חידושי חתם סופר על חולין קכ״ו

1 דתנן הכלב שאכל בשר המת עיין מהר"ם ומהרש"א ועיין רמב"ם פי"ב מטומאת מת הל' י"ז כל שהאהל בתחלתו טע"ט אעפ"י שמתקצר בסופו מ"מ מושך הטומאה והיינו כדברי מהר"ם ומהרש"א הנ"ל בצוואר הכלב אעפ"י שאין ברחבו טפח מ"מ כיון שהטומאה מונחת בכרסו שיש בו טע"ט נמשך הטומאה לבית ע"י הצוואר אעפ"י שאין ברוחב הצוואר טפח ומשו"ה כ' על התוס' מ"ש. אבל אין דעת הרמב"ם מוסכמת והרא"ש פט"ו משנה יוד פליג להדיא וכן נראה שיטת תוס' בשמעתין ובדגול מרבבה סי' שע"א העתיק דברי רמב"ם לפסק הלכה ולע"ד צ"ע ועיין הר"י קורנס שבכ"מ שם שלא כ' שהוציא דינו מפני תמיהתו של הרא"ש הנ"ל וק"ל:

2 פיו לפנים פירש"י ומשום המשכה לא מטמאין לי' שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך פה. וצ"ע נהי משום סוף טומאה לצאת לא מטמאים מ"מ נטמי' משום המשכת טומאה כבכל חור טפח. ועיין מ"ש ר"ש משנה ז' פ"ה דאהלות גבי ראשון מת ושני חי נמי ק' כה"ג וצ"ל עכ"פ מקום שנכנסה או מקום שיוצאה משום לא תחזור לאחורי' גם זה צע"ג והוא דבר חדש:

3 מאן תנא דפליג מפירש"י מבואר דס"ל נמי למסקנת רבא מודה דמתניתין דהנוגע בכחצי זית לא אתי' כר' יוסי אלא איירי בטומאה רציצה בין ב' מגדלים וכדעת רמב"ם שכתבתי לעיל ולק"מ ק' תוס':

4 ביצת השרץ המרוקמת טהורה פי' הריקום טמא אלא הביצה בקליפתה טהורה כי במשא אינו מטמא שרץ. וליגע א"א אלא א"כ ניקבה כחוט השערה ופשוט:

5 לרבות ביצת השרץ וקליפת השרץ כן הוא הגי הנכונה ופירש"י מה"י יתירה דרשינן צירן של כל השרצים ועורות של אותן שיש להן עור וריקום הביצה של אותן המטילים ביצים. ושקולים הם ויבואו כלם ואין ספק בזה. אך באותו שיקול של ציר ורוטב נסתפקו תוס' לעיל אי גם רוטב בשיקול א' עם ציר או רוטב כדי נקיט דטעם כעיקר עיין לעיל קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן וכו' אבל ציר ועור וריקום ביצה בוודאי שקולים:

6 יכול אפי' לא ריקמה וכו' לבאר דברי תוס'. הנה לעיל ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה וכו' מסקנת תוס' דביצים חדוש הוא דשרי' רחמנא דבר היוצא מהחי וה"א אפי' ביצת עוף טמא שרי' משו"ה איצטריך בת היענה לאסור ביצת עוף טמא. ומ"מ ביצת השרץ שרי' ולא ילפינן מעוף טמא דמאי דגלי' גלי' ומאי דלא גלי' שרי ומשו"ה ביצת השרץ שלא ריקמה מותרת באכילה. ומיהו כשריקמה עכ"פ אסורה באכילה מדגלי רחמנא בשמעתין מהטמאים דמטמאין שוב ילפינן איסור מטומאה ולא נימא גבי טומאה דגלי רחמנא גלי ולא גבי איסור לא נימא כן וזהו כתי' ב' דתוס' דשמעתין סוף ד"ה יכול וכו', אך זהו קצת דוחק כיון דלא ילפינן שרץ מעוף בלא ריקמה לענין איסור מכ"ש דלית לך למילף איסור מטומאה אפי' שרץ משרץ גופי'. וע"כ צ"ל דלריקום לא צריך קרא דהיינו שרץ השורץ על הארץ דוקא אינו מרוקם שאין לאוסרו אלא משום כל היוצא מטמא טמא ע"כ כיון דהיוצא מהחי חידוש הוא מותר בשרץ אבל משריקמה ה"ל שרץ ממש ולא בעי קרא לאסור כן צ"ל. ועל זה הקשו תוס' א"כ בטומאה נמי נימא כיון שריקמה טמא למה לי למילף מה"י דהטמאים ועל זה תירצו בתי' קמא דשרץ מיקרו אבל לענין טומאה בעינן דוקא שמנה שרצים ונהי שרץ מיקרי צב לא מיקרי.