשלמא כלים והכשר נהי דלא דמי לתרומה דירושלמי דכתיב ונחשב ולא בעי עשי' כלל ונותן עיניו בצד זה ואינו מפריש כלל משא"כ הני צריך עכ"פ כלי עשוי ואלו מחשב על גולם לא מהני מחשבתו אבל עכ"פ עשיית הכלי או נפילת המים לא בעי מעשה אדם דוקא אפי' קוף אפי' מעצמו ומאליו סגי שיחשב עליו גדול. וחשו"ק שאין מחשבתן מועל אא"כ יצורף לזה מעשה רב שמתוך כך אלימא מחשבתיהו אבל גוף המעשה לא יהא אלא קוף משא"כ שחיטה דבעי מעשה אדם וכח גברא דוקא ואינהו לאו אדם נינהו לענין מעשה משו"ה שביק ר' יוחנן חרש ושוטה משום דהוא מיירי משחיטת קדשים ואפי' לחולין אין להם מעשה אלא כקוף ששחט רק קטן. ולפ"ז ס"ל כרבינא או כרבה בר עולא באוקמתא דמתניתין קאי וכולן ארישא נמי אבל לשארי אוקמתת וכולן רק אסיפא קאי ורק אקטן לא שייך וכולן. וצ"ע לקמן פ"ו ע"א במתני' דחשו"ק ע"ש:

15 ותיבעי לי' מעשה. מ"ש תוס' דלרש"י ה"נ הומ"ל יש להם מחשבה ואין להם מעשה פי' אלא ה"ל למתני עד שיעשו ויחשבו. ועמ"ש חי' ר"ן די"ל מש"ה נקיט יש להם מעשה דעכ"פ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נמי יש להם אלא דבעי לי' אי מדאורייתא אי מדרבנן ועמהרש"א. ונראה עיקר ק' אהא דמייתי מדר' יוחנן ל"ש שלא היפך וכו' ופירש"י דליכא למימר במעשה ומחשבה דפשיטא הוא דהא תנן במתניתין וקשה אכתי הא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נמי מבואר במתני' מדנקיט מעשה יש להן וכנ"ל ואפ"ה אמרו ר' יוחנן: